כאשר מריו, הבעלים והסקיפר של היאכטה "גולדינה II", הציע לנו להצטרף אליו להקפה של יבשת דרום אמריקה בהפלגה, היה ברור שמדובר במשהו אחר ושונה מההפלגות להן הורגלנו בים התיכון. המסלול תוכנן כך שהוקצב לו פרק זמן של עד חודשיים: יציאה מפוארטו מונט שבצ'ילה, הפלגה דרומה דרך פטגוניה, הקפת קצה היבשת דרך קייפ הורן והפלגה צפונה במזרח היבשת עד לבואנוס איירס שבארגנטינה. יצאנו לדרך חמישה אנשי צוות, ה"גולדינה ll", יאכטה מתוצרתNAJAD  57 פיט, מצוידת בכל אביזרי הטכנולוגיה, האלקטרוניקה, התקשורת, הבטיחות והנוחות הנדרשים להפלגה מעין זאת.

 

החלק הראשון של ההפלגה, מפוארטו מונט בצפון ועד לפורט ויליאמס שבתעלת ביגל בדרום היבשת, מתקיים באזור פטגוניה הצ'יליאנית. אלף חמש מאות מייל של תעלות מים טבעיות, איים ומפרצים רבים, הפרוסים למרגלות הצד המערבי של רכס האנדים שגובהו הממוצע כארבעת אלפים מטר. פסגות האנדים מושלגות ברובן, חלקן מכוסות קרח עד, מהן גולשים קרחונים אל התעלות והמפרצים וניתן להגיע אליהם רק בשיט.

ההפלגה התקיימה בעונת הקיץ בצ'ילה, הטמפרטורה נעה בין שש לעשר מעלות, בשבועיים הראשונים הגשם ירד כמעט ללא הפסקה. מזג האוויר חייב שכבות של לבוש חם, מגפיים וחליפת סערה לכל אורך הדרך.

כמות המשקעים הממוצעת באזור פטגוניה הצ'יליאנית נעה בין חמשת אלפים לשבעת אלפים מ"מ בשנה. בתנאים כאלה קוקפיט סגור ואטום הוא בגדר חובה. להפליג בגשם, ברוח ובקור שעות ארוכות זה לא תענוג גדול, אך מהווה חלק מהאתגר שבהפלגה באזור זה. כמות המשקעים הרבה מאפשרת אגירת מי גשם בתוך יריעות או איסוף מים מהמפלים. לכמות המשקעים שתי תופעות לוואי נוספות: התופעה האחת, התפתחות של צמחיית מים עבותה הצומחת מהקרקע כלפי מעלה ונתפסת על העוגן, צמחיה זו  מחייבת שימוש בסכין מסור ארוכה כדי להשתחרר מהצמחייה ומהמשקל. התופעה השנייה, מגבלה בהפעלת מתפיל המים בגלל אחוז מליחות נמוך ולכלוך רב הזורם מההרים אל הים וסותם את מסנני המתפיל. 

המבנה הטופוגרפי והבדלי הטמפרטורה הקיצוניים בשילוב רוחות המגיעות מהאוקיינוס השקט ונתקלות בהרים הגבוהים והמושלגים יוצרים מערכות מזג אויר מקומיות של רוח וגשם. לעתים ההבדל בין התחזית למציאות עלה על שלושים קשר ואף יותר כשהשינוי מתרחש באופן פתאומי.

מזג האוויר ההפכפך והמפתיע מצריך ריכוז רב לנעשה מסביב, מצב המפרשים וקיפול הבימיני. אנו בחרנו להפליג, בחלק מהזמן, ללא בימיני (בגשם וברוח) ועם חלוץ סערה קטן כמעשה שיגרה. בתעלות בד"כ לא מתפתחים גלים כי אין לרוח מרחב נשיבה.

האזור כמעט ואיננו מיושב ואין בו תשתית סלולארית. מרגע עזיבתנו את פוארטו מונט שבצפון ועד לפורט ויליאמס שבדרום, חלפנו במסלול ההפלגה שלנו, שנמשך שמונה עשר יום, על פני שני כפרי דייגים קטנים בלבד. לאור זאת נערכנו עם אוכל, מים ודלק לפרק זמן ארוך.

 

מי שמפליג באזור חייב לקבל אישור שיט הנקרא ZARPA מ"הארמדה" – חיל הים הצ'יליאני. הסקיפר צריך לציין מה נתיב השיט שלו, היכן הוא מתכוון לעגון ולהציג את תכנון לוח הזמנים. אנשי הארמדה בודקים את התאמת היאכטה לנתיב: גודל, משקל, דלק וציוד בטיחות ובכפוף לכך מאשרים או פוסלים את מתן האישור או משנים את הנתיב. גם לנו, יאכטה גדולה ומצוידת באופן מירבי, הכתיבו את נתיב השיט בדרך להקפת קייפ הורן.

לאחר שניתן אישור שיט, מחויב כל סקיפר בדיווחVHF  אוSSB  לארמדה על מיקומו בוקר וערב. באם לא נוצר קשר עם הארמדה, הסקיפר צריך לנהל רישום של זמן ומיקום ממנו ניסה ליצור קשר. לכאורה, נראה הדבר כמטרד. מבחינת אנשי הארמדה, (נחמדים ומוכנים לעזור) זה נותן שליטה ובקרה על האזור ומי ששט בו ונוסך בשייטים תחושת בטחון. אם כלי שיט מסוים לא מגיע בזמן סביר ליעד מתוכנן ניתן לדעת היכן לחפש אותו.

באזור פעילה רשת תקשורתSSB  המנוהלת ע"י חובב רדיו צ'יליאני בשם וולפגאנג, המקיים קשר עם כלי השיט שבאזור כל יום בשעה 09:00. השייטים מעבירים לו דיווח על מיקומם ויעד הפלגה וניתן להיעזר בו לתאומים, קשר בין יאכטות, הגשת עזרה וקבלת תחזית מזג אוויר.

 

11.1.11 – יוצאים לדרך

יצאנו להפלגה מפוארטו מונט בתאריך 11 ינואר 2011, לכוון דרום. נשבו רוחות צפון מערביות ומערביות ונעזרנו בזרם הדרומי שעוצמתו בקטעים מסוימים ובשעות מסוימות מגיעה עד ארבעה קשרים. עוצמת הרוח נעה בין 15 ל- 50 קשרים במשבים פתאומיים.

פרט להפלגת לילה אחת שאפשר הנתיב ביום הראשון בו יצאנו לדרך, לא הפלגנו בלילות. הפלגת לילה אינה מקובלת באזור זה, הן בגלל המבנה הטופוגרפי והן בגלל מזג האוויר ההפכפך. מספר שלדי אוניות על שרטונות בנתיב העידו כי היו כאלה ששיקול דעתם היה לקוי. את רוב הלילות העברנו בעגינה במפרצים ונקשרנו עם שני חבלים צפים באורך מאה מטר אל החוף. את העוגן השתדלנו להטיל במקום בו הייתה זרימת מים מההרים לים, שם גם מצטבר סחף על הקרקעית. חיפשנו גם עצים על החוף, משמע- יש שם פחות רוח אחרת עצים לא היו גדלים שם. כל עגינה או שחרור מעגינה חייבו הורדת דינגי בתנאים של  גשם, רוח, קור קיצוני וידיים קפואות. העלייה לחוף בעייתית, הצמחייה עבותה, הכול רטוב וחלק. יש לקשור את החבלים גבוה על החוף מעל קו המים בגאות, אחרת בבוקר צריך לצלול לשחרר את השרשרת, תענוג מפוקפק כשטמפרטורת של המים היא בין שש לשמונה מעלות.

מאחר ועמדה לפנינו דרך ארוכה המועדת לתהפוכות במזג האוויר הקפדנו לנצל עד תום את שעות האור לצורך הפלגה. נהגנו להשכים ולהתארגן עוד בחשיכה ומיד עם אור ראשון היינו מתחילים את תהליך ההינתקות מהעגינה.

 

ביום הרביעי להפלגה, במעקף בדרכנו לגולפו דה פנס (בתרגום – מפרץ הכאב) נתקלנו בגלים גבוהים ומכות רוח חזקות מאוד ונאלצנו לחפש מקום מסתור. "מרפי" הופיע כרגיל בדיוק בזמן עם תופעתOFF SET  במפה האלקטרונית שהקשתה עלינו לזהות את הכניסה למפרץ אך לימוד הנתיב והערכות למצבים משתנים מבעוד מועד הובילה אותנו לעגינת מבטחים.

נכנסנו למפרץ שפתחו פונה אל הים הפתוח אך מוגן מהגלים. בגלל התנאים הטלנו עוגן ללא התקשרות אל החוף. בגלל המבנה הטופוגרפי של המפרץ הרוח נשבה במעגלים, יצרה תופעה כמו טורנדו וסובבה אותנו על העוגן כאילו היינו קליפת אגוז.

אחרינו נכנסה למפרץ סירת דיג קטנה ועגנה לא רחוק מאיתנו. לאחר זמן קצר ובעוד הרוח משתוללת התקרבה אלינו סירת משוטים קטנה מעץ ועליה שני דייגים. השניים באו מצוידים בדגים טריים והציעו עסקת חליפין, דגים תמורת אלכוהול. נענינו בשמחה והשניים ישבו ביאכטה ברוח וגשם שוטף וניקו לנו כשישה דגים גדולים, תמורתם קיבלו בירה, רום ומספר סרטי וידאו בספרדית לצפייה ב-DVD  שלהם.

נאלצנו להמתין במפרץ לשיפור במזג האוויר שיאפשר לנו לחצות את גולפו דה פנס. גולפו דה פנס, כשישים מייל אורכו, פתוח לאוקיינוס ולו מוניטין של מפרץ זועף ורוגש. לאחר יומיים המתנה כשהתחזית צפתה רגיעה, יצאנו לים מלווים ברוח גבית חזקה וגלים של כחמישה מטר. היאכטה גלשה במהירות של מעל שמונה קשרים עם חלוץ סערה קטן בלבד. אין ספק שלמשקל היאכטה – כשלושים טון, הייתה השפעה מכרעת על היציבות היחסית של ההפלגה בתנאים אלה.  

 

לאחר עשרה ימי הפלגה הגענו בגשם זלעפות לכפר דייגים קטן ששמו פוארטו עדן הנמצא במחצית הדרך בין פוארטו מונט לפורט ויליאמס. על פי הפיילוט בוק ניתן להצטייד במקום במזון ודלק ולא פחות חשוב: יש במקום אינטרנט.

באמצעות וולפגאנג חובב הרדיו, הוזמן מראש דלק אצל פדרו תושב המקום. נאמר לנו כי לאשתו של פדרו יש מסעדה ויהיה נחמד אם נואיל לסעוד שם.

הכפר שוכן במפרצון קטן, סביבו פזורים צריפי עץ ופח קטנים הצבועים בצבעים שונים. הצריפים ניצבים על כלונסאות, ביניהם מקשרות מדרכות העשויות קורות עץ כמענה לבוץ. מתחת לבתים מאוחסנות ערמות גזרי עץ, המשמשים להסקה ובישול. ערמות של צדפות ריקות פזורות בכל מקום. מראה די מוזנח. התושבים, כמאה וחמישים במספר מתפרנסים ברובם מדיג. במקום בית ספר יסודי קטן ובוגריו נשלחים להמשיך לימודיהם ביבשת מחוץ לכפר.

איתרנו את פדרו וגלגלנו חביות של מאתיים ליטר מקצה הכפר עד לרציף קטן, אליו קשורות מספר סירות דיג מקומיות. כיסינו את החביות ביריעת פלסטיק גדולה שלא יחדרו מים לדלק ובאמצעות צינור תדלקנו את היאכטה.

בערב הלכנו לאכול במסעדה של אשתו של פדרו הנמצאת בסלון ביתם. במרכז הסלון שולחן גדול לעשרים איש. בפינה בוערת אח עצים לחימום וייבוש הבגדים מהגשם, ריח של מדורה נישא באוויר.

זכינו בארוחת מלכים, מגוון מנות טעימות והכול ברמה שלא הייתה מביישת מסעדת יוקרה.

מסרנו לאשתו של פדרו בגדים לכביסה שתהיה מוכנה למחרת היום והזמנו אצלה גם לחם טרי.

את השלמת הקניות עשינו בתפזורת. אוניית האספקה פוקדת את הכפר אחת לשבוע בלבד, ודוכני המצרכים אינם מלאים בציוד.

עתה התפנינו לחפש אינטרנט אך נחלנו אכזבה. המורה של בית הספר, האחראית על האינטרנט בכפר, נסעה לחופש ולכן האינטרנט אינו פועל. לא נראה כי זה מטריד מישהו מהמקומיים. התנחמנו בשיחה קצרה הביתה באמצעות הטלפון הלוויני שביאכטה. 

למחרת בבוקר אספנו את הלחם הטרי שנאפה עבורנו ואת הכביסה הנקייה שהריחה כאילו יצאה ממדורה. מייבש הכביסה המקומי הנו כאמור אח העצים.

הרמנו עוגן ופנינו דרומה. חזרנו לטבע, להיות לבד, להוויית ההפלגה.

 

תעלות מים טבעיות, איים ומפרצים ציוריים, הרים נישאים שפסגותיהם שלג וקרח, צמחייה ירוקה ועבותה המתחילה מתחת לקו השלג ומגיעה עד המים, מפלי מים רבים בגובה מאות מטרים תוצאה של גשמים והפשרת קרח ושלג, וגולת הכותרת, הקרחונים היורדים מההרים אל תוך הים.

במהלך ההפלגה חלפנו על פני קרחונים רבים. אל חלקם צפינו מרחוק, את חלקם כיבדנו בשייט חולף מקרוב ועצירה קצרה להתרשמות וצילום.

ביום השישה עשר להפלגה נכנסנו לעגינת לילה במפרצון קטן הצמוד לקרחון "סנו פיה" הצמוד לתעלת בראזו נורסטה. במקום כבר עגנה יאכטה גדולה ומרשימה מבית "אויסטר". סיימנו להתארגן, הפשרנו ליד התנור, מוזיקה טובה, ארוחת ערב ולישון כשברקע נשמעות חריקות מהקרחון. על זה נאמר "לישון עם קרחון".

השכמנו בבוקר שלמחרת, יום שישי, יקיצה טבעית שלא כמנהגנו. המראה שנגלה לעינינו היה מדהים ביופיו. כאילו לכבודנו, שמים כחולים ונקיים מענן, שמש מסנוורת, קרחון ענק בוהק בלבן הגולש מההרים אל הים. מסביבנו גושי קרח צפים עם הזרם מכוון הקרחון אל מחוץ למפרץ. התקדמנו באיטיות לעבר הקרחון נזהרים מגושי הקרח. סביב דממה, לעתים רעש עמום ומתגלגל של שבירה או חיכוך של הקרחון בסלע. העיניים אינן שבעות והתחושה היא שהיה כדאי לעשות את המאמץ בהגעה עד לכאן למען מראות שכאלה.

יופיו של הטבע בא לידי ביטוי גם בתחום בעלי החיים. לאורך הדרך ראינו סוגים שונים של עופות ים כשגולת הכותרת ציפור האלבטרוס המרשימה, פינגווינים, כלבי ים, אריות ים ודולפינים שליוו אותנו בקטעים שונים בתוך התעלות.

בכדי להתחבר אל תעלת ביגל היה עלינו לעבור דרך תעלת מגלן הפתוחה אל האוקיינוס השקט ומהווה גם דרך קיצור ומעבר לאוניות בין האוקיינוס השקט לאטלנטי. הפלגנו על מנוע ללא רוח. יום יחסית בהיר וללא גשם. לפתע הבחנו לא רחוק מאיתנו בנתזים של מים: להקה של לווייתנים "גדולי סנפיר" שגודלם מגיע ל-16 מטר. בהחלט לא מחזה יומיומי עבורנו.

 

נכנסנו לתעלת ביגל, מפליגים לכוון מזרח. צידה הצפוני של התעלה שייך לארגנטינה והצד הדרומי שייך לצ'ילה. אנחנו בדרכנו לפורט ויליאמס שבצ'ילה. ישוב הקבע הדרומי ביותר בעולם אליו הגענו לאחר שמונה עשר ימי הפלגה מרתקת ומאתגרת.

 

עדיין לא סיימנו. לפנינו עדיין ההקפה של "קייפ הורן" ובהמשך הפלגה לבואנוס איירס.