18/9/16

 

העיתוי והנסיבות נראו לי מהשמיים והרגשתי שזו הצעה שאני חייבת לתת לה הזדמנות. בנוסף יש לי בדיוק את חלון הזמן הזה – שבועיים עד לקורס בקאן שבצרפת. 

 

היאכטה, דופור ישנה, 33 פיט, אבל לא אכפת לי מהפרטים הקטנים, יש לי רצון עז להפליג. סיכמתי עם יאניס את כל הפרטים, ודרשתי שישלם מראש, לפני היציאה, מכיוון שאני נאלצת לוותר על הטיסה שלי חזרה לישראל. הוא הסכים לכל התנאים שלי, וקבענו שאעשה את דרכי למחרת למרינה Carloforte, Marina lega navale.

יכול להיות שאני חוצה את סרדיניה מצפון מזרח לדרום מערב 10 שעות לחינם, ושמחר אמצא את עצמי בתור לבורדינג למטוס חזרה הביתה משלמת עוד כמה מאות יורו, אך מה שבטוח הוא שאם לא אקח את הצ'אנס שום הרפתקה לא תצא לפועל, למדתי לא לפתח ציפיות ולא להתאכזב יותר מדי. 

 

 

20/9 יוצאים לדרך

 

קמנו ב 5 בבוקר, סיימנו הכנות אחרונות וחיכינו לאור ראשון כדי לצאת עם דמבו – הדופור החמודה והישנה שלנו. הצוות שלי: יאניס, יאניס ותיאולוגוס, שלושה יוונים בני פלוס מינוס 40, נשואים עם ילדים. 

יום קודם יאניס הגיע לאסוף אותי מהמעבורת. מהרגע הראשון של המפגש, תוך כדי שתיית קפה, הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהם.

עברו על החבר׳ה כמה ימים קשים של הרבה ניקיונות, קניות, תיקונים וסקיפר צרפתי משוגע. הם היו כל כך מיואשים וזקוקים למישהו שיוביל אותם. 

הם כבר הכירו את היאכטה טוב מאד, מה שהקל על עבודות החפרפרת שלי, עברתי על היאכטה, עשיתי רשימה של משימות וחוסרים, כמו שאני אוהבת ולמחרת יצאנו לצוד את הציוד בעיר וחילקנו משימות. 

מצאנו נגר שיכין לנו קלינים בגדלים המתאימים לסיקוקים של היאכטה, מכיוון שלאחר שהחברה סיפרו שאחד הברזים התפרק והם תיקנו אותו, לא הסכמתי לצאת לדרך בלי הקלינים.
 

הראשי מתפורר, ליטרלי מתפרק אפילו מלחץ הכי קטן. לא מצאנו אף אחד באי שיוכל לתקן אותו אז קיבלתי החלטה שנצא לדרך לכיוון קלגירי ושם נחפש תופר מפרשים.

המצב בגדול הוא כזה: אין לנו ראשי, מכשיר הקשר מימי הביניים, אבל עובד, יש לנו שני GPS ניידים מאוד לא מתוחכמים, (מזל שיש נוויוניקס), יש הגה אטומטי בוכנה ישן להגה טילר, הפלגה בניחוח של פעם.

 

22/9 בדרך לסיציליה

 

אחרי חצי יום יעיל מאוד בקלגירי הצלחנו לצאת לכיוון סיציליה, עם ראשי מתוקן. אני מרגישה שעם הזמן הצוות לומד לסמוך עלי, ואני מבינה בהחלט את התהליך, בכל זאת הם שמים את החיים שלהם בידיים של בחורה בת 21 מישראל. וואט דה פאק?! טוב אולי אני מגזימה קצת אבל משהו בסגנון.

בהתחלה היו המון הצעות ייעול קטנות והרבה מבטים מפוקפקים אך עם הזמן כל מילה שלי נהיית חזקה יותר. במיוחד תיאולוגוס, חם המזג בחבורה אשר עובד במספנה בהירקליון. הוא פקפק בהחלטות שלי הכי הרבה אבל כשדיברתי עם אחד מהיאניסים הוא דווקא אמר שהוא מתפלא כמה שאני מצליחה לשכנע את תיאולוגוס בניגוד להתנהגותו הרגילה. אז בינתיים מבחינת מאזן הכוחות אנחנו משתפרים והדברים מתחילים להסתדר. 
 

עבר עלינו לילה שקט יחסית, חצי מנוע חצי מפרשים עם רוח גבית. אני נשארתי בקוקפיט כדי להיות בעניינים כל הלילה -מה שמביא אותי לנמנומים המתוקים בקוקפיט: קבורה בתוך המעיל עד העיניים ומשב רוח קרירה חודר טיפה על הפנים. אלו נמנומים אליהם צונחים ברכות, ונותנים לך מנוחה מכל הדאגות. 

בנוסף, אם חשבתי שיהיה לנו מאוד קשה להחזיק הגה כל הזמן אז עכשיו אני מבינה כמה טוב זה עובד, פשוט מי שבמשמרת לא יכול להירדם.

 

23/9 החשכה יורדת מול פלרמו

 

חציית הים הטירני עברה חלק, רוב הדרך עם מפרש ברוח גבית. לפנות בוקר התחלנו לראות את סיציליה, ועכשיו אנחנו עוברים את פלרמו לכיוון תעלת מסינה. התוכנית המקורית הייתה להפליג לאי סטרומבולי, 30 מייל צפונית לתעלה, שהוא אי געשי פעיל. אחד המראות המרהיבים שראיתי, לבה נפלטת מההר ומתגלגלת לתוך הים. 

רציתי מאוד לעגון שם ולהראות לחברים החדשים את הפלא אך על פי לוח הזמנים אנחנו נגיע לשם במהלך היום ונאלץ לחכות כמה שעות ללילה, אז החלטנו לוותר ולחתוך ישר למסינה. ממזרח סיציליה נוכל להתנחם במראה הר הגעש הגדול של סיציליה, האתנה. 
 

כרגיל, כמו בכל ההפלגות, אנשים מתחילים להפתח ולצאת מהקונכיות לאחר כמה ימים רצופים בים. ואכן ללא הפרת כללי היקום, הדבר מורגש גם בהפלגה הזו. הדבר מתבטא במעט יותר צחוקים אחד על השני, יותר סיפורים, והרגשה יותר נינוחה. מה שמראה לי שכל האנשים מכל הסוגים בסופו של דבר מתנהלים מאותם מניעים פחות או יותר. אותם דפוסי התנהגות חוזרים על עצמם.

 

משהו נוסף ששמתי לב, דווקא בשבוע שעבר בהפלגת הצ'ארטר שלנו, הוא שאנשים סביבי מדברים יותר מדי ומשתמשים בעשרות אם לא מאות מילים מיותרות. זוהי גדולה של אדם לדעת להעביר נקודה בכמה שפחות מילים ורוב האנשים מתקשים בכך. 

אז, בהפלגה הזו עם היוונים, השפה הרשמית היא כמובן יוונית, ואני מרגישה כאילו התבצע עבורי סינון של הדברים החשובים שנאמרים. רק הדברים הבאמת חשובים מגיעים אלי, כי מוצאים לנכון להגיד אותם באנגלית כדי שאבין. כל שאר השטויות נחסכות ממני ועוברות לידי ביוונית. זוהי תחושה נהדרת של ניקוי ראש. 

 

26/9 יוצאים מריפוסטו לכיוון זקינתוס

 

15:00 מוכנים ומזומנים אחרי הכנה טובה לחציית הים היוני. ראשית אחרי שלושה לילות וימים בים, המקלחת במרינה בשבת באמצע הלילה הייתה אלוהית. שוב נזכרת באחת מהסיבות למה אני כל כך אוהבת את העבודה הזו, היא מעצימה תחושות ופעולות פשוטות. גם ארוחת הצהריים במסעדה ליד שוק הפירות והדגים הייתה מספקת במיוחד, והגלידה בסוף השלימה את החבילה.
 

למדתי משהו מאוד חשוב מהחלק האחרון של ההפלגה לריפוסטו: התכנון המקורי שלי היה להגיע למרינה הזו מכיוון שידעתי ששם נוכל להכין את עצמנו בצורה המיטבית ל- 250 המיילים הבאים, ובנוסף עיירה סיציליאנית אוטנטית וציורית. החבר'ה הציעו להיכנס במקום למרינה בדרום איטליה כדי לחסוך 25 מיילים של ירידה למטה. אני רציתי לזרום איתם ולא להיות קשה מדי אז הסכמתי ולא בדקתי בעצמי את השטח וזו הייתה טעות. כשעה לפני ההגעה למרינה שהם הציעו הסתכלתי בספרות המקצועית וראיתי שהמרינה פיזית סגורה ותקועה באמצע שום מקום. הנזק לא היה חמור בסה"כ שעתיים נוספות מהתכנון המקורי, השיעור שלי הוא לסמוך קודם כל על האינטואיציות שלי, לבדוק כל דבר 10 פעמים לעומק, לקבל עצות מאנשים אחרים אך בערבון מוגבל ולא לסמוך ללא בדיקה עצמית מעמיקה.

 

 

27/9 רוח קדמית באמצע היוני

אנחנו באמצע הדרך לזקינתוס, עוד 120 מייל. אתמול בלילה היה מעניין, מים שטוח שמן ביציאה מריפוסטו לגשם חזק, ברקים ורעמים. זה היה צפוי, היה ניתן לראות אותם מרחוק, אך בניגוד למקרה שקרה לי בדיוק לפני שנה, בסופת ברקים מפתיעה  דרומית לקורפו, שהשאיר צלקת יפה, הפעם הגעתי מוכנה וידעתי שבים פתוח תהיה אפשרות להתמודד נכון יותר עם הים מבחינת זווית וכיוון יחסית לסערה.

מתלבשת טוב טוב, כמה שיותר שכבות, מזל שהייתה חליפת סערה של מוסטו ביאכטה כי לא הגעתי מוכנה מהבית. יוצאת החוצה לקוקפיט הקטן ומחכה שהמכה תגיע. החלטתי לא לסגת, להפליג ישר בתוך הענן ולעבור אותו לכיוון השמיים הבהירים באופק, צפיתי שזה יהיה די קצר, אולי שעה. חזק וקולע – כך גם היה, אפילו למזלי פחות אגרסיבי ממה שחשבתי. 
 

כשהגשם החזק הגיע תיאולוגוס ויאניס שלא היו במשמרת נבהלו מאוד, ותיאולוגוס קפץ על חבל החלוץ שבדיוק גלגלתי. צעקתי עליו לעזוב ולהיכנס למטה. חששתי שיפגע בעצמו עם הלחצים הגבוהים מהרוח החזקה והוא רק קם משינה ולא היה חלק מהסיטואציה. חזרתי ואמרתי לו לעזוב ולרדת למטה, שאנחנו מסתדרים, הוא החליט להתנהג כמו דובי לא לא ולהישאר בכוונה בקוקפיט. 

באותו הרגע לא באמת שינה לי אם הוא יישאר למעלה, אבל זה היה עניין עקרוני, כי אם היה מדובר בסיטואציה מסוכנת יותר, חוסר המשמעת היה הרבה יותר מסוכן. בכל זאת שילמו לי כדי שאני אקבל את ההחלטות ואעביר את היאכטה והאנשים בבטחה, וצריכים להקשיב לי, במיוחד במצבים רגישים. 

צעקתי עליו שאם הוא לא ירד למטה אנחנו חוזרים חזרה לאיטליה מיד (מרחק 10 שעות). הוא ירד למטה כמו כלבלב עם הזנב בין הרגליים ולאחר כמה דקות גם התנצל מאוד על ההתנהגות הילדותית. 
 

בעקבות מקרה זה ומקרה נוסף, (כמה שעות לפני תפסתי את יאניס פותח את הטלפון שלו כדי לבדוק מיקום בנוויוניקס למרות שסיכמנו שהטלפון שלו הוא לגיבוי ולא נפתח אלא בחרום), פתחתי בשיחה על הנושא. ההתנהלות לא תוכל להמשיך כך, הסברתי להם את משמעות הצוות והסקיפר, אמרתי להם שאני מבינה שההתנהגות נובעת מחוסר ניסיון ושזו ההפלגה הרצינית הראשונה שלהם והם קצת חוששים, אך אם הם ימשיכו להקשיב לאגו שלהם במקום לי, אני אעזוב את היאכטה.

הוספתי גם שהצעות ורעיונות מתקבלים תמיד בשמחה, וכדאי מאוד שכולם יפעילו את הראש ושיהיו ערניים, אך ההחלטות והוראות הסופיות ניתנות ע"י בן אדם אחד, במקרה שלנו אני.

החברים הסכימו, התנצלו, הבטיחו לשנות את הגישה וחזרנו לשגרה. 

 

 

28/9 חושך מצרים בים היוני

 

במשמרת ב-12 בלילה, השמיים מכוסים עננים, ברקים באופק, רוח קדמית קרה, מדי פעם שפריצים דוקרים, במצב הזה, בהפלגה הזו, החבר הכי טוב שלי היה המצפן: נקודת אור חמימה המובילה אותנו אל היעד. עד ההפלגה הזו לא נתתי מספיק חשיבות למצפן הנאמן, גם במצבי קיצון כשהכל יראה אבוד, סביר להניח שיהיה אפשר להישען על ידידנו הטוב, המצפן. 

לכן אני מאוד שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקי להפליג את ה 1000 מיילים האלו בתנאים מינימליים. כמובן שלעומת פעם, אנחנו מתפנקים עם מכשירי הגי פי אס הניידים שלנו, ומכשירי הטלפון, והחשמל. אך בוא נחזור רגע לסגנון ההפלגה המודרני של היום, אנחנו מפליגים בסגנון OLD SCHOOL. צחקנו על הרעיון שכדי לחסוך בחשמל אולי נשים נר מתחת למצפן במקום להדליק את הנורה, אם כבר אז כבר.

 

 

29/9 לילה בזקינתוס

 

עכשיו אנחנו בזקינתוס, הגענו ב 1300 וחיכה לנו ברציף מכונאי כדי לתקן את בעיית השמן הנעלם. המנוע פשוט שרף את כל השמן ב 30 שעות, ומזל שבדקנו את השמן באמצע החציה של הים האיוני ומילאנו כליטר וחצי. מסתבר מהמכונאי, שלמרות שכביכול היאכטה עברה טיפול מנוע מקיף לא מזמן, מסנן השמן והדלק לא הוחלפו מעולם. אני לא בטוחה אם המשמעות היא ש- 30 שנה המנוע עם אותם מסננים או שפשוט הם לא הוחלפו המון זמן, אבל ללא ספק הייתה פה הזנחה ואולי זה נס בכלל שהמנוע תפקד כפי שהוא תפקד.
 

פרט למנוע, החבר'ה ניקו את היאכטה ניקיון יסודי, תדלקו, מלאו מים וסידרו, ולא נתנו לי מקום לעזור למרות שרציתי מאוד, בקטע טוב של לכי תטיילי, תנוחי אנחנו נטפל בכל. אז שחררתי והלכתי לבר מסעדה שבקצה המרינה והנה אני כותבת לעצמי את מאורעות שלושת הימים האחרונים, מול נוף העיירה של זקינתוס וההרים הירוקים ברקע עם בירה אלפה. 

 

 

1/10 מעבר קורינתוס

 

היום עברנו בתעלת קורינתוס, פעם חמישית שלי בתעלה ואני קצת מפחדת להגיד שפחות התרגשתי. אני לא משתחצנת, אלא אפילו קצת חוששת מזה. מה יקרה הלאה?! אני אמשיך להפליג ולראות דברים מדהימים ופחות ופחות אתרגש? קצת מבאס. נעבוד על זה.

בתעלה זיהיתי קטמרן מהלגונה במרינה בהרצליה, תמיד כיף לפגוש ישראלים, אין עלינו! גם בפעמים קודמות שעברתי בתעלה פגשתי ישראלים ברציף של המשרד, צירוף מקרים או שאנחנו פשוט משתלטים על יוון בקיץ?

צחקנו על דמבו היאכטה, שיש לה נשמה של פילפילון מעופף: היא משמיעה רעשים מוזרים, מבוגרת, די מהירה, אוהבת להתלכלך וכמובן גם להתרחץ.

אתמול בפעם הראשונה אחרי כמעט שבועיים שהצלחתי לקרוא ספר, 80 עמודים ברצף. כנראה לוקח לי המון המון זמן לאפס את המוח ולנקות אותו לגמרי כדי באמת להנות מספר, שמחתי שהצלחתי להגיע למצב הזה, גם אם זה לקראת סוף ההפלגה. 

 

3/10 בשדה התעופה באתונה

 

24 השעות האחרונות של ההפלגה עברו חלק, ים פלטה שמן, המנוע עשה את העבודה, כולם כבר קצת חסרי מנוחה ומחכים להגיע, חוץ ממני כמובן. ביליתי הרבה שעות בשינה עמוקה בקבינת החרטום, רחוק מהמנוע עם האץ' פתוח, ללא תנודה או שפריץ. תענוג! היוונים לא הצליחו לישון בגלל ההתרגשות שמגיעים אז ניצלתי את זה להשלמת שעות שינה כי הם תפסו יותר משמרות. 
 

בשקיעה האחרונה לפני כרתים תפסנו טונה במשקל של כ 5 קילו. תיאולוגוס היכה בה עם ידית הוינץ' במשך זמן רב כשהיא תלויה רק על הקרס בפה, כי לא הייתה לנו קרס גדולה שאיתה שולפים בדרך כלל את הדג מהמים. הייתה לי תחושה חזקה שהדג יפול אך לא אמרתי כלום, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, אחרי מאמצים רבים, הדג צלל אל המצולות. הייתה דקה דומייה באוויר לכבוד הדג שנדוג לשווא. כולם היו מאוכזבים, עצובים ומלאים ברגשות אשם. לא נורא, מישהו אחר יאכל אותו ויהנה ממנו, לפחות אנחנו לא יצאנו עם תחושה שתיאולוגוס זרק חוט מאחורינו כל יום סתם. 

בלילה של ההגעה הרגשנו שפריץ מוזר בקוקפיט, כשהארנו עם פנס גילינו שציפור חירבנה עלינו. חוסר אמונה למה שקרה הרגע, מלווה בצחוק גדול והרגשה של גועל.  כנראה שזה השלים את העובדה שהיה לנו די הרבה מזל בהפלגה הזו. 

 

כשהגענו לנמל דייגים קטן מחוץ להירקליון ב 5 בבוקר, וירדנו מהיאכטה, הרגשנו כאילו אנחנו מחכים למשהו שיקרה, ובעצם זהו, נגמר המסע.

 

להשלמת החוויה היוונית, לפני הטיסה לאתונה, יאניס הזמין אותי לארוחה אצל ההורים שלו. אמא שלו הכינה תבשיל ארנב טעים, סלט עם פטה טובה, קינוח מאפה יווני עם גבינת עזים ודבש, מלווים ביין שהאבא מכין בכפר. הרגשתי חום ומשפחתיות אך גם חיכיתי להגיע לשדה התעופה ולהיות קצת לבד.

 

הרגשתי סיפוק והקלה שהמשימה הושלמה והיאכטה והצוות הגיעו ליעד בשלום, אך לא התחושות לא היו חזקות כפי שציפיתי. בשבועיים האלו חלק ממני הרגיש קצת כמו רוח רפאים. אמנם אני הובלתי את דמבו והצוות, קיבלתי את ההחלטות וכולם הקשיבו לי, אך לרוב הרגשתי כמו ניצבת מהצד מכיוון ששלושתם היו חברים מאוד טובים ודיברו כל היום ביוונית. לא נכנסתי לשיחות מעניינות במיוחד עם אף אחד מהם, הרוב היה סמול טוק שטחי, בעיקר פרטים על ההפלגה. אני בדרך כלל רגילה שאנשים נפתחים בפני הרבה יותר, כנראה שההתנהגות נבעה גם ממני, ניגשתי להפלגה הזו בראש מקצועי ולא חיפשתי חברה.