בכל פעם שפגשתי שייטים במרינות ברציפים ובמעגנים, קיבלתי אין ספור המלצות חמות על ארכיפלג  בשם צ'אגוס, בו אנו שוהים כעת. לאורך החודשים הסקרנות גברה, קראתי ואספתי חומרים ממקורות מידע שונים ולבסוף גם דאגתי לפורמליסטיקה של פנייה לשלטונות הבריטים, תשלום אגרה בת מאה לי"ש וקבלת אישור שהייה. הרמתי עוגן מהמלדיבים ולאחר ימים אחדים נחתנו בגן עדן.

אחרי היום הרביעי באי אני מתחיל להבין את סוד הקסם ואווירת המקום משתלטת עלי.

 

קצת היסטוריה: כשהבריטים השתחררו מנכסי האימפריה באוקיאנוס ההודי, בין השאר הודו ב – 1947 ציילון (סרי לנקה) 1948, מלדיבים ב- 1968 וסיישל ב- 1976, הם השאירו את הארכיפלג שנקרא צ'אגוס תחת שליטתם. טופוגראפית הוא המשך של שרשרת האטולים של המלדיבים, ומרוחק כ –250 מייל דרומית להם. חלק מהאיים היו מאוכלסים על ידי ילידים שעסקו בדיג ובגידול קוקוסים, מוצאם האתני דומה לאלה של המלדיבים, למעט הדת הנוצרית ששלטה כאן לעומת האיסלם במלדיבים.

האי הגדול ביותר של הקבוצה קרוי דיאגו גארסיה.  באופן פורמאלי כל האיים האלה מכונים BIOT:

BRITISH INDIAN OCEAN TERRITORY.

 

ב-1971 פנו האמריקאים וביקשו מהבריטים לחכור את האי דיאגו גרסייה ולהפכו לבסיס צבאי, זאת בתנאי שיפונו שאר איי הארכיפלג מתושביהם. האנגלים נענו לבקשה (שנבעה משיקולי בטחון ושמירת סודיות) ופינו את 3000 המקומיים, רובם למאוריציוס (1000 מייל דרומה) וחלקם לאנגליה.

נוצר מצב שקבוצת איים גדולה המתאימה למגורי אדם, נשארה שוממה ונטושה, למעט מספר מצומצם של כ- 70 יאכטות בשנה שמקבלות היתר שהייה קצוב מממשלת הוד מלכותה.

 

הטבע ו"צועני הים" על סירותיהם חוגגים פה. כי פרט לאלה איש לא מגיע הנה למעט סיור פיקוח של הבריטים אחת לחודש בערך.

 

הים שורץ דגה ואלמוגים מכל המינים והסוגים. פה דגים מתים מזקנה ולא מדיג יתר. האיים מכוסים צמחיה טרופית בעיקר דקלי קוקוס, יש בארות מים ומעט חורבות של הגולים והמון צל להסתתר מהשמש היוקדת.

 

התושבים "הצועניים" החדשים שוהים על עוגן, או ליתר דיוק, כובלים עצמם בשרשראות לגושי אלמוגים, כי העוגנים לא תופסים על הקרקע הזו. המעגן בתוך האטול מוגן מרוח וגלים, מזג האוויר נפלא, ים כחול מסביב, אי טרופי קלאסי, במרחק שחייה או שיט קצר בדינגי, לסיורים, הליכה ברגל, שהייה ומפגשים חברתיים עם שאר "הצוענים". אין פלא שרבים שבים לכאן שנה אחרי שנה ושוהים פה עד 7 חודשים ברציפות.

 

מיד כשהגענו וירדנו לחוף, אנחנו פוגשים שייטים מוכרים ממפגשים קודמים בדרך והשמחה גדולה. עושים לנו היכרות עם שאר הקהילה ובין רגע הפכנו לחברי קהילה. מחר כשתגיע יכטה חדשה, כבר נהיה ותיקים.

 

בממוצע מונה הקהילה בין 15 ל 20 סירות בשיא העונה, זו גם התקופה שבה הגעתי. כל יום עוזבים אחד או שניים וחדשים מצטרפים. זו העונה בה מתחילה לנשוב רוח המונסון הדרום מזרחית הידועה גם בשם רוח הסחר הדרומית מזרחית של דרום האוקיאנוס ההודי, וזה למעשה כרטיס פתוח להפלגה להרבה כיוונים מצומת נתיבי יאכטות זה. הקהל רב לאומי ומעניין.

 

עם צבירת פז"ם במקום שוקעים יותר ויותר לתוך העניין. מגלים את אמנות איסוף והבקעת הקוקוסים. הדגה מצויה בשפע. ותיק מנוסה יודע לצאת עם סירת גומי לדיג של שעתיים ולחזור עם שלל, שדייג יפואי היה שמח להביא בשבועיים. טונות ענק מסוג YELLOW FIN, לוקוסים ענקיים שכל דייג בארץ חולם עליהם במהלך רוב חייו וספק אם אי פעם יראה בעיניו. בדרך כלל רק ישמע סיפורים.

אלה השוהים תקופות ארוכות אף מטפחים גן ירק קטן בעציציה על היאכטות. על החוף לא ניתן כי: א- אסור, ב- יש סרטני ענק וחולדות שיחסלו הכל חיש מהר. גם הסרטנים וגם העכברושים חיים בעיקר מקוקוסים. סרטנים מסוג סרטן נזיר, הגדלים לממדים שבהם כבר לא מוצאים קונכייה בגודל מתאים לבית. מה הם עושים? מאמצים קליפת אגוז קוקוס. הטבע מספק פתרונות לכל.

 

הקהילה והחברה הם שילוב מוזר של קיבוץ, בית הבראה ורובינזון קרוזו וכל זה בגן עדן.

כל יום אחה"צ בשעה 1500 נפגשים בחוף לפעילות ספורטיבית וחברתית: כדורעף, שח, פטנג, ומשחקים אחרים.

 בשעה 1700 מפגש לשתייה, כל אחד כמובן מביא את שלו. בעניין הזה אין קיבוץ.

יש בחוף סידורי כביסה ליד הבאר, טבון ציבורי ופרימיטיבי לבישול ואפייה. יש שולחן המאפשר ניקוי דגים בנוחיות על שפת הים, ע"מ לא ללכלך את היאכטות, את השאריות זורקים לים ומיד מתאספים המוני כרישים ונהנים מהחגיגה.

המים צלולים והריפים לשנירקול מדהימים ועשירים, מזג האוויר ברגע שהדרומית מזרחית מתחילה לנשוב נעים להפליא. לא קר מדי ולא חם מדי ממש כמו שצריך. גם יתושים אין…

אפשר לטייל רגלית באי וליהנות מבדידות או להפליג לאיים שכנים עם הדינגי לגלות עוד סרטן או צמח מעניין.

ואם בחגיגות מדובר, גם הקהילה המקומית תחפש כל תרוץ לחגוג. בתקופה שהיינו נזכר מישהו שיש חג מקסיקני, בשם CINCO de MAYO.
אכן, סיבה למסיבה. נתלו הודעות על לוח המודעות, ברשת קשר התג"ם הופצה הידיעה אודות המסיבה, בחוף החלו ההכנות, ריפדו את אזור המועדון בחול נקי, הוקם וקושט דלפק שישמש בר משקאות, הובא לחוף ציוד להפקת מוסיקה, גנרטור קטן, ותאורה פסיכודלית. ולבסוף, בערב המסיבה הגיעו כמו מתיבת נח, זוגות זוגות, במיטב המלבושים ועם מיטב הבקבוקים והמאכלים לבר ולבופה. המוסיקה קלחה, השתייה נמזגה, האוכל נאכל ומצב הרוח הרקיע שחקים. החגיגה לשתיינים האמיצים נמשכה עד אור הבוקר. חלק לא מצאו את היאכטות בדרך הביתה והפיכחים יותר היו עסוקים בהסעות…

בצער נפרדתי מהמקום כי אילוצי הזמן והמרחב דוחקים. נדר אחד נדרתי, בשובי לאזור לאחר ההקפה, לא אוותר על שהייה נוספת במקום קסום זה.

 

רענון שפירא (זולו). קצין מיל בחיל הים, שייט עוד מילדותו ומקיף את העולם ביאכטה שלו, "שפירית".