הגעתי בטיסה מישראל לסינגפור, את היאכטה פגשתי במרינה מפוארת בלב אזור הנופש של העיר. ההפלגה התחילה בהמתנה של כשעה לסירת משטרת ההגירה הסינגפורית בנקודה הנקראת Sister Island הנמצאת כשעה הפלגה מהמרינה.

הוינדמילר המתינה בחברה מכובדת של מיכליות ענק ואוניות עמוסות באלפי מכולות, ברשת הקשר של נמל סינגפור אין הבדל בין כלי השיט הממתינים. תוך כדי החלפת המסמכים החל לרדת גשם טרופי עז, השוטרים הסינגפורים החתימו את המסמכים ואנחנו יצאנו לדרכנו. תכננו להפליג עד רדת השמש ואז להיכנס למעגן. חופי מלזיה באזור הדרומי מזרחי הנקראJouor  הם חופים חוליים עם מספר מועט של מפרצים וכמה שפכי נהרות המאפשרים עגינה. החדשות הטובות היו שבעונה זו של השנה עדיין נושבות רוחות דרומיות מערביות, במקרה שלנו מהחוף לים. מבין העצים בצבץ פרויקט בינוי השוכן לחופי מפרצון, לשם הפלגנו. עגנו מול החוף, הורדנו את הקיאק (צריך לשמור על כושר!), ועמיר ואנוכי חתרנו במרץ לחוף, על מנת לגלות שהפרויקט הענק הכולל אלפי חדרים, עומד ריק ושומם, והג'ונגל כבר התחיל לתקוף את הבניינים. התנחמנו בחוף החולי רחב הידיים העטור בצמחיה ירוקת עד, שנראה כתמונה מעלון פרסום של מועדון הים התיכון.

למחרת בבוקר הרמנו עוגן לכיוון האיSibu Tengah  הפעם הצטרפו לתמונת הדקלים והירוק העז, גם סלעי גרניט שחומים ומרשימים. עגנו מול קבוצה של מבני בונגלו והחפנו (מלשון ירידה לחוף) עם הדינגי. המקום הוא אחד מעשרות (יש אומרים מאות) כפרי נופש במלזיה. הבעלות והניהול הבריטיים כוללים כמובן בר משקאות מצויד כראוי. בחוף הסתובבו כמה תיירים אירופיים לבנבנים, בצהריים נפרדנו מהצוות הידידותי והצפנו לאי הסמוךTiwwggi . האי Tiwwggi הוא אי גדול יחסית ובו ערכנו היכרות ראשונית עם מלזיה האמיתית, לא מלזיה של סינגפור המפוארת ולא של כפרי הנופש לתיירים. באי שהוא מרכז השלטון המקומי יש חנות אחת שההגדרה המתאימה לה היא "מסכנה", צריפי התושבים המצופים פח לא נראו טוב יותר. מאוכזבים מהעיירה המשכנו להפליג על פי מדריך הניווט לחופי מלזיה לאי Palau Tioman, האי הגבוה, הצבוע כמובן בירוק עז, קיבל אותנו במרינה קטנה וחדשה הכוללת חיבור למים וחשמל, במרינה עגנו כ- 5 יאכטות זרות. הצוותים ברוב היאכטות היו בעלים אוסטרליים או אירופיים אשר חצו את גיל השבעים, ונשים פיליפיניות או אסייתיות אשר חצו את גיל העשרים, השילוב עובד כנראה טוב.

"כמה זמן אתה כבר כאן" שאלנו את האוסטרלי שעגן לצידנו "כתשעה חודשים" הוא ענה "ולאן אתה מפליג מכאן?" והתשובה הייתה החלטית: "לשום מקום, זהו גן עדן! מים נקיים, מרינה נוחה, יש מקום לקנות מצרכים. גן עדן לא עוזבים".

החזית אכן גן עדן, החופים מקסימים ועטורי דקלים, המרינה יפיפייה. אבל מאחורי קו החוף היפה עמדו בקתות המקומיים במלוא עליבותן.

לא רחוק מהמרינה ממוקם "RESORT" (אתר נופש) ענק מפואר ומתוחזק היטב, ושדה תעופה (בינלאומי) המקבל שתי טיסות ליום. בנוסף לסירות המעבורת הקטנות והמהירות המגיעות מחוף המלזי המרוחק 30 מייל. למחרת תכננו להכיר את הג'ונגל המלזי. החלטנו שעל אי קטן שאורכו 20 ק"מ ורוחבו 10 ק"מ לא נלך לאיבוד. מה גם שבעל המסעדה הסיני אצלו אכלנו (אוכל פשוט, זול, טוב וחריף מאוד) הסביר לנו: "יש רק נתיב אחד לכפר Juara,  הנמצא בצידו השני של האי, You can't miss it . קיבלנו את הצעתו ולמחרת בבוקר התחלנו במסע הג'ונגל שלנו. תוך כמה דקות של הליכה אתה נבלע בתוך מנהרת הצומח ולא רואה את אור השמש אתה חייב לצעוד כאשר פניך נעוצות בשביל שלפניך תוך שמירת קשר עין עם ההולך לפניך על מנת לא לאבד את השביל או למצוא את עצמך לבד בג'ונגל המלזי.

 

לשייטים ים תיכונים או אירופיים יש כמה דעות מוצקות על הפלגה באזור הטרופי של דרום מזרח אסיה. חלקן נכונות וחלקן לא. למשל הדעה שיש בו סערות טרופיות נוראיות, (לא נכון ברוב האזורים וברוב ימות השנה), למשל הדעה שחם מאוד (נכון), שלח מאוד (נכון מאוד), שיש איים קטנים עם חופי חול לבן ודקלי קוקוס (נכון, יש הרבה), שפעם ביום יורד גשם טרופי מרענן (מרענן מרענן, אבל הוא יוצר בעיות בטיחות וניווט קשות), שבין החודשים נובמבר למאי נושבות רוחות מונסון דרום מערביות ובין החודשים מאי לנובמבר נושבות רוחות מונסון דרום מזרחיות (בעקרון נכון, אבל גם שם מזג האוויר משתגע).

המקומיים מסבירי פנים וידידותיים (נכון בדרך כלל רק שברובם אינם דוברי אנגלית וגם כשאינם מבינים מה אתה רוצה הם לא יגידו לך ורק יחייכו…), השמש זורחת והשמים כחולים (נכון לפעמים, אבל חלק גדול מהזמן השמים מעוננים עד מעוננים מאוד).

אז על מה כן צריך לשים דגש כאשר אנחנו מתכננים להפליג באזור טרופי של מפרץ תאילנד והאוקינוס ההודי. מזג האוויר הוא חם, לח מאוד ועשוי להשתנות תוך זמן קצר למטחי גשם טרופי כבד וצפוף המגביל את הראייה לכמה מאות מטרים או פחות או לסקוול (squall), תופעת מזג אוויר המוכרת גם באוקיאנוס האטלנטי. ענן בודד העובר ויוצר מתחתיו רוחות העלולות להגיע ל- 50 קשר. שתי התופעות האחרונות הן תופעות קצרות יחסית. הגשם הטרופי נמשך בדרך כלל עד שעה ותופעת הסקוול כעשרים דקות עד חצי שעה.

מה עושים? אסור להשאיר את הכוות (hatchs) פתוחות כאשר עוזבים את היאכטה. לא הייתי מייעץ לשכור יאכטה, בלי כיסוי בימיני בקוק פיט, תופעת הסקוול מחייבת ערנות בזמן ההפלגה. התקרבות של ענן שחור ועלייה בעוצמת הרוח מחייבת התארגנות כמו צמצום או קיפול מפרשים במיוחד ספיניקר אבל לא רק. אם יש מכ"מ ניתן לראות את הענן מתקרב.

לבוש מתאים: זהו אולי אחד הנושאים החשובים ביותר. באזורים הטרופיים בכל השנה הטמפרטורות זהות. אין צורך בבגדי סערה או בפליזים למיניהם. מה כן חשוב: בגדים מנדפי זעה המתייבשים במהירות, כובעים רחבים (תתפלאו באיזו מהירות נכווים גם תחת שמים מעוננים) וסנדלים נוחות.

להליכה קצרה בג'ונגל כדאי להצטייד במכנסים ארוכות סינטטיות המתייבשות במהירות ונעלים מתאימות או לפחות נעלי התעמלות.

 

פירושה של המילה "קואלה" במלזית הוא שפך של נהר (קואלה לומפור למשל היא בירת מלזיה).

העיר קואלה טרגנו שוכנת בפתחו של הנהר (Manng) והיא בירת מדינת המחוז טרגנו, שהיא גם סולטנות טרגנו. מסובך? מיד נסביר. מלזיה היא מדינה פדראלית המורכבת מ- 16 מדינות מחוז. בכל מדינה ממשלה משלה אך בראש המדינה עומד סולטאן, שהוא מלך של ממש, כאשר האנגלים השתלטו על מלזיה הם השאירו את כל הסולטאנים על כיסאם ורק הצמידו לכל סולטאן "יועץ בריטי", המריבות המסורתיות בין הסולטאנים הקלו מאוד על הבריטים לשלוט.

כאשר מלזיה קיבלה עצמאות, עבר הכוח העיקרי לידי הממשלה הפדראלית. מדינת המחוז מתפקדת "כעיריית על". בחלק מהמחוזות האוכלוסייה לא גדולה יותר מעיר אירופאית בינונית. על פי החוק, לסולטאן יש את זכות המילה האחרונה בנושאים המקומיים. כדי ש"המילה האחרונה" תהיה חיובית יש לעיתים צורך בהתערבות של ראש ממשלת המחוז על ידי תשלום לסולטאן, בצורה ישירה או עקיפה, מכך נובע שהסולטאנים חיים לא רע.

החוף המזרחי של חצי האי המלזי מפותח פחות מהחוף המערבי. נתיבי הסחר, גם בתקופת הזוהר של הצי הקיסרי הסיני במאות העשירית עד החמש עשרה, פסחו על נמלי החוף המזרחי. האירופאים, הפורטוגזים בתחילה ולאחר מכן ההולנדים ולבסוף הבריטים העצימו את נמלי החוף המערבי. היום קואלה לומפור היא כרך של 4 מיליון תושבים המתחרה בהונג קונג ובסינגפור, אך כמו שניו-יורק איננה ארה"ב, כך גם קואלה-לומפור המודרנית איננה מלזיה. מדינות המחוז בהן ביקרנו כמו גוהור הדרומית הגובלת בסינגפור וטרגנו הצפונית הן מדינות עולם שלישי עם השפעה איסלמית חזקה, שילוב המנציח בדרך כלל פיגור. לבושן המכוסה של הנשים, קריאות המואזינים הבלתי פוסקות (גם את שעורי הדת מעבירים ברמקולים) ונוכחות מאסיבית של מתפללים במסגדים נתנו לנו "הרגשה ביתית".

כמו בהרבה מקומות בעולם, למקומות שכוחי אל אלו הגיעה "פצצת הנפט". עם גילוי מאגרי נפט גדולים במפרץ תאילנד הרדוד, החלה זרימת כסף מאסיבית לקופת מדינת המחוז טרגנו. ממש סיפורן של אבו דאבי ונסיכויות המפרץ בגרסה אסיאתית. כמו ברוב מדינות העולם השלישי הכסף הרב לא הושקע בהעלאת רמת החיים של התושבים. (למעט אחוז קטן) אלא לבנינים מרשימים כמו מסגד הקריסטל עצום המימדים שמרחקו ממרכז העיר מבטיח את מיעוט המתפללים בו, או פארק מיני איסלם, על משקל מיני ישראל שבו ניתן לראות 22 מסגדים נבחרים מכל העולם בקנה מידה מוקטן. פרויקט המרינה והנדל"ן שבו הושקעו כ 400 מיליון רינגי (1 רינגי שווה בערך לשקל) הוא אחד מהפילים הלבנים האלו. לנו הייתה הרגשה שכל ההשקעות המרשימות האלו נועדו בעצם לומר לעולם המערבי "אנחנו יותר מערביים מכם" שלטי הפרסום ענקי המימדים לתחרויות שיט במרינה ברחובות המאובקים של טרגנו איששו את הדעה הזאת.

תוסיפו לכך את העובדה שפעם בשנה מביאים לחור הזה את כל גדולי השיט בעולם כולל הלן מקארתור ורסל קוטס (כן זה מהאמריקאן קאפ). אין צורך לומר שתקציב שבוע כזה נאמד במיליונים. תמונתו של ראש הממשלה המחוזית מעניק את הגביעים למנצחים מתנוססת בגודל של 10*10 מטר בפתח המרינה השוממה. המרינה שנפתחה לפני 3 שנים היא מהמפוארות שראיתי בחיי. מכון הכושר שלה למשל לוקח בהליכה את מכון הכושר של מלון הילטון תל אביב. צוות המרינה מונה עשרות אנשים ובראשו מנהל אוסטרלי חביב. קיבלנו שרות מעל ומעבר, אולי בשל העובדה שהיינו (לא תאמינו) היאכטה היחידה! בשנה האחרונה ביקרו במרינה 9 יאכטות. כך שאנחנו העלנו ביותר מ 10% את התפוסה השנתית במרינה. מדי ערב התמלא מגרש החנייה של המרינה בכמה עשרות מכוניות מפוארות. לא, בכירי האזור לא באו להפליג, הם באו לאכול במסעדה המפוארת. מחיר ארוחה במסעדה שווה לשליש מהשכר החודשי הממוצע במלזיה.

יום אחד נסענו לטרק בהרים מרחק של 150 ק"מ מטרגנו. ראינו את פנים היבשת. הנוף נפלא, הרים מיוערים (הג'ונגל כאן פחות צפוף) נהרות רחבים ונחלים הרריים שוצפים. לאחר טיפוס של שעה בג'ונגל כאשר אנחנו מובלים על ידי מורה דרך מקומי (ביקשנו דובר אנגלית וקיבלנו מדריך שיודע להגיד "Yes, No") הגענו למפלים הגבוהים ביותר בחצי האי. זאת הייתה חווית טבע נהדרת. ביום האחרון לשהותנו בטרגנו סייע לנו בסידורים נער מרינה חביב בשם אימן. לשם שינוי הוא דיבר באנגלית טובה ועזר לנו להבין טוב יותר את ההוויה המלזית. אימן נולד וגדל בקואלה לומפור הוא ואביו הגיעו לטרגנו כי בטרגנו יש יותר "הזדמנויות" כך לדבריו. אימן הסביר שחוקי הדת הם חוקי המדינה אך הם נאכפים רק על האוכלוסייה המוסלמית (כ 70%). ההודים שחלקם הינדים והסינים שחלקם נוצרים וחלקם בודהיסטים אינם חייבים בהם. כלפי חוץ ההתנהגות היא בהתאם לחוקים הנוקשים, כלפי פנים ככל שרמת ההשכלה עולה רמת החופש עולה בהתאם. "אבי לא יעלה על דעתו להשיא את אחותי בלי הסכמתה. לא איכפת לו שהיא תלך בג'ינס צמוד וחולצת טי הדוקה ובלבד שאת ראשה תכסה במטפחת מסורתית" אומר אימן.

את ארוחת הסיום אכלנו בקפה בסגנון רשת "ארומה" הישראלית, קפה מערבי לחלוטין שאף מגיש גלידה ועוגות מעולות. מסתבר שבשנה האחרונה נפתח הקפה יחד עם סניף של רשת מקדונלד. המקומות הומים ו"מפוצצים". כנראה שהדור הצעיר מצביע מערבה ברגליו.

 

מטרגנו יצאנו לקוסומוי, הכיוון הכללי צפון, המרחק כ 200 מייל. בלילה הראשון נכנסנו לעגינה באי הקטן רדנג Redang  Palav  אחד משלושת האיים לאורך החוף הצפוני של מלזיה. האיים כמובן מכוסים בצמחיה טרופית וסביבם חול ים בלבן בוהק. האי רדנג נבחר להיות האי המפותח ביותר, למרות מימדיו הקטנים (8*15 ק"מ) הוא משופע באתרי נופש יוקרתיים בנויים בפאר ובטעם מצוין. בכל האיים אין מעגן מסודר, והעגינה היא במרחק של 200-300 מטר מהחוף ואף יותר, זאת בשל שיקולי עומק המחריפים בשל הפרשי גאות ושפל שיכולים להגיע למטרים.

ארוחת הערב הייתה יקרה וטובה. היא הייתה יקרה יותר, בשל טעות שאסור לעשות באזור זה. אסור להשאיר כוות (האצי'ם) פתוחות גם אם השמים כחולים והטמפרטורה 40 מעלות. הגשם הטרופי המגיע משום מקום תוך דקות שוטף לך את היאכטה מבחוץ. ואם השארת כוות פתוחות גם מבפנים. במקרה שלנו הגשם לווה במכות רוח חזקות מכיוונים שונים. המרחק הנדיב מהחוף פעל לטובתנו…. למחרת נראנו כמו ספינת צוענים עטופה במזרונים וסדינים המוצגים ליבוש. ניתן לראות בבירור את ענני הגשם מתקרבים באמצעות המכ"מ אבל לשם כך צריך משמרת מכ"מ ואי אפשר לעשות אותה במסעדה.

מרדנג יצאנו לאי קוסומוי, על פי השם מובן שזהו אי השייך לתאילנד. המילה : "קו" בתאית משמעותה אי. כמו בכל הפלגה זיגזגנו בלילה כמו בכל לילה בין מאות (ואני לא מגזים) סירות וספינות דיג מכל הגדלים. בכל לילה היה הים סביבנו זרוע אורות והמכ"מ התפוצץ ממטרות. החל מכלי שיט, מצופי סימון למלכודות דגים וסרטנים, מצופי ניווט, סלעים, שוניות ועוד. מפרץ תאילנד הוא אזור שיט רדוד מאוד. אזורים רבים במרחק של 20-30 מייל מהחוף עומקם 10-20 מטר בלבד. "אם לא נעלה באחד מהלילות על מצוף סימון, רשת או סירת דיג זה יהיה כמו זכייה בפיס" כך אמרתי לילה אחד לזולו חברי להפלגה, לאחר שפתאום חלף לנו ליד הדופן מצוף סימון שלא נראה במכ"מ ולא בעין. כמה לילות לאחר מכן נבלמה היאכטה באחת כאשר השידרן (הקיל) פגע ברשת דייגים. על סימון רשתות דיג לא שמעו באזור זה, גם לא על אורות ניווט לכלי שיט עדיין לא שמעו, באזור משייטות ספינות דיג גדולות באורך של עשרות מטרים המוארות בשלל אורות, כולל נצנצים מכל הסוגים והמינים, אורות ניווט שלפעמים מוצבים הפוך, פנסים רבי עוצמה למשיכת דגים ועוד מיני תאורה. מגדילות לעשות הספינות העוסקות בדיג חסילונים ונראות מרחוק כאולם חתונות צף. לא היה סיכוי לראות בלילה את המצופים הקטנים שסימנו את הרשת. נדרשה עבודת צלילה מאומצת במשך למעלה משעה נדרשה על מנת לחתוך את הרשת מהמדחף. תוך כדי פעולת החיתוך הופיעו הדייגים בעלי הרשת ודרשו פיצוי כספי. קבענו איתם בחוף האי שאליו הפלגנו, ובבוקר היה לנו הכבוד לקבל דרישה כספית מנופחת בשיטת "מצליח". אל בעלי הסירה הנפגעת הצטרפו גם חברים שחשו שאפשר לעשות "מכה". על החוף התחיל משא ומתן אשר עבר מהר מאוד לטיפול משטרת התיירות המקומית. כאן תרשו לי לתת טיפ קטן בעקבות המקרה, תמיד תשתדלו להעביר כל נושא בו מעורבת משטרה לטיפול משטרת התיירות, שם לפחות יש סיכוי שתמצאו שוטרים דוברי אנגלית, עם שאר השוטרים בקוסומוי תוכלו לדבר אולי בשפת החרשים אילמים. לאחר שיטוט של שעות באי הגענו למטה משטרת התיירים. הדייגים היו מאוכזבים, הסתבר שמפקד תחנה המשטרה המקומית הוא בן משפחה ומפקד משטרת התיירות הוא מכפר אחר. ג'וני קצין משטרת התיירות דובר אנגלית טובה וטיפל בנושא בחריצות, אומנם לא היה במקרה זה משפט צדק אבל גם הסכום ששילמנו (החלופה הייתה לחכות למשפט, בעייתי לא ?) לא היה כואב. המסקנה שלי (והיא נכונה כמעט לכל מקום בעולם – במיוחד לדרום מזרח אסיה) להקטין למינימום את ההפלגות הליליות.

האי קוסומוי הוא השלישי בגודלו בתאילנד. אצלנו הוא מתקשר בסיפור פטריות ההזיה אבל זה כבר שייך למאה הקודמת. עד לפני עשרים שנה היה האי מאוכלס בכמה אלפי תושבים שחיו בשלווה תוך שהם קוטפים את אגוזי הקוקוס שהיוו את הגידול העיקרי באי.

מה שקרה באי ארע בהרבה מקומות אקזוטיים בעולם. בתחילה באו התרמילאים שחיו בבקתות הקש על החוף, על החול הלבן בין דקלי הקוקוס. לאחר שכל העולם ואשתו גילו את המקום, החליפו את בקתות הקש אתרי נופש יוקרתיים יותר או פחות, וסמטאות סגורות וצרות מלאות "חנויות תיירים" מכל הסוגים, מחנויות אוכל זולות ועד חנויות למכירת מותגי יוקרה יקרים. מה שנשאר הם החופים הלבנים והנקיים המעוטרים בדקלי הקוקוס והמים החמימים. הגענו למסקנה שהתייר הממוצע (גם השייט הממוצע) רוצה מאוד לרבוץ על חול לבן ובתולי ולחשוב שהוא רובינזון קרוזו או קפטן קוק, אבל הוא רוצה גם בירה קרה ובערב הוא רוצה לאכול במסעדה טובה. הוא רוצה שבמקום ניתן יהיה לקנות מוצרים מערביים שהוא מכיר, בקיצור הוא רוצה חוף אקזוטי אבל גם את כל העולם המערבי לצידו. הביקוש מוליד היצע, ולכן מסביב לאזור הנופש מתפתחים באופן לא מתוכנן "סמטאות תיירות" הדומות במידה רבה בכל העולם. היינו בכמה חופים שוממים באמת במהלך ההפלגה. זה נחמד – אבל בשלב מסוים אתה מתגעגע לאוכל שאתה מכיר ואליו אתה רגיל.

האי קוסומוי הוא הגדול שבאיי מפרץ תאילנד, מסביבו איים מפותחים פחות שבהם אפשר עדיין לטעום את "הטעם של פעם".

בכל האיים אין אפשרות עגינה ליד מזח. בכל האי יש מזח מעבורת אחד המאפשר התקשרות לצורך תדלוק (מחביות) וקבלת מים (כנ"ל). העגינה במפרץ Bon Bophut  אשר בצפון האי, התגלתה כטובה מאוד. זהו מפרץ מוגן על ידי ריף. הגענו אליו לאחר סריקה יסודית של האזור הצפוני. מדריכי הניווט של האזור אינם מפורטים ומיושנים, לא נותר אלא לבדוק פיסית את אפשרות העגינה.

קו החוף מול מקום העגינה שלנו נקרא "כפר הדייגים" יש שם הכל פרט לדייגים. מאתר נופש מפואר ברמה של 7 כוכבים ועד דוכני אוכל טעים בשיטת "שוק האוכל". בשוק האוכל דוכנים רבים שכל אחד מגיש תבשיל אחד. הסועד עובר בין הדוכנים וקונה מנה מכל דוכן, לאחר מכן מוצא מקום ישיבה או עמידה וסועד את ארוחתו. העלות לארוחה טובה: כעשרה שקלים! במרחק קצר מהשוק המסורתי אפשר לקבל ארוחה אירופאית טובה. כאן המחיר יכול להגיע למאה שקלים. מול הגבעה החולשת על המפרץ מוצב פסל ענק מוזהב של בודהה הנראה למרחוק. כל הגבעה היא מקדש בודהיסטי כמו בכל מקדש בעולם גם כאן יש ביזנס. החל מהתרמות וגמור בחנויות תיירים רגילות. גם נזירים בודהיסטים צריכים לחיות! ביצענו את תהליך הכניסה לתאילנד בכפר המרכזי של קוסומוי גאנטן, שבו גם נמצא מזח המעבורות. דומה שבכל העולם תהליך הכניסה והיציאה של יאכטה נשאר קבוע כבמאות הקודמות. בניגוד לתייר המגיע במטוס, דרכונו מוחתם תוך דקות וההליך מסתיים, כניסה של יאכטה היא סיפור ביוקרטי ארוך ומתיש הנמשך שעות. הוא מתארך במקומות כמו מלזיה ותאילנד שבהם תנועת היאכטות דלילה. (בקוסומוי היינו יאכטה זרה יחידה) פקיד ההגירה או המכס מתייחס אליך כמו לאניית מטען וכמות הטפסים אותם אתה ממלא מדהימה. (פרוט המטען, האם יש אנשי צוות חולים, מה נפח האוניה וכו').

נוסיף לכך את העובדה שלמרות שכ-700 אלף תיירים מבקרים בקוסומוי מדי שנה, פקידי הממשל הזוטרים (כמו גם השוטרים) אינם דוברי אנגלית, ותקבל בילוי של שעות. סבלנות היא שם המשחק כאשר אתה מפליג בכלל ובאסיה בפרט.

ההמתנה בתאילנד קלה יותר בשל אופי האנשים. האנשים בקוסומוי הם חייכנים רגועים ומסבירי פנים. בהשוואה למלזים הם הרבה יותר שמחים וחייכנים. גם הדייגים איתם היה לנו כזכור אירוע לא נעים, לא הרימו את הקול אפילו פעם אחת ונשארו חייכנים ורגועים כל זמן המו"מ הארוך.

 

אז מה היה לנו? יצאנו מעיר שהיא אחת הערים המפותחות בעולם – סינגפור, עברנו דרך חבל ארץ השייך לעולם השלישי בכל המובנים – מלזיה. משם הגענו לתאילנד קצת עולם שלישי וקצת אתרי תיירות הומים. יש הרבה משותף: החופים הלבנים הצמחייה העשירה, הגשמים הטרופים הפתאומיים, החום, הלחות והמים החמים.

ארץ טרופית יפה…