די לגוון את אפשרויות העגינה שלי, חיפשתי ספרות מעודכנת המתארת ומפרטת את המעגנים בחופי ארצנו. חיפשתי ולא מצאתי, עד שבא גיורא עם הרעיון לשלב ב"כחול" סדרת כתבות המתארות את המעגנים השונים בחופינו. אז החל מגיליון זה, נביא בכל גיליון תיאור של מעגן בו ניתן לעגון בבטחה עם סירת או יאכטה, לרדת עם צידנית ותרמוס קפה או שתייה קרה, ולהנות מנוף לא מוכר, שקט ואנשים לא מוכרים.

 

נפגשנו בבוקר יום שישי גיורא, אור שתפקד כצלם ימי ואנוכי במרינה הרצליה. לאחר התארגנות קצת יותר ארוכה מהרגיל בשל המרחק אותו תכננו לעבור, והצטיידות בשני מיכלי דלק נוספים (צריך גם לחזור לא?) וצידנית מלאה כל טוב, נגשנו לבדיקת המערכות. יש לי שגרת בדיקות הכוללת שמן, דלק, תמסורת וציוד בטיחות. הפעם גם בדקתי בתשומת לב יתרה את העוגן, הפנס החשמלי וכמובן וידאתי שמכשיר הטלפון הסלולארי נמצא באריזה אטומה (זוכרים את החוויה הטראומטית אותה תיארתי בכחול 15). תחזית מזג האוויר (שלא תעיזו להפליג בלי תחזית!) דיברה על רוח דרומית מערבית עד 10 קשרים אשר תעלה ל – 15 קשר לקראת הצהריים. גובה גלים יעלה מ – 30 ס"מ בבוקר ל – 80 ס"מ אחה"צ. המסקנה האופרטיבית שלנו הייתה: אפשר להפליג למכמורת, אבל חייבים לחזור עד הצהריים. כמובן שתמיד צריך לזכור שיתכן מצב שבו לא נוכל לחזור ונאלץ להמתין במכמורת עד שהים ירד.

 

שטנו צפונה במהירות של בין 15-20 קשרים, מרחפים על פני הגלים ובשעה 8:40 כבר היינו רוחבית לאנטנה הגבוהה של וינגייט. קל לזהות את נקודת הציון הזו. את מצוק הכורכר מחליף חוף חולי לבן לאורך כחצי מייל. כעבור עשר דקות בלבד, בשעה 8:50, היינו רוחבית למלון ארבע העונות בנתניה. מלון זה נמצא בחלק הצפוני של חוף נתניה, בסוף שורת המלונות, הוא בולט בצורתו המרובעת. כעבור מספר דקות נוספות (ומהנות) של שיט יכולנו לזהות את שאריות המזח הישן שנבנה בחוף כפר ויתקין דרומית לשפך נחל אלכסנדר. בחוף זה ניסתה אניית האצ"ל "אלטלנה" לנחות ב – 1948 כאשר היא נושאת לוחמים ונשק. צה"ל שרק הוקם אז מנע את הנחיתה בכוח והאוניה פנתה לכיוון תל אביב והשאר היסטוריה. גם כאן  מצוק הכורכר נפסק ובמקומו משתרע חוף חולי צהוב ובוהק, לאורך כמייל אחד. בקצהו הצפוני של החוף נמצא מעגן מכמורת. איך מזהים את הכניסה למעגן? בצמוד לקצה החוף מתרומם מצוק הכורכר ועליו מספר בניינים. כאשר התקרבנו לחוף זיהינו את הפתח המסומן בשני מגדלורים. האחד צבוע אדום ושני ירוק ועליהם פנסים המהבהבים בשעות הלילה בצבעים אלו. צפונית ודרומית לכניסה יש שרטונות רדודים ולכן יש להיכנס בצורה ניצבת לפתח 90 מעלות לקו המחבר את עמודי הסימון של הכניסה). כאן המקום לציין שהכניסה בטוחה רק במצב של ים שקט. המעגן עצמו הינו מפרץ טבעי ששימש עוד בימי המנדט כנמל. את שמו הישן, "נמל האבטיחים", הוא קיבל בגלל שיירות הגמלים שהיו מעבירות אבטיחים אדומים ועסיסיים מאזור שכם לאורך נחל אלכסנדר ומשם בספינות מפרש קטנות, לנמלי יפו ומצרים בדרום ולנמלי לבנון בצפון. בשנות החמישים נבנו רציף ושוברי גלים, המגינים על כלי השיט העוגנים. כיום המעגן מאוכלס בעיקר בסירות של בית הספר מבואות ים, המכללה הימית וגם קצת באורחים עוברי אורח מהסוג שלנו. אז נכנסנו למעגן, וגילינו שמקומות עגינה לא חסרים. במהרה קשרנו את הסירה לרציף המרופד בצמיגים שחורים ועלינו לחוף, שם מצאנו את זאב גלאובר מהמכללה הימית באמצע פעילות ימית ענפה של חניכי המכללה. זאב כיבד אותנו בכוס קפה שחור ומהביל והרחיב את ידיעותינו על המעגן. למי שמגיע למעגן למטרות התמזגות בטבע, מומלץ לעבור לחוף המשגע שליד, או לתפוס פינה ירוקה ובודדה, ומאלה לא חסר. כמו כן, לאוהבים אירועים צבעוניים רבי משתתפים, מומלץ לבדוק מתי מתרחשים אירועים כאלו בחוף מכמורת, שהוא חוף הרחצה היפה מצפון למעגן. בקיץ האחרון התקיימו מספר אירועים מוצלחים בחוף ובהם הפנינג עפיפונים צבעוני שהתרחש ביוני, יריד סגנון חיים כולל דוכנים ססגוניים בתחומים שונים בחודש יולי, וסדנאות לבנייה בחול, תחרות ארמונות, מתקנים מתנפחים והפנינג שהתרחש באוגוסט.

 

מאחר המעגן הוא חלק מהמתחם הסגור של ביה"ס מבואות-ים, יתכנו בעיות בעת הכניסה והיציאה. מומלץ לתאם את הביקור מראש. לאחר חצי שעת מנוחה, בה התענגנו על הקפה והנוף בזמן שאור מסתובב עם מצלמה מסביב והנציח לנו את הרגע, תדלקנו את הסירה (חשוב תמיד לצאת מלאים בדלק, תדלוק בים הוא קשה, ומיכל מתרוקן עלול לגרום לסתימת דלק). בדקנו שוב שמנים ונזילות מים, והיינו מוכנים לצאת חזרה להרצליה. מה לעשות, אנחנו לא באנו ליהנות אלא לעבוד….

בשעה 9:40 יצאנו ממכמורת לכיוון הרצליה. לפי הגלים היציאה והרוח הדרומית שהחלה לעלות, חישבנו שהדרך חזרה תיארך פי שלוש מהזמן הנדרש להגיע למכמורת. זאת גם בהתאם לעובדה שהשיט נעשה בסירה מהירה מהסוג שנבנה במקור לאגמים ולא לים פתוח. בכל מקרה, רוח דרומית אכן עלתה אבל הים נשאר נמוך. הדרך חזור ארכה כפול מהזמן שנדרש להגיע למכמורת, אך זמן זה כלל עצירות ושיט איטי בקטעים מסוימים לצורך צילום אתרי חוף שונים. בשעה 10:05 פגשנו שוב את מלון ארבע העונות ברוחבית לסירה, ובשעה 10:30 כבר חלפנו על פני חוף פולג ומכון וינגייט. בשעה 11:00, מוקדם מהצפוי, נכנסנו חזרה למרינה בהרצליה והתפננו לאכול חביתות עם רוטב פסטו שהוכנו על ידי אור בשעת בוקר מוקדמת.

 

אז אני בהחלט הכנסתי את מכמורת לרשימת המעגנים הרלוונטיים, גם כאפשרות עגינה למנוחה בדרך בין הצפון למרכז, וגם כיעד בפני עצמו, למי שמחפש לברוח קצת מהמרינות המסחריות, אל אותם מעגנים ואתרים שומה שעדיין לא רבו עם הטבע, אלא החליטו להתמזג איתו ולחיות איתו בשלום.

מעגן מכמורת הוא כזה. מה לעשות? נלכדנו במכמורת.

 

 

1.    הכניסה למעגן מכמורת אפשרית רק במזג אוויר טוב וים שקט הכניסה המערבית מושפעת מאוד ע"י גלי חוף. סלעים תת מימיים נמצאים מצפון ומדרום לפתח.

2.    לפני כניסה או יציאה צריך לוודא שאין משברים באזור פתח המעגן.

3.    בשום פנים ואופן אין להיכנס או לצאת בשעות החשכה.

4.    המעגן הוא מעגן פרטי של ביה"ס מבואות-ים. אין אפשרות להשאיר סירה לעגינת לילה.

5.    השטח הצמוד למעגן גם הוא שטח פרטי של ביה"ס ויש להתנהג בהתאם. 

6.    עומק המעגן בחלקו הדרומי היינו כ- 1.20 מ' . ליאכטות מפרש הוא מחוץ לתחום.

7.    במעגן עשויה להיות פעילות ערה של מפרשיות, קיאקים, גלשנים וסירות חתירה.

8.    במעגנים פרטים יתכנו מערכות עגינה הכוללות חבלים ושרשראות שחלקן מתחת למים ואינן נראות. מהירות נמוכה וזהירות מביאות תועלת

9.    מרחקים מהרצליה: לוינגייט: כ – 6 מייל, למלון ארבע העונות (חוף בלו בי) כ – 11 מייל, לחוף כפר ויתקין (בית ינאי) כ – 13 מייל, למכמורת  כ – 15 מייל.