מפרץ נאפולי

מבין האיים של מפרץ נאפולי (קאפרי, איסקיה, ניסידה ופרוסידה), פרוסידה הוא האי הפחות מתוייר. אי ממש קטן, לוקח חצי שעה להקיף אותו ברכב. אנחנו הצלחנו להקיף אותו ב-3 שעות, 3 פעמים, עד שהבנו את זה. התנועה מתנהלת בסמטאות צרות ביותר, כולן חד סטריות. התחבורה הציבורית היא באוטובוסים שכדי לעבור בסמטאות הם כל-כך צרים עד שהנוסעים עומדים בתוכם בטור עורפי.

צוקיו נופלים לחופים חוליים צרים יפהפיים. המים כחולים וצלולים, מאד מאד נקי, החול נעים אך צבעו שחור כיוון שהוא במקורו לבה. כל האיים וכל האיזור מושפעים מהר הווזוב הסמוך שכזכור התפרץ כמה פעמים. התיירים שמגיעים לכאן הם בייחוד איטלקים מכל רחבי איטליה. הרבה יאכטות, הרבה ים, הרבה צלוליטיס איטלקי. סירות דייגים ונמל דייגים ציורי וצבעוני. על האי חולש מבצר ימי – מימי הביניים המשקיף על האי ועל מפרץ נאפולי – וכחול כחול כחול. מרינה סימפאטית עם צוות ידידותי, וכפר החי כמו בזמן הטרום-תיירות, ותושביו מתפרנסים עד היום מחקלאות, ובייחוד גידול לימון מסוג מיוחד, ענק ומפלצתי למדי למראה, ממנו מכינים גם סלט פרוסידה מיוחד המורכב מלימון ופלפלונים חריפים.  

 

מן האי הזעיר פרוסידה, הפלגנו לקאפרי. האי יפהפה אך מפוצץ מתיירים. האי הסלעי מתנשא בצוקיו החשופים מים כחול-טורקיז משגע, ובין חורשות האורנים הצפופות שלו נחבאות וילות צחורות עטויות בוגנוויליות בשלל צבעים. גם כאן הרחובות צרים עד כל-כך שלמכוניות יש ידיות רק מבפנים!

חוץ מהמכוניות  יש באי רכבל כסאות העולה לפיסגה, וגם רכבת המזכירה את הכרמלית רק בלי המנהרה, ויש גם הרבה חמורים (תיירים) שמוכנים לשלם מחירים מופקעים עבור כל דבר. טיילנו בוילה סן-מיקלה בה ועליה כתב אקסל מונטה את ספרו הידוע "מגילת סן-מיקלה". שילוב מושלם של בנייה בסגנון וילה איטלקית עם גינה ים-תיכונית שופעת המשקיפה על מפרץ נאפולי.

 

האי איסקיה צף לו בשלווה מול חופיו של מפרץ נאפולי, בסמוך לפרוסידה. מדרום לו מתנשא מן הים האי קאפרי הקטן ממנו במעט, ומפורסם ממנו בהרבה. איסקיה הוא אי געשי שנולד מן הים בהתפרצות געשית עתיקה, אך עד היום רוחשת תחתיו קלחת מהבילה של מאגמה שרק מחכה לרגע של חוסר תשומת-לב שלנו כדי לבלוע את האי אל חיקה.

בינתיים, מחממת המאגמה מעיינות טרמיים רבים המפוזרים באי, ומושכים אליהם מבקרים רבים.
ביקרנו באחד המעיינות. מקסים. ממש חוץ-לארץ. כבר היינו בחמת גדר המושקעת, ובחמי טבריה ואפילו בחמי יואב – אך כאן זה אחרת. פארק ירוק מלא פרחים וצמחיה ים תיכונית משתוללת, היורד במורדות גיא הצונח בין צוקים תלולים לים הכחול. בדרך פזורות לא פחות מעשר בריכות בטמפרטורות שבין 30 ל-40 מעלות. כל בריכה מיוחדת בדרכה: זו עגולה, לזו רצפת פסיפס, זו צופה לים, זו מוקפת מפלי מים. וסביב כולן כסאות נוח, שמשיות, עצים מצלים ואיטלקים מזיעים. היה כיף.  

בערב חגגנו – אשתי חנה ואני, 29 שנים לנישואינו. מסעדת "מימי" בטיילת של איסקיה הייתה בחירה מושלמת: אקווריום עם דגים ושרצים שונים שטבעו ביבשה, שולחנות צופים על העוברים והשבים ומעל לכל: גיטריסט איטלקי עם חולצת מלחים בפסים כחול לבן. התאהבנו שוב מייד. במשך כל הערב כולו הוא שר וניגן לנו: מ: "בסה-מה-מוצ'ו", דרך שירים נפוליטניים ועד מחרוזת שירי סאן-רמו, ועוד ועוד. המקומיים עברו, מחאו כפיים, הצטרפו לשירה ואפילו רקדו. חוויה. מאד איטלקי וכיפי, כמובן שקיבלנו ממנו מתנה (תמורת טיפ נאה) שני דיסקים, שבספינה, בלי יין לבן, נשמעים כמו מוסיקת מעליות. אבל את הזיכרונות מערב כל-כך שמח ואיטלקי – אי אפשר לקחת.

 

בכל האיים בהם ביקרנו (קורסיקה, סרדיניה, אלבה, פרוסידה, קאפרי, איסקיה, סטרומבולי, ליפארי, סיציליה), גילינו כי כבר לפנינו היו הרבה תיירים. ביקרנו למשל ב"קסטלו אראגונס" – המבצר האראגוני – שלפנינו ביקרו בו ואפילו נשארו קצת, גם היוונים, הרומאים, הוונדלים, הוויזיגוטים, הגוטים, המורים המוסלמים, הספרדים (אראגון) ורק לאחרונה האיטלקים ועכשיו אנחנו. המבצר יושב על אי זעיר הצמוד לאיסקיה ומחובר אליה בגשר אבנים. האי עצמו הוא "בועת לבה"שפרצה ממעמקי הים – וככה הוא גם נראה. בתוכו ועליו חפרו ובנו מבצר, כנסיה, מנזר, וגולת הכותרת: בית קפה. הכל בתוך טרסות וגנים ים-תיכוניים מגוונים ומטופחים. לנזירות חפרו במעמקי ההר בית קברות ייחודי. אחרי שמתו הושיבו אותן בכיסאות אבן עם חור שמתחתיו הניחו כד. הנזירות היו נרקבות לתומן ומתנקזות להן לתוך הכדים. כל הטכניקה המקאברית הזאת נעשתה כדי להראות לנזירות את חוסר החשיבות של הגוף שהוא לא יותר מאשר קליפה בזויה לנפש, שיהיה. אגב: הנזירות שנותרו בחיים הוכרחו להתפלל ולעשות מדיטציות במערות הקבורה האלה, ובדרך כלל נדבקו, חלו בעצמן ומתו. אחל'ה מנזר. במרתפי המבצר יש מוזיאון חמוד לשיטות ומכשירי עינויים בימי הביניים.

בין איסקיה לבין קאפרי מפרידות כ-3 שעות הפלגה. מי שכבר הפליג יודע שכשנפטון במצב רוח רע, גם 3 שעות יכולות להיות סיוט שאין לו סוף. אתמול נפטון בכלל ישן. יצאנו לדרכנו בשבע בבוקר בים "שמן". אבנר סופר, חבר שהצטרף להפלגה עם אשתו מיכל, ירד לשחיית בוקר בלב-ים ואנו ליווינו אותו עם הסולימר. בשעות הבוקר היה אובך רציני שהגביל מאד את הראות, והיות ומדובר בנתיב הפלגה עמוס במעבורות, יאכטות וספינות דייג, הפעלנו גם את המכ"ם.

כמה מילים על שיט, ניווט ומניעת התנגשויות בים בעידן של ציוד מודרני. הסולימר מצויידת במערכת משולבת הכוללת מכ"ם משוכלל המסוגל לעקוב אחר ספינות, לחשב את כיוון ההפלגה שלהן ואת מהירותן ולהתריע לגבי ספינות העלולות לחצות את נתיבנו בצורה מסוכנת. הסולימר מצויידת גם בדור החדש של "מערכת למניעת התנגשויות בים" (AIS) . מערכת זו קולטת דרך מכשיר הקשר (המשולב גם הוא במערכת הניווט) את מיקומן ואופן תנועתן של ספינות אחרות, נתונים אשר הן – וגם אנחנו – משדרים באופן אוטומטי. נתונים אלה מוצגים על המסך, והמערכת יודעת לחשב ולהתריע באם קיימת סכנת התנגשות. ניתן לשלוט בהגה גם באמצעות שלט רחוק כך שניתן להשיט את הספינה גם מעמדת ניווט הנמצאת מתחת לסיפון. ביחד, מאפשרת המערכת שליטה ובקרה על הספינה ושמירה על רמת בטיחות גבוהה.

על הרציף בקאפרי פגשתי את אנריקו, סקיפר חצי איטלקי וחצי גרמני שעגן לידינו. החלפנו מידע על מרינות והוא סיפר לי בהתלהבות על ג'וליו מאמאלפי שעושה בעצמו את הגישה במקומך. אוקיי. כשהתקרבנו לאמאלפי ג'וליו הגיע בסערה בסירת גומי, עלה על הסיפון ותפס הגה. ניסיתי להראות לו איפה הגז, הברקס, האיתות, הווישר – כלום: "דונט וורי, בי האפי, טוטו בנה"! , ונשכב על הטרוטל (פול גז).
כמה מילים על המרינה של אמאלפי: זו לא מרינה. ערימה מטורפת של סירות מסודרת עם הגיון של צלחת ניוקי. ג'וליו התחיל סלאלום במהירות 30 קשר בין סירות דיג, יאכטות, מכמורתנים, שחיינים ואפילו דגים. בסערת פנדרים מתעופפים לכל עבר וליווי של קללות באיטלקית ותחינות בעברית הוא הצליח להשחיל אותנו בתמרון בדיוק למקום שתיכנן תוך הפגנת שליטה מדהימה בסירה.

לאחר שנרגענו מהמאנברה של ג'וליו, יצאנו לנסיעה על דרך הנוף הידועה מאמלפי לסורנטו. הדרך מתנשאת כמה עשרות עד כמה מאות מטרים מעל לים הכחול, כשהיא תלויה על בלימה מן הצוק התלול הנופל לים. נוף מרהיב לכפרים קטנים וצבעוניים שבתיהם גולשים בגאיות ישר לחופי זהב מלאי רוחצים.
חבל שלא ראינו כלום. אני לפחות עצמתי עיניים רוב הדרך כשראיתי איך הנהג של האוטובוס מתמרן בכביש המפותל שרוחבו קטן מרוחב האוטובוס וזאת כשמולו בא עוד אוטובוס, בין שניהם נדחקות שתי וספות ואופנוע ומאחריהם תהום שנופלת לים עם מעקה בטיחות ממקלות של ארטיקים.  

יצא לנו לבקר בשני הרי געש: הר הווזוב, ליד נאפולי, אליו נסענו בסיור מאורגן מאמאלפי, והר הגעש סטרומבולי, באי הנושא את שמו צפונית לחופי סיציליה. הר הווזוב קבר בענן של אפר וגזים רעילים את העיר פומפיי בשנת 76 לספירה הנוצרית, וקבר תחת זרם לבה גם את הכפר הרקולינאום. מאז התפרץ הווזוב פעם נוספת ב- 1944. הסטרומבולי מתפרץ מספר פעמים מדי יום עוד מימי האיליאדה והאודיסיאה וקרוב לוודאי שעוד הרבה קודם לכן. לא סתם הוא מכונה המגדלור העתיק ביותר בים התיכון. מגדלור המכוון את דרכם של הימאים הקדומים אל עבר מיצר מסינה המפריד בין סיציליה לאיטליה. שניהם הרי געש פעילים, אך שונים בתכלית.

הווזוב צובר את זעמו בדממה. לעיתים הוא פולט קילוח עשן קטן וריח גופרית ארסי ומבשר רעות (למרבה הצער לא ביום שביקרנו אותו), אך ככלל – ההר שקט. חמתו ומררתו תוססות ומצטברות בקרבו. הוא קרוב לרתיחה, אך ממתין בחוסר סבלנות לרגע הגדול בו יקיא את כל הכעס שהצטבר בו אל השמיים ואל האדמה. הוא מפחיד.

סטרומבולי גדול יותר, אך מתנהג בצורה שונה: הוא לא אוגר בתוכו כעסים ולחצים. כל פעם שהוא מתעצבן, הוא נובח תימרות עשן שחורות, רועם בגרגור מאיים, זורק לאוויר כמה סלעים ונושף גל קטן של לבה אל "מדרון האש"הגולש לים. וזה קורה בדרך כלל כמה פעמים ביום. טיפסנו בחום לוהט לראש הווזוב – נאדה. כמה ימים אחר-כך הפלגנו לעת ערב מול מדרון האש של האי סטרומבולי וקיבלנו שלוש התפרצויות יפות שסחטו מאיתנו ומיאכטות נוספות שבאו ל-"שואו"קריאות התפעלות ועידוד.


 

כדי לנסות ללמוד יותר על העם האיטלקי החי באיזור הים הליגורי והים הטירני שבמערב איטליה, מעניין להכיר גם את הטופוגרפיה של האיזור. ככלל, מדובר באיזור הררי בו ההרים סמוכים מאד לים, ולעיתים קרובות ממש צונחים לתוכו. בין ההרים לים לכודים להם חופים חוליים מתוקים המתערסלים בין הים הצלול והחמים לבין צוקי הסלע המתנשאים מעליהם. העיירות והכפרים נמצאים בדרך כלל בראש המצוק, בסופו של גרם מדרגות של כ-200 מדרגות (בקיץ זה הרבה יותר!). הבתים ישנים מאד עד עתיקים, וביניהם סמטאות צרות. כשם שבקליפורניה הרחובות תוכננו לרוחב שיאפשר לכרכרה הרתומה לשישה סוסים לעשות פניית פרסה, כאן חשבו המתכננים דווקא על וספה. הייתה פה סערה קטנה לכן התעכבנו בטרופיאה עוד יומיים לפני שהמשכנו למסינה. טרופיאה היא דוגמא נהדרת לטופוגרפיה הזאת, עם נוף ועם חוף, ועם הווי נחמד בערבים, כל האיטלקים יוצאים לרחוב הראשי בעיר הישנה (סנטרו סטוריקו) לאכול פיצה וגלידה.
אנחנו התיישבנו לארוחת פרידה מאבנר שנפרד מאיתנו אחרי 16 ימים מהנים ביחד. הים עדיין לא סימפטי, והייתה לי תחושה שזו לא הפעם האחרונה שאני רואה את הקלמרי הזה. לפני שעלינו לעיר במדרגות המפרכות, היינו בנמל הדייגים הציורי בטכס הטבלה של קדוש. תפילות, נאומים, ברכות, לחם הקודש – וכל זה לקראת הטבעתו של פסל חדש של סנטה כלשהוא במעמקי הים, שזו מסורת איטלקית שנולדה כתוצאה מכך שהקדושים החיים לא הסכימו שיטביעו אותם.

הגענו למסינה אחרי הפלגה ארוכה מטרופיאה. היות וביומיים האחרונים נשבה מערבית עזה חטפנו קצת ים, אבל לא נורא. הברוגרף המותקן בנאווטקס הוכיח את עצמו כחזאי הכי טוב. כמה שעות טובות לפני הרוח הברומטר התחיל לצנוח והתצוגה הגרפית הפכה את המידע הזה לידידותי מאד. הרוח עצמה לא הייתה ידידותית בכלל, אבל אחרי שלושה שבועות של חום קיבלנו אותה בברכה. אנחנו בשלב האחרון של המסע, ומצפים לנו שלושה ימים של הפלגות ארוכות לאורך כל "הסולייה"של המגף האיטלקי.

לקראת סיום המסע הפלגנו כמה "לגים" בלילה. כל פעם כ-70 מייל. מה שטוב בהפלגה הלילית הוא שהיום שלמחרת פנוי לך להכרת העיר אליה הגעת, לטיולים ובילויים. או יותר פשוט: לישון כל היום כדי להתאושש מליל ההפלגה. כך הפלגנו מטרופיאה למסינה, ממסינה לרוצ'לה יוניקה, ומשם לקרוטונה. מדובר במרינות קטנות אשר אין להן הרבה  מה להציע, אלא כתחנת ביניים למפליגים לכיוון הים האדריאטי.