ה זה בעצם?Tallship

 Tallships הן ספינות מפרש גדולות, הנבנות באופן מסורתי. זוג השייטים המדופלמים מייק ומארלי אירחו אותנו על הStortemelk  (בהולנדית: חלב שנשפך) המופלאה שלהם – סקונר דו תרנית באורך 40 מטרים, ושטח מפרשים של 400 מטרים רבועים. המפרשית נבנתה כספינת דיג בשנת 1961, והוסבה למפרשית בשנת 1992. בStortemelk מרחב מחייה נוח ומרווח, מטבח מאובזר היטב (הכולל אפילו ברז בירה שלא נח לרגע), וקבינות חמימות ונעימות.

מייק ומארלי קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, בהתרגשות יתרה ובאווירה של סגירת מעגל. כשיוסי סוקולוב ודודי סימון (הבעלים של דרך הים) השתחררו מהצבא הם טסו להולנד, שם פגשו את מייק, שהיה אז הסקיפר של הספינה "ווילם" – דו תרנית בעלת אחד- עשר מפרשים. החברות ביניהם נרקמה באופן מיידי, יוסי ודודי התחילו להפליג עם מייק, ולמדו ממנו את רזי המקצוע. זו הסיבה שהגעתם של יוסי ודודי יחד עם עשרים ושניים מעובדי מועדון השיט שהקימו במו ידיהם, הייתה מרגשת עבור כולם.

אל הספינה הגענו בלילה, לאחר שלושה ימי כיף באמסטרדם. אפופים בקסמה של העיר, עלינו מטושטשים לספינה וברגע הראשון לא הבנו למה הגענו: הספינה הייתה הדבר הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מעולם היאכטות: 40 מטרים של פעם: 2 תרנים, שישה מפרשים, אין סוף חבלים חומים ועבים, ללא כננות ושאר כלי עזר שהורגלנו בהם. גרם מדרגות צר ותלול הוביל אותנו אל אזור המגורים: 8 תאים בעלי  מיטות קומתיים ותלת קומתיים, ביניהן מסדרון צר. אודה ואתוודה כי הרושם הראשוני שלי, אשר כלל הקלסטרופוביה בשילוב עם כפור חודר עצמות, גרם לי לחשוב באותו ערב למשך רגע קצר ״למה עשיתי את זה לעצמי?״

 

בדיעבד, התשובה לשאלה "למה?" היא: כי זו הייתה החוויה הכי עוצמתית, מדהימה ומשוגעת שחוויתי עד היום, ולא הייתי מחליפה אותה בשום חופשת שמש על קטמרן חדשה ומפנקת בקאריביים. זה לא היה עוד צ׳רטר של מפרצים קסומים, ים ושמש בים היוני או במפרץ גוצ׳ק – זו הייתה הרפתקה ימית מופלאה שאין לה תחליף עבור כל אדם שאוהב ים, שיט והרפתקאות.

ראשית מבחינה מקצועית – שוו בנפשכם בילוי של שבוע על גבי ספינה עם עשרים מדריכי שיט מנוסים ומקצוענים, כל אחד בתחומו – גן עדן לסקיפרית מתחילה כמוני. בכל יום העביר אחד המדריכים שיעור בשיט מתקדם במגוון נושאים ותחומים: תמרוני מנוע, מכונה, גאות ושפל, ועוד. כמו כן, גילינו שמצוף קרדינלי, סימני יום של כלי שיט מוגבלים בתמרון ודייגים, אופייניות של מגדלורים, אורות המצהירים מאיזה צד מותר לעבור את האנייה, שעוד בטרם ראינו אותה, היא התגלתה לנו במכ"ם – אינם גיבוב של שטויות ארכאיות שצריך ללמוד לבחינה של משרד התחבורה, אלא עזרים נדרשים ביותר באזורי שיט סואנים, מורכבים ועמוסי מכשולי ניווט. הפלגה עם איש ים מנוסה כמו מייק, השרתה על כולנו השראה: מבחינת מייק, מנוע זו כמעט מילה גסה – כלי עזר שנועד לכניסות ויציאות מנמלים ותו לא, גם אם משמעות הדבר לגלסס בנתיבי שיט צרים ועמוסים ולהעביר ידנית את כל ששת המפרשים ממפנה למפנה (פעולה המצריכה את השתתפות כל הצוות) בכל 5 דקות במשך שעות כי הרוח מולנו. שנית, מבחינה חברתית – כתלמידה בקורס משיטי היאכטות, ומאוחר יותר כחלק מצוות דרך הים – תמיד ידעתי שעובדי דרך הים הם אנשים נהדרים, אבל יש הבדל של שמיים וארץ בין להגיד בוקר טוב כשמגיעים למשרד, ולצאת להפסקות סיגריה ביחד, ובין לחיות ביחד שבוע על ספינה – לישון, לבשל, לאכול. אז מה קרה שם? בכל ערב, צוות של שלושה אנשים, הכין ארוחת קונספט: מרוקאית, איטלקית, יוונית, גרוזינית ואמריקאית – אשר כללה אוכל, מוזיקה, תלבושות, ריקודים ומשחקים. למדנו איך עושים לחיים אצל הגרוזינים, ושיחקנו רביעיות של איי יוון. צילמנו קליפ הארלם שייק, רקדנו קפוארה בגשם, בנינו נדנדה והתנדנדנו מהדופן מעל המים הקפואים, ניגנו ושרנו ללא הפסקה, עשינו טורנירים של שש-בש וטאקי ובעיקר צחקנו המון. בקיצור – על אף חששות קלים שהגענו איתם, לא רק שלא היה אף לא חיכוך קל שבקלים – חזרנו צוות מגובש ואוהב – משפחת דרך הים.

 

ביום הראשון יצאנו מאמסטרדם ל-12 שעות הפלגת מפרשים בנתיבי שיט, לעבר Harlingen שנמצאת על היבשת. בדרך היינו צריכים לעבור במספר לוקים. לוק הוא תא בנוי המתפקד כסכר, ומטרתו לאזן את מפלסי המים השונים, על מנת לאפשר לספינה לשוט בעלייה או בירידה. המעבר עם הספינה בלוק כרוך בתפעול פשוט ומסתכם בקשירה והתרה של חבלים בזמן שהלוק מתרוקן או מתמלא במים. באחד הלוקים, גילינו להפתעתנו שאנחנו מפליגים על גשר מעל כביש מהיר, ותחתינו דהרו משאיות.

בכניסה לנמל Harlingen , זיהינו סנפיר גב שחור ועגלגל, ומבירור גילינו שפגשנו Harbour  porpoise –  יונק ימי קטן ממשפחת הלוויתניים שחי בקרבת חוף ובנמלים. בנמל, לאור שקיעה, ביצענו גישה לרציף ברוח מרחיקה של 18 קשרים באמצעות שימוש בבלמים ובהסחה. רק למחרת בבוקר, כשירדנו מהספינה כדי לעשות קניות, הבנתי שלמרות הפלגה של 12 שעות, לא הרגשתי כל צורך לרדת לרציף בסיומה, בגלל מרחב המחייה המרווח והמפנק של ה- Stortemelk.

לאחר השלמה של מצרכי מזון, יצאנו להפלגה בים הצפוני שארכה כ-35 שעות לעבר האי הגרמני, Heligoland , כשכלבי ים שוחים סביבנו ורובצים על שרטונות החול. התחלקנו לשלושה צוותים, ועבדנו במשמרות של 4 שעות. במשמרות הלילה, עטופים בחליפות סערה, כובעי צמר, גרביים תרמיות, כפפות וחם-צוואר, כיבינו את כל האורות בקוקפיט, בסלון ובמטבח, כדי לחסוך בצריכת החשמל, וכדי להקל על זיהוי אורות הניווט. למחרת בבוקר, לאחר לא יותר מ-3 שעות שינה (כדי לא להפסיד שום דבר…) יצאתי לקוקפיט, וגיליתי שלראשונה בחיי, אני רואה סביבי רק ים – חוויה מרגשת.

 Heligolandהוא אי גרמני זעיר שהיה במלחמת העולם הראשונה בסיס הצוללות החשוב ביותר של הצי הגרמני. כיום הוא מהווה יעד תיירותי בעיקר בגלל שהוא פטור ממכס, ומחירי האלכוהול והטבק בו מצחיקים. כמו כן, צפרים רבים נוהגים לפקוד את האי עקב קינון ציפורים ימיות על המצוקים.

למחרת יצאנו בערפל כבד לעבר תעלת קיל הגרמנית, המחברת בין הים הצפוני לים הבלטי, אליה הגענו באמצע הלילה לאחר קרוב ל- 20 שעות הפלגה. נקשרנו לכמה שעות מנוחה, ויצאנו ל-12 שעות הפלגה לאורך התעלה, בסופן הגענו לעיירה המקסימה Eckernförde, לבקשתנו, ביצע מייק גישה לרציף במפרשים בלבד, בעזרתנו כמובן. לכבוד יום שישי, לימדנו את המקומיים איך צריך לחגוג כשעלינו כולנו לרקוד על שולחנות בפאב המקומי. מה שקרה ב Eckernförde נשאר ב Eckernförde , רק אגלה שהברמן במועדון סיים את הערב כשלראשו חבושה פיאה וורודה מארץ הקודש.

 

ביום ההפלגה האחרון אפילו השמש חייכה אלינו בדרכנו לעבר העיר קיל, שם נפרדנו בצער רב מה   –Strortemelk  היפיפייה, אליה נקשרנו במהלך השבוע, ולמדנו לאט לאט כיצד לתפעל אותה בצורה נכונה. בנוסף נפרדנו בתקווה להיפגש שוב מהזוג המופלא מייק ומארלי שאירחו אותנו נפלא ולימדו אותנו כל מה שרצינו לדעת. אחרי ההרפתקה חוצת הימים והמדינות שהרגישה כנצח, ש"כאילו" התקיימה באזור זמן אחר ובספירה אחרת – חזרנו לאמסטרדם באוטובוס בנסיעה שערכה 6 שעות בלבד.

 

שבנו ארצה מגובשים ומנוסים יותר כשייטים, ולמי שפוגש אותנו ואין לו זמן מיותר – לא מומלץ לשאול אותנו "איך היה בהולנד?", כי את שטף הדיבור הנלהב לא ניתן לעצור..