זהו סיפור נעורים.

חוויה עזה של נער מתבגר בן ארבע עשרה וחצי, אשר לא מן הנמנע שמנבכי תת ההכרה נוצרה השפעת שרשרת במהלך חייו ויש לה משקל וערך מוסף במערכת קבלת ההחלטות שלו והחיים עם הים מאז ועד היום.

מפאת העובדה שחלק מן הדמויות המופיעות בסיפור הזה כבר אינן בחיים, והכבוד שאני רוחש להן אשתמש בשמות האמיתיים או בכינויים של האנשים המעורבים.

מעבר לשיחות והחלפת רשמים במהלך האירוע וסמוך לאחריו, מאז אותה חוויה אני מתראה תכופות עם חלק מהאנשים שעמם הייתי אז, ועמם חוויתי את האירוע, עד לכתיבתה של הגירסה הראשונה לא זכור לי שדיברנו בנושא, ניתחנו אותו, השווינו חוויות, במהלך כל אותן השנים. מעין הדחקה בלתי מודעת, לא ברורה ובלתי מוסברת.

רק עתה, לאחר כתיבת המאמר, נוצר מצב של בירור עובדות לאשורן, ניתוח מצבים והשוואת גירסאות. באופן מודע אינני נכנס לניתוח ולמסקנות, לא זו מטרת הסיפור. מטרת הסיפור היא להביאו כפי שהוא אירע, באותו לילה נורא ולהביא את הרקע של חיינו, הנערים, באותה עת. גם עתה 60 שנים לאחר המקרה נראה כי יש חובה לספרו על מנת שלא יישכח, ואת מה שיש להקיש מהסיפור אני משאיר לקוראים, איש, איש ומחשבותיו.   

פסח תש"י – 1950

אנחנו בקורס הסיום של דרגה ב', בצריף צופי ים בחלקו המערבי של נמל חיפה, שתי קבוצות: קבוצת בית הספר הראלי משבט משוטטי בכרמל, וקבוצת בית הספר גאולה משבט צופי גאולה.

הצריף שלנו שכן בין זה של בית הספר הימי שבו שלט יעקוב אגייב ביד רמה, לבין הצריף של הפועל ימיה. הפועל ערכו באותה העת את הקורס שלהם במעגן שבעכו, שאז היה ללא שובר הגלים של היום, אך עדיין, היה מעגן מוגן . שובר הגלים הצלבני שהיה ממש על קו המים, והיקפו היה גדול מזה של שובר הגלים הנוכחי, הגן על המעגן מדרום ומדרום מערב במידה מסוימת.

התפאורה בחלקו המערבי של נמל חיפה באותה העת, הייתה יכולה להידמות למעין נמל רפאים. אוניות מעפילים מנותצות נחו להן מגובבות במצבי שקיעה שונים ומשונים בסמוך לשובר הגלים, משרות אווירה של מעין גל-עד זמני לתקופה ההרואית של ההעפלה שלפני קום המדינה. קצת מזרחה מהן עגנה ה"אקסודוס", או כפי שנקרה אז "יציאת אירופה", כשירכתיה רתוקות אל שובר הגלים. על ידה הייתה קשורה ספינת מפרש דו-תרנית גדולה, מפוארת בשעתה, היא ה"וולדורה" של בית הספר הימי. בבת עינו של יעקוב אגייב.

מערבה למערך הרציפים של בית הספר הימי, צופי ים, הפועל, זבולון וקלוב כרמל שכנה לה מספנת "עוגן" והמימשה. שם, כמעט באופן קבוע עמדה לה באספנה היכטה של הפועל "ארלו" קראנו לה, ושמה בישראל "חיים ארלוזורוב". יכטת ברזל ישנה במערך "יָאול", שירכתיה נטפו חלודה באופן קבוע, ומעבר למספנה, מחנה חיל הים. בתווך, על פני המים עגנו הליוויתניות השונות, סירות שירות, האיקסיות של מועדון כרמל ושתי יכטות צרות וארוכות, בוהקות בלכה על עץ מהגוני, סירות תחרותיות שהבריטים השאירו. על אחת מהן – "בת גלים" עשיתי את ההפלגה הראשונה שלי בכלי שיט תחרותי אמיתי.

בסיום הקורס של דרגה ב' הן של צופי ים והן של הפועל התקיימה הפלגה ארוכה. אנחנו מחיפה והפועל מעכו, לאשקלון. זה מכל מקום היה היעד המתוכנן. שם היינו אמורים לנחות בחוף מג'דל, העיירה הערבית שננטשה כשנה קודם לכן, ולאחר יום התרעננות, להפליג בחזרה לחיפה. צופי ים עם שתי סירות ה- "וינדמילר" ו"צבי ספקטור", והפועל עם שתי סירות, האחת "נפח"א" והשנייה "רונה".

יצאנו מהנמל בצהרי יום, שתי הסירות ביחד. על ה"וינדמילר" פיקד אורי רייס (רז) שהיה גם מפקד השיוט של צופי ים. סגנו היה דודי מירקין, ובסירה הקבוצה הגדולה של בית הספר הראלי, בה הייתי אנוכי. על ה"ספקטור" פיקד יאיר וסגנו היה יונתן. בסירה זו הפליגה הקבוצה הקטנה של בית הספר גאולה. קצת התגלססנו וקצת חתרנו עד ליציאה מהנמל, ומשם במערך מלא, מפרש חלוץ, מפרש ראשי ומפרש מאסף, מערבה לאורך שובר הגלים. מזג האוויר היה נפלא, מעונן חלקית עם רוח מזרחית קלה ואנחנו מפלסים את הדרך לכיף שיקמונה עם כל שלושת המפרשים. הרוח המשיכה גם אחרי שעברנו את כיף שיקמונה, ופנינו דרומה.

מצב הרוח היה מרומם. עברנו כברת דרך מאז שהתחלנו להתרוצץ בנמל ב"תחתונים אפורים" כשנתיים קודם לכן. וזו הייתה מעין פסגה קטנה שהעפלנו אליה בזיעת אפינו, רצים לנמל ברגל, או על גלגיליות כל יום ששי אחר הצהרים ובשבתות בבוקר. תחילה אל "הבית האדום" ואחר כך אל "הצריף". טורחים וטרודים בטיפול בסירות, הפלגות חתירה קצרות, הפלגות חתירה לעכו. הרטט שבהתרחבות הנחיריים כאשר יוצאים לים במפרשים. רטט שעד היום אני מרגיש בו. כמעט פסגת העולם לילדים/נערים בני בר מצווה אשר הופכים באחת למעין קבוצה ייחודית במסגרת "השכבה" שבגדוד הצופים, עם הווי מיוחד, הסתודדויות בשיח שאינו מובן לכלל וכדומה.

ארגז האוכל שבירכתיים היה מלא מכל טוב של אותם ימי "צנע". אילו דב יוסף, "שר הצנע" של אותם ימים היה רואה מה שהאמהות ארגנו לנו להפלגה הוא היה שולח את פקחיו שירחרחו בצריף.                                                                                                                           

אל ה"וינדמילר" הצטרף גם ציצי, הלא הוא אחיו הצעיר של חתולי, שהיה שונה מאחיו הגדול תכלית השינוי בגוף וברוח. אחד מאנשי הקבוצה שלנו היה דווּדה, אחיו הצעיר של בוּמבה צור, שהיה ליצן לא פחות מאחיו הבכור. כאשר השלישייה: דודי, ציצי (שהיה בעל חוש הומור שקט) ודוודה מצאה עצמה בסירה אחת, זה היה לא פחות טוב מתכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" ששודרה מספר שנים מאוחר יותר. וכך, לקול מצהלות ותרועות פרקי החזנות של דוודה, החרטום מפלס דרכו במים נהדרים, דרומה, ברוח מזרחית קלה, כאשר שתי הסירות צמודות, חרטום האחת בסמוך לירכתיה של האחרת.

עם שקיעת החמה ובוא החשיכה אנחנו עוברית את מבצר עתלית. הרוח ירדה משמעותית ואנו מחליקים מול צלליתו של המבצר הענק באיוושה קלה. ה"ספקטור" הקטנה מתחילה להתרחק קדימה. היא הייתה מהירה יותר ברוחות קלילות. אורי מחלק משמרות, שלושה נערים ומדריך במשמרת. הנותרים מתפרקדים, מי על ה "פיולים" (ריצפת הסירה), משני צידי "ארגז החרב", מי קדימה מתחת לסיפון החרטום, או בכל פינה פנויה אחרת. אורי בקושי מוצא לו מקום על ארגז האוכל בירכתיים. מכל מקום, לא זכור לי שהוא ישן, אולי נמנם קמעה. הרבה לא ישנו בשעות אלה, כולנו מלאי אדרנלין וריגושים מהקורס, הפלגה ארוכה ראשונה, כך שאנו כולנו נים, ולא נים.

מעירים אותי בחצות. אני במשמרת עם בנדוש ועמיר. מפקד המשמרת, דודי. אבל אורי ישוב לו על ארגז האוכל מסתכל על הים. הלילה חשוך לחלוטין. איוושה מזרחית שכמעט אינה מורגשת מנפחת קלות את המפרשים לסירוגין. איוושה – ניפוח קל של המפרשים ו-הרפייה, איוושה – ניפוח ו-הרפייה, וחוזר חלילה.

אנחנו באזור חדרה כשלושה ק"מ מהחוף, בערך מייל ימי וחצי. המשמרת מתנהלת בעצלתיים. מיתר המפרש הראשי מתדלדל בידי. אני שואל את דודי אם אפשר לקשור את המיתר ונענה בשלילה מוחלטת.

השעה קצת אחרי אחת ושלושים. אני שומע איוושה קצת יותר חזקה מקודמותיה והמפרשים מתנפחים קלות לכיוון ההפוך וחוזרים למקומם בריפיון. ראשו של אורי מזדקף והוא מפנה אותו אל הכיוון ממנו הגיעה האיוושה – דרום מערב. ושוב – פרץ רוח קל, חזק קצת יותר מקודמו. ולפתע, מעין קול רעם ושריקה רמה, ואני שומע את אורי, יותר בקול זעקה מאשר פקודה: להפיל מפרשים. אני משחרר את המיתר שבידי ועט על ה "ברווז" אליו קשור המעלן של המפרש הראשי. זרועות המפרשים נפלו במהירות הבזק. המפרש הראשי ומפרש המאסף ראשונים ואחר כך השתלטנו על החלוץ המתנפנף.

תוך כדי הפלת זרועות המפרשים האוויר מתמלא ברסיסי מי ים ממכת הרוח האימתנית, ומיד, אבל מיד, התחילו גלים גבוהים שראשיהם נשברים בקצף מרסס, לטלטל את הסירה כמטוטלת, ללא שליטה ובפראות. בלילה האפל רואים היטב את "כרבולות" הגלים הנשברות ברוח העזה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי, כמכושף, את האפקט של הפוספור בראשי הגלים בלילה. זה היה מראה מהפנט ולהרף עין הייתי כמהופנט למראה המרשים והמפתיע הזה.        

כל צוות הסירה היה על הרגליים, בוקה מוכה ומבולקה בכל. יש גם מי שקורא לעזרת אימו או הוריו, אבל, אורי רייס משתלט על המהומה במהירות ומושיב אותנו בעמדות חתירה. להוציא משוטים הוא פוקד, אנחנו חותרים למעגן של מכמורת, הוא ממשיך בקול צעקה על מנת להתגבר על שריקת הרוח המטורפת. וכך, דוודה, בנדוש, עמיר, גדי, יגאל, המזי, דני, טרס, ירמי, יעל, אנוכי, מוציאים משוטים, מכניסים מלגזים למקומם ומתחילים לחתור כאילו אחזה בנו התזזית. במבט לאחור, הבינונו שזה היה הסיכוי היחידי להישרדות. ו-האדרנלין, הפחד ורוח הצוות, הכניסו בנו כוחות שמעבר לגבול האנוש היום יומי.

אורי נותן בקול צעקה קצב חתירה ואנחנו מתעודדים ומעודדים, קוראים קריאות חתירה רמות וקצובות במלוא גרוננו, ושרים שירי חתירה קצביים. הסירה מסתובבת כשירכתיה אל הגלים ואנחנו מרימים משוטים גבוה להימנע ממכות הגלים על להביהם, חתירה קשה ומאומצת. אני רואה גלים גבוהים מסביב. אין לי היום מושג מה היה גובהם, אך הם נשארו לי בזיכרון כגלים גבוהים מאוד ומאיימים מאוד. אלא שהם כבר בכיוון מוסדר ומאורגן, שורות, שורות, מאחורינו. הרוח נושבת עזות ומכה על פנינו כשהיא מתיזה רסס מסמא עיניים. אנחנו ממש טסים בחתירה אל חוף מבטחים, המעגן במכמורת.

לאחר יומיים כאשר קראתי את העיתונים נמסר כי מהשירות המטאורולוגי דווח על מכת רוח של 55 קשר.

חתרנו כך חתירה מואצת ומאומצת בקצב כשהרוח העזה מכה ללא הרף על פנינו, והאוויר מלא בקצף ורסיסי מי ים שנכנסו לכל נקב בגופינו. כך חתרנו פרק זמן בלתי מוגדר. אינני יכול לומר כיום כמה זמן עבר מאז אותה מכת רוח מטורפת. עקבתי אחרי דמותו של אורי כשהיא עולה ויורדת עם הגלים כמו שנגן בתזמורת עוקב אחרי המנצח. לאחר זמן בעוד אנו מתנשמים ומתנשפים מהחתירה המאומצת וקריאות הקצב שלנו, האט אורי את קצב החתירה ונעמד על ארגז האוכל מלוא קומתו כשהוא מחזיק בחבל. הבינותי שאנחנו מתקרבים לתחום גלי החוף שבכניסה למעגן. ואכן, אורי הודיע שאנו עומדים לנחות עם גלי החוף שהסתערו על הכניסה במעגן.

פחד. האם פחדנו, פחדתי, בכל מהלך האירוע הזה עד לאותו רגע? אינני יודע. לגבי דידי, אני סבור עד היום שפשוט לא היה זמן לחשוב או לחוש בפחד.

נוחתים. כל המשוטים מוגבהים, וגל אחד גדול נושא אותנו פנימה. הסירה מזדקרת, נוטה על צידה ימינה ושמאלה, אך מתייצבת. נעשה שקט, ואנו חותרים פנימה אל תוך המעגן לפי פקודותיו של אורי. נקשרים אל רציף הבטון ונושמים לרווחה.

רק עתה התפנינו לחשוב על הסירה השנייה – ספקטור. אורי מעריך שמכת הרוח תפשה אותה באזור נתניה, דבר שבדיעבד התברר כנכון. מגיע מי שהוא מהמושב ואורי מספר לו שיש עוד סירה בים בערך מול נתניה. האיש הולך לברר, לטלפן, להודיע.

באותם ימים יצאנו להפלגות כאלה עם ציוד הצלה מועט ביותר. מספר מצומצם של חגורות הצלה מיושנות, ללא אותות מצוקה כלל. כך שלא היה כל סיכוי שיהיה איזה שהוא אות מה"ספקטור" במידה ואירע לה משהו, לפני שהסירה או מי מהצוות יגיעו לחוף. קיווינו שהיא שרדה את מכת הרוח הנוראה ופניה אל החוף, לנחיתה מסודרת בגלי חוף.

מהמושב חזרו. לא שמעו מאומה והעבירו הודעה למשטרה. נותרנו לבדינו על רציף הבטון החשוף והסתדרנו לשינה חטופה, דואגים ומודאגים, מדברים בלחש. אף אחד לא רץ לטלפון לצלצל הביתה. מעטים היו הטלפונים הביתיים באותם הימים.

עוד מעט יאיר השחר. נשאר לי זיכרון מוזר מאותו הלילה. אחד המדריכים לימד אותי לעשות קשר הצלה שקל להתירו על ידי מקל קצר שמוכנס לתוך הקשר ובולם את מתיחתו.

השחר מאיר ולא מביא עמו כל ידיעות. אנחנו מכונסים בשקט ולא מתרחקים מהסירה. מכונסים גם בתוך עצמנו וממעטים לדבר. מחכים, ממתינים. על הסירות של הפועל כלל לא חשבנו. זה היה רחוק, אם כי ידענו שגם הן יצאו לים. לפני כשלוש שנים כשסיפרתי לברוקי, שמפליג איתי כיום מדי פעם בסירה שלי, שאני מתכוון לכתוב את הסיפור הזה, שמעתי ממנו ששתי הסירות של הפועל, "נפחא" ו"רונה" הצליחו להימלט ושרדו את מכת הרוח. האחת נכנסה למפרץ עתלית והשנייה למפרץ טנטורה.

לפתע אני רואה את יאיר, מפקד ה"ספקטור" רץ על החוף לכיוונינו כשהוא בא מדרום. ישנן תמונות, מצבים, שלא שוכחים בחיים. הן חקוקות באופן מוחשי ואינן נמחות. זו אחת מהן. יאיר רץ יחף בצעדים גדולים, כשחלק גופו העליון חשוף, גוף דק ואתלטי, כחץ שלוח. הוא מגיע אל אורי וללא נשימה אומר – התהפכנו. ואז אנחנו שומעים את אשר אירע ל"ספקטור".

שמענו, אך לא קלטנו מיד. לקח זמן לעכל את הידיעה, והיא עדיין לא הייתה שלמה באותה העת. למעשה, היא נשארה לא שלמה, מבחינתנו, עוד שנים רבות לאחר מכן. את מה שאנסה לתאר שמענו מיאיר למקוטעין. חלק מיד עם הגעתו ופרטים נוספים במהלך אותו יום ארוך, שלמעשה, כאילו לא נגמר לעולם. הפרטים מבוססים גם על שיחת טלפון ארוכה שהייתה לי עם יאיר לאחר כתיבת הגירסה הראשונה. על שיחה ארוכה וניתוח האירוע, שברוקי, עמיר ואני ניהלנו עם פוזה בקיבוצו – מעגן מיכאל, וכן על תגובות עקיפות וישירות, כאלה ואחרות שהגיעו אלי. אין זה אומר שבכך הגענו אל חקר העובדות השלם. במהלך השנים בעתיד חקרתי מספר תאונות ימיות, חלקן מורכבות, ולמדתי לדעת שעל מנת לקבל תמונה שלמה ונכונה של אירוע יש לחקור מספר גדול של אנשים. ונוכחתי לדעת שימאים מנוסים ורציניים שחוו את אותו אירוע, מגשר האונייה או מהחרטום או הירכתיים, נתנו גירסאות שונות, בתום לב, ממראה עיניהם, וממשמע אוזניהם, בהתייחס אל אותו אירוע. והיו משוכנעים לחלוטין שגירסתם נכונה. אבל, אני משוכנע שיש בידינו היום תמונה קרובה מאוד אל מה שאירע בשטח.

ה"ספקטור" התהפכה מיד עם מכת הרוח הראשונה, שכנראה הייתה האימתנית ביותר במהלכה של הסערה שהתפתחה בעקבותיה. למדתי לדעת במהלך השנים שלאחר מכן שכמעט תמיד, כל שינוי במזג האוויר, במרבית המקומות בעולם, מביא את מכת הרוח הראשונה בעוצמה שמעל למה שמתפתח לאחר מכן, למעט סערות גדולות מאוד או ייחודיות, כסערות טרופיות. כך שזה בהחלט סביר שכך אכן היה. קיימת סתירה, האם זו הייתה מכת רוח מזרחית או דרומית מערבית. אני אישית זוכר את מכת הרוח מכיוון דרום מערב וכך גם כל חברי שהיו איתי בסירה ויש לי איתם קשר כיום. כמו גם מי שהיה בסירה של הפועל באזור טנטורה. יאיר טוען שהמכה האימתנית הייתה מכיוון מזרח ומייד לאחריה התחילה הסערה הדרומית מערבית. פוזה – אכן אישר זאת. הייתכן, שוני קיצוני כזה במרחק של כ 15 ק"מ בין סירה לסירה? כן – בהחלט ייתכן. ושוב – השנים לימדוני שתעתועי מזג אוויר כאלה אפשריים ואינם ברי חיזוי על ידי המודלים הממוחשבים המשוכללים ביותר. לא אחת חוויתי באזור מזרח הים התיכון, לאורך חופי הארץ, קפריסין תורכיה והים האגאי מכות רוח של 50 קשר (כ- 90 קמ"ש) ויותר, עד 60 קשר, מכיוון מסוים כאשר במרחק של עשרה עד עשרים ק"מ ממני הייתה רוח שונה לחלוטין הן בכיוון והן בעוצמה.

על פי ההערכה ה"ספקטור" הייתה במרחק של בין שניים לשלושה ק"מ מהחוף בעת ההתהפכות. לו הייתה מתפתחת סערה מזרחית, אזי – אבוי, היא הייתה נסחפת מערבה הרחק מהחוף, כשהתוצאה עלולה הייתה להביא לאובדן כולם. אסון כזה אירע כשלוש שנים מאוחר יותר בחיל הים כאשר סירה עם שבעה צוערים ומדריך התהפכה בסערה מזרחית (שוב – פסח) מול בת גלים ונעלמה על כל אנשיה. במקרה דנן, הסערה הדרומית מערבית הביאה לידי היסחפות ה"ספקטור" לכיוון החוף.

לאחר נוהל ההתפקדות ארגן יאיר את שחרור התרנים וכל החיבל שחיבר אותם לסירה, דאג לקיפול מפרשים, איסוף הציוד כולל המשוטים ולקשירת כל הכבודה במרכז הסירה, לאחר שהפכוה כשתחתיתה כלפי מטה. הסירה נשארה לצוף (בנויה מעץ) כשהלזבזת שלה נמצאת בקו המים הגועשים, אם אפשר לכנות "קו מים" את פני הים שגעשו וסערו מיד אחרי מכת הרוח הראשונה.

בתחילה הכל היה סביר. מכל מה ששמעתי, נראה על פניו שלא הייתה פניקה. הייתה התארגנות מסודרת, חלק מהצוות שהה בתוך הסירה בתוך המים בין הספסלים וחלק אחר נצמד מבחוץ אל הדפנות. היה מספר מצומצם של חגורות הצלה בסירה. אותות מצוקה חזותיים, כגון רקטות מצנח, אבוקות וכדומה לא היו לנו באותם הימים. שלא לדבר על אמצעי איכון, זיהוי וקשר שבהם מצוידות הסירות כיום.

על פי פוזה בשלב מסויים , סמוך לאחר ההתהפכות הורה יאיר לדני ולגורי לשחות אל החוף ולהזעיק עזרה. הם לבשו אפודות הצלה ופנו לשחות לכיוון החוף. הם לא הצליחו להתגבר על הים וכעבור זמן הצליחו לחזור אל הסירה ההפוכה כשהם מותשים. מאותו רגע ואילך התדרדר מצבם, והם נזקקו לתמיכה של צוות הסירה.

יאיר החליט שהוא ייקח על עצמו את השחייה אל החוף לצורך הזעקת עזרה. השאיר את הפיקוד לסגנו יונתן ויצא אל החוף. יאיר אכן הגיע שלם ובשלום אל החוף, קצת צפונה לנתניה והזעיק עזרה כאשר הוא נעזר באנשי המושב הסמוך. לאחר מכן, על פי יאיר, הוא שהה חלק מהלילה על מגדל המים של המושב, צופה אל הים בחפשו את העזרה וההצלה שאמורים להגיע ובניסיונות לאתר את ה"ספקטור". טלפונים חוזרים ונשנים העלו כי יצאה סירת מנוע מנמל יפו לחפש את ה"ספקטור". סירת המנוע כנראה הגיעה לאזור אך לא מצאה דבר וחזרה. מכל מקום יאיר לא ראה אותה. לא פשוט הדבר להסתובב ולחפש בים סוער שכזה. לפנות בוקר החליט יאיר לרוץ צפונה למכמורת בלי שידע כלל שאנחנו שם. עד אז, ועד מאוחר יותר באותו יום ארוך, הוא לא ראה, לא שמע ולא ידע מאומה מה"ספקטור" וגורלה ומה שאירע בגורל האנשים שנותרו במים לאחר ששחה לחוף.
 

בסירה נותרו יונתן, האחים (תאומים) פרזנטה, פוזה, גבעוני, מאירקה, גורי, דני ונדמה לי שחניך נוסף ששמו נעלם לי. שומרים אחד על השני, תומכים בגורי ודני שהיו מותשים מניסיון השחייה לחוף, ומחזיקים מעמד. הם ידעו בבירור שהסירה נסחפת אל החוף, כמה זמן זה ייקח? אין לדעת, אך ידיעה זו נסכה תקווה בליבם. קיוו שיאיר יגיע בשלום לחוף, יזעיק עזרה וזו תבוא מהר ככל האפשר.

הזמן עובר, אין עזרה ואין הצלה. ערך הזמן מאבד מערכו במצבים כאלה ואין לדעת כמה זמן עבר מאז שיאיר יצא לשחייתו עד שיונתן נעלם. פשוט נעלם. יונתן היה בחור מחונן, ספורטאי, שחיין מעולה, אך, קצר רואי. ייתכן מאוד, כך פוזה, שהוא פשוט סטה מספר מטרים מהסירה בשלב כל שהוא, איבד את הכיוון ונעלם בין הגלים.

מצבם של גורי ודני מתחיל להתדרדר יותר ויותר, וגם מצבו של מאירקה מתחיל לקרוס. בשלב מסוים, עוד לפני שהסירה נסחפה אל החוף דני קורס לחלוטין ומת, כנראה מטביעה. עד היום איני יודע על ניתוחים שלאחר המוות ותוצאותיהם. גורי במצב קשה מאוד ומאירקה מחזיק מעמד, כך יש להניח מהפזל שהצלחתי להרכיב, בזכות פוזה וגבעוני. גופתו של דני מוחזקת בכוח בתוך הסירה, בין הספסלים, על ידי חבריו, שלא תאבד בים.

גורי על הסף מתנודד בין החיים והמוות. מאירקה שורד. שנים לאחר מכן התגוררנו שנינו, מאירקה ואני בחדר אחד בקיבוץ ראש הנקרה. הוא לא היה מסוגל, או מוכן, לפתוח את סגור ליבו על אותו לילה נורא.

עד שהסירה נסחפה אל החוף בשעות הבוקר, לא הגיעה כל עזרה או הצלה. הסירה על אנשיה האוחזים בה עם גופתו של דני וגופו המדולדל והקורס של גורי עברה את גלי החוף וניזוקה קשות. פלא הוא שלא אירע דבר לאנשים ששרדו את הסערה הזו במים, תוך כדי המעבר בגלי החוף. גורי הגיע אל החוף כשעוד בדל נשימה באפו, אך קרס סופית, כנראה מאפיסת כוחות, על החוף ונפטר.

על החוף, התקהלות, אנשים, משטרה, אמבולנסים, וכולם, החיים והמתים נלקחים לבית החולים.
 

ארבעת המדריכים, אורי שהיה הבכיר, דודי, יאיר וציצי מסתודדים בריחוק מה מאיתנו החניכים, ומטכסים עצה. ההחלטה נופלת מהר, יוצאים לים לחפש את ה"ספקטור" והצוות שנותר בה. אורי הולך למושב להודיע שאנחנו יוצאים לים לחיפושים ולהודיע על ההתהפכות. עובדתית, לא ידעו במושב על ההתהפכות, למרות שיאיר הזעיק עזרה כבר מספר שעות קודם לכן. אם אני מנסה להרכיב לוח זמנים של האירוע, נראה לי סביר שבעת שיצאנו לים לחיפושים, ה"ספקטור" עדיין לא הגיעה אל החוף. מכינים את ה"וינדמילר" ליציאה לים. במהלך הלילה ירדה עוצמת הרוח, וגם הגלים הם כבר לא מה שהיו. לפי אורי עוצמת הרוח שלושים קשר (כ 55 קמ"ש). לי, אז, לא היה מושג על המשמעות, מלבד העובדה שהרוח שרקה והים נראה גועש למדי.

יוצאים. אורי מחכה למחזור גלי חוף שקט יותר, יחסית, כשמגיע הרגע הוא נותן פקודה לחתירה מהירה, ובקצב מזורז אנו פונים החוצה ובסיבוב שמאלה. מאיצים במאמץ מול הגלים, החרטום מתרומם גבוה, פעם אחת, פעמיים, ואנחנו כבר מחוץ לתחום של גלי החוף. מרימים מפרש מאסף וחלוץ ומתחילים לשוט לכיוון דרום תוך גלסים קצרים כשאנו צופים אל הים וסורקים אחרי ה"ספקטור". כך אנו מגיעים אל מול נתניה – מאומה. מסתובבים וחוזרים ברוח גבית – מאומה. הסתובבנו כך כשעתיים, או קצת יותר, הלוך ושוב. הסירה חוטפת מכות רוח, גלים ושפריצים כל הזמן, כולנו רטובים עד לשד עצמותינו. לא רואים דבר על הים, ללא תועלת או תכלית. לפתע אנחנו רואים כלי שיט מנועי גדול מתקרב אלינו. אנחנו מזהים את ה"פלמ"ח" – מ.ח. 10 של משמר החופים. ממרומי הגשר הפתוח שלה קורא אלינו מפקדה, מוטקה רון לזהותנו. אורי ומוטקה מחליפים מספר משפטים. מהם מסתבר לנו שה"ספקטור" נסחפה אל החוף בכוחה של הסערה עם כל הצוות שנותר, דני וגורי מתים ויונתן נעדר. יאיר נראה כמי שהשמים נפלו עליו. היכן יונתן? הוא זועק. יונתן לא נמצא, נעלם ואיננו.
 

מוטקה רון מורה לאורי להעלות את כולנו אל הפלמ"ח ולקשור את ה"וינדמילר" מאחור לגרירה. מורידים מפרשים, תרנים ואת שלוחת החלוץ, קושרים הכל לסירה וחותרים אל ה"פלמ"ח". מקבעים את ההגה ועוברים, לא פשוט בים כזה, אל ספינת משמר החופים. מזל שלא נשבר דבר ולא נפצע אף אחד בים הזה.

אנחנו כולנו על הספינה, סוף, סוף. הקלה מצד אחד ומועקה כבדה מצד שני. אחרי העבודה הקשה של הכנת הסירה לגרירה והמעבר אל הספינה היינו די מותשים בהתחשב למה שעבר עלינו עד לשלב זה, פיזית ונפשית. נשכבנו בפישוט איברים בפינות שונות על ה"פלמ"ח". לא צריך להחזיק מיתר לוחץ ולעקוב אחרי כל משב רוח, לא צריך לחתור, לא צריך כלום. אנחנו סטטיסטים. נעשה עוד סיבוב קטן ונחזור לחיפה אומר מוטקה רון, ולאחר שוטטות של עוד כחצי שעה בשטח, מסובב מוטקה את הספינה צפונה, לחיפה. הטלטולים של ספינה כזו, מה עוד שהגלים מאחור, שונים בתכלית השוני מאלה של מפרשית/ליוויתנית וזה משפיע על חלק מאיתנו. אנחנו משתרעים היכן שאפשר, תפוסי שרעפים, קודרים, איש איש לנפשו, ללא דיבורים. מעין אפיסת כוחות פיזית ונפשית.

אורי טוען שבדרך הושארה ה"וינדמילר" על עוגן בעתלית יחד איתו. אף אחד מאיתנו אינו זוכר זאת ואם כן, לא ברורה הסיבה לכך. מכל מקום הגענו לנמל חיפה באישון לילה. מוטקה רון מתמרן את הספינה אל מול משטרת הנמל, אותו מבנה בו קיימת משטרת הנמל עד היום. אלא שהמבנה היה אז קרוב הרבה יותר אל קו הרציף. למעשה לא היה שם באותה עת רציף אלא מעין שיפוע מדורג שירד אל המים. באותו מקום נקשרו ספינות המשטרה וגם כל מיני "מרקבים", ספינות עץ גדולות בעלות מפרשים ומנוע שהיו עדיין סוחרות אז בים התיכון. אנחנו עולים בשיפוע המדורג אל הרחבה שלפני תחנת המשטרה. על הרחבה הזו התרוצצו מספר אנשים, ומאחור, מאחורי גדר משטרתית עומדים ההורים. חבורת המתרוצצים עטתה עלינו ביעף. מסתבר שהם עיתונאים. מששמעו שאנחנו לא השורדים מהסירה שהתהפכה התלהבותם הצטננה ונמוגה. אחד מהם, בכל זאת לא הרפה ממני בדרישה לדעת מה קרה. לפחות תאמר לי מה שקרה, חזר ודרש. כל מה שרציתי באותו הרגע היה להרגיש פיזית חיבוק אם ולשתות תה חם. "היה חור בגלס" אמרתי לו. "היה חור בגלס?" שאל. "כן", חזרתי ואמרתי לו, "היה חור בגלס". הוא לא תפס כמובן את ההומור המקברי שלי. האיש נעלם כלא היה. למחרת, כותרת ראשית באחד העיתונים "היה חור בגלס". כתבה מסמרת שיער, מצוצה מן האצבע על הלילה הנורא הזה. ציניות עיתונאית.

ו – יונתן איננו, הים בלעהו.
 

אחרי שינה טרופה התכנסנו, באופן ספונטני וטבעי, כאילו נשאבנו, אל צריף הצופים הישן שבקצה גן הטכניון על יד רחוב בלפור. מספר הורים שהיו להם מכוניות התנדבו עם מכוניותיהם. התחלקנו לחוליות ונסענו למכמורת ונתניה להתחיל בסריקות על החוף. סרקנו חזור וסרוק אך מלבד שיירים מה"ספקטור", שברים מארגז האוכל, לזבזת שבורה, משוט בודד וכדומה שהתגלגלו על החוף לא מצאנו את העיקר – יונתן.

אחרי הצהרים חזרנו לחיפה להלוויה של דני וגורי. שורות של ילדים ונערים משבט משוטטי בכרמל ושבט גאולה, עומדים לפני שני קברים טריים, וההורים מנגד. מבולבלים, לא מבינים בדיוק איך ומה נפל עליהם. למחרת חזרנו לחולות חוף הים שבין נתניה למכמורת לסריקות. דבר לא מצאנו, אין שריד ואין סימן ליונתן.

הים פלט את גופתו של יונתן ביום השלישי. היכן החזיק בו הים שלושה ימים? תעלומה, לא נדע. ושוב, אנחנו עומדים בבית הקברות בחיפה, פעם שנייה בתוך שלושה ימים, שורות של ילדים ונערים, אל מול האסון.       

השפעתו של האסון הזה שיבשה את הפעילות בצופי ים בחיפה. הורים רבים דרשו משפירא, מנהל בית הספר הראלי, להפסיק את פעילות צופי ים. שפירא לא הסכים (באומץ) ולא ויתר. ו-אז, כל ילד/נער התמודד עם הנושא בביתו הוא. לחץ ההורים הביא לנשירה של חלק מהחניכים, מכל השורות, והייתה נשירה. אינני זוכר כעסים על הנושרים, ממש כפי שאיני זוכר החזקת ידיים ועידוד לנשארים. לא דיברנו על זה באופן ברור. ההתמודדות שלי התחילה והסתיימה כאשר אסרו עלי לצאת להפלגה וכלאו אותי בחדר השירותים. זה היה פשוט. יצאתי דרך החלון, קומה שלישית, וטיפסתי אל הגג באמצעות צינור מים שעבר בסמוך לחלון. בדרך למטה, במדרגות, צלצלתי בדלת ומשפתחו אמרתי שאני חוזר בעוד יומיים. אמי כבר דאגה להעביר אלי חבילה של אוכל ובגדים.

הפעילות ב"צריף" ובנמל המשיכה להתקיים ללא הפסקה. אנחנו כבר בדרגה א', מפליגים יותר, שיוטי ערים בהם ה"וינדמילר" לוקחת מקום ראשון. לומדים ניווט חופי עם מדריכים כמו מרני ושפוקי. קורס דרגה א' במכמורת שלאחריו אנחנו מצטרפים להפלגה גדולה של עשרה ימים על הקורבטה של חיל הים א – 16 שבוּצי (שצורתו הייתה כשל מפקד בצי היפני בסרטים) היה מפקדה. הפלגה בים האגאי בין האיים היווניים והחוף התורכי. משמרות ים, תצפית, עמדות התקשרות, קירצוף סיפונים, עבודה במטבח.

אלו היו שלוש שנים של גיבוש, התחסנות, לימוד, הדרכה והתמדה.
 

קצת למעלה משלוש שנים אחרי האסון טעמנו קמצוץ ממה שעבר על צוות ה"ספקטור" באותו לילה נורא של פסח תש"י.

כשבועיים לפני הגיוס, כולנו מדריכים, כולנו יודעים (כמעט) את כל התורה כולה, יצאנו להפלגה של לפני הגיוס לאכזיב – אוגוסט 1953.

ושוב הפלגנו על ה"וינדמילר", כל הקבוצה שהתגבשה במהלך שלוש השנים החולפות, ובנוסף, שלוש מבנות ה"הכשרה" והחתול הג'ינג'י מה"צריף" שבנמל. בנדוש היה מפקד הסירה בהפלגה זו. אחרי עכו פורצת לה סערה דרומית מערבית של סוף קיץ. לא שגרתי, אך בכל זאת. הרוח שורקת ב 30 קשר, הים עולה ואנו טסים בגבית. חיפשנו / חיכינו לאיזו הפוגה ברוח ובגלים כדי להסתובב ולחזור. כלום. אין הפוגה. אנחנו חוצים את קו נהרייה, חוצים את קו אכזיב, מגיעים לראש הנקרה. אין עדיין אפשרות להסתובב בביטחה. ממשיכים אל תוך שטח לבנון. קצת צפונה לצור נמצאה ההפוגה הקצרה ואנחנו מסתובבים דרומה. מתחילים להתגלסס, שפריצים ממלאים את חלל הסירה והיא מתנהלת יפה עם חלוץ ומאסף, תוך שחרור מפרשים ומתיחתם בהתאם למכות הרוח ומצב הגלים. בנדוש מחליט שלא נחזור לחיפה וניכנס ללינת לילה בעכו. מעט לפני עכו, מול כפר הנוער של אז, על יד בוסתן הגליל, במרחק של קילומטר וחצי מהחוף התהפכנו. ההתהפכות הייתה מרגיזה כזו, איטית, כתוצאה של מכת רוח משולב בגל גדול. להתפקד – בנדוש צועק – נוהל התהפכות. כולם מתפקדים למעט החתול. הוא לא שרד, נעלם. מתארגנים במהירות, מנתקים את התרנים והמפרשים ומסדרים הכל במרכז הסירה. את הבנות הכנסנו למרכז הסירה והן קיבלו את חגורות ההצלה שהיו לנו. שומרים על הבנות מכל משמר. שעות אחרי הצהריים המוקדמות, טמפרטורת מי הים כ 30 מעלות, אין חשש להיפוטרמיה. וכך, כשהבנות נשמרות בתוך הסירה והשאר מחזיקים מבחוץ בשפת הסירה נסחפנו עם הסערה אל החוף די מהר יחסית. לפני תחום גלי החוף שחררנו את העוגן, אולי יחזיק והסירה לא תיסחף אל החוף הסלעי. צלחנו את גלי החוף, מי עם חגורת הצלה ומי בלי כשהשמש כבר כמעט שקעה, והסירה נשארה מאחור קשורה אל העוגן. הצליחה עברה בשלום וללא פגע. בחוף כבר חיכו לנו אנשי הכפר עם שמיכות ותה חם.

את הלילה בילינו בכפר הנוער. למחרת בבוקר קמנו עם הנץ החמה ומצאנו את הסירה על החוף. העוגן לא החזיק מעמד.

לסיום:

לחשוב כיום כיצד הפלגנו אז במינימום אמצעי הצלה והתראה וללא ליווי, קשר רדיו, מעקב, אמצעי איכון וכל השאר, כפי שזה מתנהל כיום, קצת מעורר צמרמורת. חלוציות? אולי. במושגים של היום זו הייתה פשוט חוסר אחריות. ועם זאת, הפלגות אלה חישלו דור של אנשים, שחלקם עסק בים וכל הסובב אותו עוד שנים לאחר מכן.