מי מאיתנו לא נכנס למפרץ יפיפה, מוקף עצים, מיקם את החרטום מול הרוח, הטיל עוגן, וידא נעיצה והדמים את המנוע, לאחר מכן, העלה בקבוק בירה לסיפון התרווח ונהנה מהשקט. בכתבה הזו נספר על מקומות בהם העגינה הקלאסית והרגילה אינה בטוחה ואף מסוכנת.

 

באוגוסט 2007 ליד Compass Cay באיי באהמס עבדתי כאיש צוות על גבי יאכטה באורך 38 מטר. זו הייתה יאכטה מפנקת בעלת חמישה תאי שינה, מערכת קולנוע, מערכות תקשורת לווינייות ועוד. בשעה 1600 הטלנו עוגן במפרץ. נעלתי את תא העוגן והודעתי לאורחים כי ניתן לקפוץ למים. בשלב זה פנתה אלי אחת האורחות והודיעה שיש בעיית קליטה באינטרנט שביאכטה. קליטת האינטרנט הייתה אפשרית רק כאשר היאכטה פנתה מזרחה, כנראה בשל מיקום האנטנה. לצערנו, עגנו עם החרטום מזרחה. "אין בעיה" אמר הסקיפר, קשר חבל לשרשרת העוגן, העביר אותו לכננת הירכתיים, הפעיל את הכננת והיאכטה הסתובבה מזרחה. במילים אחרות, העברנו את העוגן לירכתיים. כמובן שבתיאור העגינה שתיארתי אין כל אלמנט בטיחותי ורק רציתי להמחיש בעזרתו את אחת האפשרויות שבהן ניתן להשתמש בעגינה כדי לפתור בעיה נקודתית.

בעת הכנה לעגינה, גם אם היא זמנית יש לבצע נוהל אשר ביצועו יקטין מאוד את הסיכוי לתקלות. כמובן שיש להתחיל "בלימוד מודיעין", בדיקת המפה וספרי החופאות וכו'. אולם קנה המידה במפות ובספרים לפעמים מטעה או לא מעודכן, לכן יש לבצע נוהל פשוט – להפליג את מלוא רדיוס העגינה המתוכנן תוך הקפדה על מספר פרטים:

1.       עומק – לוודא שהעומק מספיק ותואם את המפורט בספרי החופאות ובמפות. כמובן שיש להתחשב בתנאי גאות ושפל וגם להתחשב בתנאי מזג האוויר והחשיפה לגלים.

2.       מכשולים טבעיים או מעשה ידי אדם – יש לחפש וויזואלית סימנים לסלעים וריפים (צבע מים שונה או גלים), כלי שיט טבועים, ציוד דיג ישן, חבלי עגינה של יאכטה אחרת וכל דבר העלול להפריע במקרה שהיאכטה תסתובב. הצבת צופה בחרטום היאכטה תאפשר את זיהוי המכשולים אשר עדיף לגעת בהם בעדינות ובמהירות איטית. עדיף לבצע את הבדיקה שלפני העגינה ביום ולא באמצע הלילה ברוח של 40 קשר בלילה של סהר קטנטן.

3.       שיפוע הקרקע – וזאת על מנת לתכנן את אורך השרשרת אשר יש להטיל.

השילוב בין משקל העוגן, צורתו, משקל השרשרת, אורכה וקוטרה הוא היוצר את כח האחיזה של מערכת העוגן. השרשרת גם מספקת למערכת העגינה את הגמישות, המונעת פגיעה ביאכטה בכל פעם שהרוח או הגלים דוחפים את היאכטה לאחור. משקל השרשרת מצמיד את גזע העוגן לקרקע ומבטיח את נעיצת הכפות בחול או בסלעים. מקובל שיחס של 1:3 בין עומק המים לאורך השרשרת הוא היחס המינימאלי המבטיח עגינה בטוחה. ככל שהעומק רדוד יותר כך חשוב להטיל יותר שרשרת או חבל עד יחס של 1:7. על מנת להמחיש זאת נאמר שאם שרשרת העוגן תהיה זהה לעומק המים, השרשרת לא תסייע לגזע העוגן להישאר מקביל לקרקע על מנת להבטיח את הנעיצה, במקרה כזה כל התרוממות של החרטום תנתק את העוגן. ככל שהים גלי יותר במקום העגינה רצוי להטיל משך שרשרת ארוך יותר, כך השהייה ביאכטה תהיה נוחה יותר.
 

יתרון: פשטות ומהירות ביצוע.

חסרון: כל העומס על עוגן אחד ועל שרשרת אחת.

שימוש בשיטת עוגן אחד נותנת לנו אפשרות ליצירת מעגל עגינה שיהיה יעיל במקרים שבהם הרוח או הזרם משתנים. יש לוודא שמשקל העוגן וקוטר השרשרת מתאימים לגודל ומשקל היאכטה.

יתרון: העומס מתחלק בין שני העוגנים.

חסרון: לא מאפשר רדיוס סיבוב. משך תהליך העגינה ארוך ומסורבל ויש חשש להסתבכות שרשרת בשרשרת.

עגינה זו מיועדת למצבים של רוחות או זרמים חזקים, כאשר גזרת הרוח צפויה. מצב זה מחייב ערנות במקרה שגזרת הרוח מתחלפת.

יתרון: דומה לעגינת עוגן בודד. הגדלת כח האחיזה של העוגן מבלי להגדיל את רדיוס הסיבוב.

חסרון: קושי פיזי בהרמת העוגן, זמן הטלה / הרמה ארוך.

בשיטה זו מחברים בעת ההטלה עוגן נוסף על שרשרת העוגן של העוגן הראשי במרחק של 5-10 מטרים מהעוגן הקיים.

 

יתרון: יציבות במקום העגינה, מתאים למפרצים צרים או למקומות עגינה עמוסים אשר לא מאפשרים קוטר סיבוב.

חסרון: משך כניסה לעגינה ארוך יותר. אם הזרם או הרוח משתנים צורת העגינה לא מתאימה.

בשיטה זו יש להטיל קודם את עוגן הירכתיים, לאחר מכן לנוע קדימה ולהטיל את עוגן החרטום. שיטה זו מתאימה לעגינה בשפכי נהרות בהם הזרם חזק אבל אין רדיוס סיבוב. השיטה גם מחייבת משנה זהירות בעת איסוף משך שרשרת הירכתיים/ חרטום על מנת למנוע הסתבכות השרשרת במדחף או בלוח ההגה.

הבדיקה מתחלקת לחמישה שלבים:

1.       היאכטה מתיישרת מול הרוח.

2.       משך עוגן יציב. במידה והעוגן לא נתפס ונגרר על הקרקע הוא יוצר רעידות בשרשרת. הרעידות ניתנות לזיהוי על ידי מגע יד קל במשך העוגן ולעיתים אף בעין.

3.       תכוויני מעבר – בשורה התחתונה אם אנחנו לא זזים לעומת הנוף מולו אנו עוגנים. שימו לב למציאת תכוויני מעבר טובים. מומלץ למצוא תכוויני מעבר למספר כיוונים שונים.

4.       מכשירים – מכשירי ניווט שונים יכולים לסייע לנו על מנת לוודא שהעוגן לא נגרר (GPS, מכ"מ ומד עומק). מכשירים אלו אינם תחליף לערנות הצוות.

5.       שילוב לאחור – גיליתי ששייטים רבים אינם מוודאים מספיק את נעיצת כפות העוגן בעזרת תנועה לאחור של המנוע. אל תחששו, במידה והעוגן ייתלש מאחיזתו עקב בדיקה זו המשמעות שגם בעת רוח חזקה הוא לא יאחז בקרקע. לאחר סיום תהליך העגינה כדאי לקשור את המשך לאחד האחזים ביאכטה ולהוריד את העומס מהכננת.

השיטה הטובה ביותר הינה לקשור מראש חבל לטבעת האמיר בעוגן שכן חבל זה מאפשר לכם להפוך את העוגן בניגוד לכיוון ההתחפרות. הבעיה בשיטה זו קיימת באזורים עמוסים ביאכטות שכן אתם מבטלים רדיוס עגינה של יאכטה אחרת ובכך מפריעים לאחרים לעגון. הייתי משתמש בשיטה זו באזורים עמוקים שהרכב הקרקע לא ידוע ואתם חוששים שישנם סלעים. אך באזורי חול ומים רדודים ניתן לחלץ עוגן בשיטות אחרות. אפשר גם לקשור את החבל לאורך שרשרת העוגן, כך שהוא יהיה מתחת למים במשך כל זמן העגינה ועם הרמת העוגן נגיע אליו.

הפלגה לפנים כאשר העוגן ניצב הופכת את העוגן ומוציאה אותו מהחול, שיטה יעילה ופשוטה. רק שימו לב בעת התנועה, שאתם אוספים את המשך בהתאמה. כאשר מרגישים שהכננת או הידיים לא יכולים להוציא את העוגן מהחול יש לשלב לפנים ובהדרגתיות להעלות את הסל"ד. המשיכו לנוע קדימה (יתכן והתחושה תהיה שהיאכטה לא מתקדמת) ואז במידה והעוגן ישתחרר יזנק חרטום היאכטה קדימה. בשלב זה העוגן יהיה משוחרר. כשהעוגן בחוץ, נישאר לנטרל את המנוע ולהשלים את האיסוף. אם למרות התנועה קדימה העוגן לא השתחרר ניתן להעביר משקל (אנשים) לחרטום על מנת להשקיע את החרטום ולאסוף שרשרת רבה ככל הניתן. לאחר שהמשקל יחזור אחורה, העוגן ישתחרר. כל זאת במידה והשרשרת תפוסה היטב על התוף. ניתן גם לקשור אותה באמצעות חבל לברווז החרטום לגיבוי.

שיטה נוספת היא צלילה וקשירה של חבל לטבעת אמיר. קחו חבל ארוך מספיק ורדו לקשור קשר הצלה לטבעת האמיר. לאחר עליית השחיין ליאכטה ניתן לחלץ את העוגן על ידי איסוף החבל נגד כיוון ההתחפרות וכך הוא ישתחרר.