במד רד האחרון הייתי עד למצב בו היאכטה "פנינת הים" עמדה חסרת אונים (רוח אפס וללא מנוע) באמצע הנתיב המוביל אל ומפורט סעיד. יאכטה ללא שליטה במרכזו של נתיב שיט הומה.

בקשר שמענו את ליאורה הסקיפרית מנסה לקרוא לכל אוניה מתקרבת ומבקשת ממנה לפנות את הדרך. מצב לא נעים שיכול גם להיגמר באי נעימות גדולה עוד יותר הכרוכה במפגש לא מתוכנן עם אניית סוחר שאינה סופרת אותנו כלל. את סיפור המד-רד והגרירה שהסתימה ב happy end סיפרו כבר בגרסאות שונות. המאמר הזה הוא על מה שהיה יכול לקרות אם הסיפור היה נגמר עם "happy endעצוב".

 

המפגש הזה גרם לי לשאול את עצמי מה עלי לעשות במצב שבו חייבים לנטוש? השאלה לא נתנה לי מנוח ולא הצלחתי למצוא פיתרון שייתן שקט למוחי.

 

את החלק הימי של המד-רד סיימנו בבוקר ל"ג בעומר, יום שישי ה 23 למאי. לאחר כשבועיים בזמן גלישה באינטרנט מצאתי הזמנה לסדנת הישרדות בים.
ההודעה נפלה על קרקע בשלה, נרשמתי מיד.

 

לאחר כחודש נפגשתי עם שאר "השורדים" בכיתת דרך הים. אנחנו זרים אחד לשני, אין כל הכרות מוקדמת. כל אחד מאיתנו סוקר את האחרים איתם הוא הולך לבלות יום ולילה, ללא כל פרטיות, בתנאי צפיפות וללא מפלט. שבעה סקיפרים על ספינה אחת אינם בדיוק מתכון מבטיח להצלחה. מה יקרה על אסדה?

 

אלטמן מתחיל, מבקש מכל אחד להציג את עצמו בקצרה ולפרט מהן צפיותיו מהסדנה. הסבב נגמר. התדריך מתחיל. אלטמן מפרט מהו הרציונל, גד מרחיב בנושא הבטיחות, ליבי מחייכת את החיוך המרגיע שלה. אלטמן ממנה "מפקד" עליו רובצת האחריות לפתרון קונפליקטים אפשריים. הבחירה שלו רחוקה מלהיות מושלמת (הוא בחר בי) אבל זה מה שיש כרגע.

יוצאים לרציף C מעמיסים על היאכטה "סבא שמשון" את האסדה של הכרמלית, חבקי הפולימר הסוגרים את אריזתה די מהוהים. מניעים, עוברים אל רציף בית מנהלת המרינה, מעמיסים אסדה נוספת ורק אז מסתבר לי שמצפים ממני לתפקד כמפקד, להוציא את היאכטה לים ולנטוש אותה. היציאה היא החלק הקל. את זה אני יודע וגם אם הספינה אינה מוכרת אין בעיה אמיתית בהיבט זה.

הרוח צפונית מערבית, בים מעט "ברבורים", משמע מהירות הרוח היא כ- 10 קשר. בפתח המרינה מעלים מערך מלא, מדוממים מנוע ומתחילים ליהנות מההפלגה. במקום כלשהוא ההנאה הזאת מציקה לאלטמן, והוא, כהורס מסיבות מקצועי מתקיל אותנו במצבי חירום שונים. "השיפוליים מלאים במים", "לוח החשמל נשרף", "המפרש תפס אש". החלק הזה לא הופיע בתדריך ואנחנו (לפחות אני) לא מוכנים לחלוטין. התפקוד הרבה פחות מאופטימאלי.

 

מהר מאוד אני מגלה שאמנם כולנו סקיפרים, כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה, אבל צוות לא נוצר מעצמו. יותר נכון לומר, לא יצרתי צוות. לא בדקתי את הסירה טרם יציאה, לא חלקתי תפקידים. הדבר משתקף בתפקוד ובתוצאות. הצורך לבצע פעולות פשוטות ומתחייבות טרם יציאה לכל הפלגה עולה כמסקנה ראשונה (ובמבט לאחור, כמובן מאליו). אח"כ בשלב הטיעונים לעונש אספר את הסיפור על האיש שלא יכול היה להוליד. הלך לרופא ולאחר בדיקה הרופא בישר לו כי מוכרחים להוריד לו אשך אחד. "אבל דוקטור" צעק האיש, " עם שני אשכים איני מצליח, מה יהיה רק עם אחד?" "זה מה שקורה שאחד סומך על השני" השיב הרופא.

 

מסתבר שהדברים המובנים מאליהם אינם מתבצעים מעצמם.

 

מסקנת ביניים 1:

לפני כל יציאה לים, בדוק הספינה, וודא שאתה והאנשים האחרים יודעים מי המפקד, איך מתנהלים בשעת חירום, אפוא מונח כל דבר ואיך מתפעלים את הדורש תפעול.

במינימום, וודא כי כולם יודעים אפוא המטף ואיך מפעילים אותו. אפוא חגורת ההצלה ואיך חוגרים אותה. היכן נמצא מכשיר הקשר ואיך מפעילים אותו. היכן מונח הציוד הפירוטכני (ואיך מפעילים אותו). מה עושה כל אחד אם וכאשר צריך לנטוש. מי לוקח את המים, מי משדר mayday, מי משחרר את האסדה ובאיזה סדר יורדים אליה.

כל אלו מהווים רק רשימה חלקית, דוגמה לא שלמה ורחוקה משלמות. למען הסר ספק, היום אין לי ספק כי גם אם הצוות כולו הוא שני אנשים בלבד, חלוקת התפקידים הזאת חייבת להיעשות בצורה ברורה ומוחצנת (שהרי אחרת יקרה מה שקורה כשאחד סומך על השני).

 

האסדות קשורות בחרטומה של סבא שמשון. עכשיו יש כבר חלוקת תפקידים, כל אחד יודע מה עליו לעשות, כל אחד ניצב במקומו, ערוך ומוכן לפקודה. לעומת האסדות שיש לכל אחד מאיתנו על היאכטה, האסדה שהכינו לנו היא "אסדת דה לוקס". אסדה ל 10 איש (אנחנו רק שבעה) מצוידת כדבעי ושוקלת בהתאם. מודי קושר את הפיינטר, שלשה איש מרימים את האסדה ומטילים אותה מעבר למעקה ומתחת לרוח. האסדה נוחתת במים, מעלה נד קטן וזהו. כלום לא קורה. המיכל העגול צף לו מתחת לרוח מסרב להתרחק, למתוח את הפיינטר ולהיפתח.

בלית ברירה מודי מתחיל למשוך בחבל.

הפתעה (או נס חנוכה), מושכים בחבל והחבל אינו כלה! אוספים עוד ועוד חבל והחבל ממשיך לצאת. נראה כאילו המיכל מלא בחבל והאסדה נמצאת במקום אחר. סוף טוב, הכול טוב, לאחר כ- 30 מטר, החבל נמתח, מיכל הגז מופעל, המיכל נפתח והאסדה מתנפחת.

מעבירים את האסדה לירכתיים. המשימה אינה קלה כמו שהיא נשמעת. החבל חלק, האסדה כבדה ומיוצבת היטב במים, הרוח אמנם אינה חזקה אבל גם היא תורמת את חלקה. נדרשים שניים או שלושה איש על מנת להעביר האסדה לירכתיים.

 

מסקנות ביניים 2:

האסדה נקשרת בירכתיים, סדר הירידה ידוע, התפקידים ברורים לכולם. נוטשים !!

נטישה ראשונה נעשית כאשר כל אחד, על פי הסדר שנקבע קופץ מסבא שמשון לאסדה, נוחת ומיד מפנה מקום לבא אחריו. בתוך פחות מדקותיים כל הצוות באסדה. ליבי ואלטמן מצטרפים. בהפקת לקחים קצרה מסתבר כי מי שהיה צריך להוריד את הציוד הנוסף מהספינה לאסדה לא עשה כן. נדרשת נטישה נוספת.

הצוות עולה חזרה לספינה. אלטמן בודה ממוחו הקודח תסריטים שונים. תנאי הבסיס קובעים כי הים סוער, אי אפשר לקפוץ לאסדה, יש לעבור דרך המים. אנחנו מתרגלים עוד מספר תרחישים שונים, ולבסוף הנטישה האמיתית! במילים אחרות, אלטמן נוטש את האסדה, נוטל מאיתנו את השעונים ומניח אותנו לגורלנו.

נותרים שבעה באסדה אחת. מתחילים להתארגן, מחלקים משמרות, הזמן יקבע על פי תחושה ויכולת. חמישה איש על קרקעית האסדה, שנים על הדופן בתצפית.

מתארגנים לבחינת הסביבה והציוד. מה עומד לרשותנו? הציוד ארוז בשני שקי ניילון כחולים, קשורים ומאובטחים. מוציאים הכול, מעבירים בין כולם ומחזירים למקום. ציוד פירוטכני, תרופות נגד מחלת ים, שקיות מים, מזון יבש, דחוס (וטעים!) ספוגים להוצאת מים, עוגן צף, סכין, משאבת אויר ומשאבה להוצאת מים ועוד כהנה וכהנה.

 

מה עוד באסדה:

צפיפות. אמנם האסדה מיועדת ל- 10 איש אבל בקונפיגורציה מסוימת מאוד. אם כל אחד ישב בצמוד לדופן עם רגלים מכונסות לבטן, יהיה מקום ל- 10 איש. אין ספק ש- 10 איש אינם יכולים לשכב באסדה בו זמנית.

רטוב: הקרקעית מכוסה מים.שואבים אבל תמיד נשאר קצת. אנשים יורדים למים וכשהם חוזרים, שוב רטוב.

זמן: אין שעון אבל יש זמן. כלום לא בוער. נטשנו לא רק את הספינה אלא גם את סדר היום הרגיל. צריך סדר יום אחר.

אנשים: עדין לא מכירים אחד את השני. חלק מרגיש מצוין, חלק פחות טוב.

הומור: בדיחות מתחילות להתעופף. חלקן מוכרות וטובות, חלקן חדשות. שוב נוכחים לדעת כי לא הסיפור עיקר אלא המספר.

עזרה: סועדים את מי שמתקשה.

התחשבות: מוותרים בקלות האחד לשני.

ידיעה שהכול מסתיים עם שחר.

 

הזמן חולף, מנסים את המזון, שותים משקיות המים. אין הקצבה. בהיבט הזה התרגול רחוק מלהיות אמיתי. מפעילים מצוף עשן. המפעיל נקבע יחד עם אדם שני שמפקח עליו. המצוף עובר בין כולם. חלק מאיתנו מכיר ויודע, חלק לא ראה מצוף עשן מימיו. המצוף מופעל, מושלך לים ויוצר שובל של עשן צהוב-כתום.

 

הערב יורד, מדליקים את הנצנץ שבפסגת הכיפה, מודיעים לאלטמן על הפעלת אבוקות וזיקוקים ומחכים לקבלת אישור מחיל הים. בסופו של דבר איננו רוצים לעורר בהלה. האישור מתקבל, חוזרים על נוהל ההפעלה: המפעיל נקבע יחד עם אדם שני שמפקח עליו, הציוד עובר בין כולם ולכל אחד הזדמנות לבחון וללמוד. ההוראות מצוירות אבל בגילנו המקדם זקוקים גם למשקפיים, במיוחד כאשר אור היום נמוג.

מפעילים אבוקה, אח"כ זיקוק. האבוקה מסנוורת והזיקוק עולה גבוה וצונח לאיטו. תמונה יפה.

 

לילה רד. חלק מהאנשים ישן, הירח ברום הרקיע, אין רוח. הנצנץ משגע אותנו. אור חזק ובהיר כבה ונדלק, כבה ונדלק, מסנוור להחריד. אין כל אפשרות לתצפית. בשלב מסוים אנו מחליטים לכבות את העינוי הזה. לא מספיקים ליהנות מהחושך ואלטמן מפציע (שנית? שלישית? רביעית? מי סופר?) מהקשר. בטון מודאג על גבול ההיסטרי הוא דורש במפגיע להפעיל הנצנץ (דרישות הביטוח).

 

אנחנו נסחפים צפונה, אורות ארסוף מתחלפים באורות געש ואח"כ דרום נתניה.

 

בתשע (?) בערך היאכטה זאב הים מתקרבת ישירות אלינו ואינה מגלה סימני האטה או שינוי קורס. גרשון ועזי יושבים הכן עם אבוקות, מוכנים למשוך את תשומת ליבה אם הקורס והמהירות לא ישתנו. אבל, אין צורך, אלטמן, הדאגן הבלתי נלאה מריץ את סבא שמשון בינינו לבין זאב הים ומכריח אותה להתרחק מאיתנו.

 

הזמן חולף, יאכטות מגיחות מהאפלה. תרגיל חילוץ והצלה מתממש לנגד עיננו. על מנת שלא לאכזב אנו חוזרים על נוהל הפעלת פירוטכניקה, מקבלים אישור ומפעילים אבוקה וזיקוק. הספינות עונות בהבזקי פלשים, תקתוק מצלמות, מסתובבות ונעלמות.

 

חצות (?) לקראת שקיעת הירח. אני במשמרת אבל העיפות מתחילה להשתלט עלי. הדר מתהפך על התחתית ואינו יודע מנוח. שיחת ברור קצרה מעלה את העובדה שהוא לא יכול לישון ואני מת לעשות זאת. מחליפים מקומות. הראש מונח על התרמילון שהבאתי איתי ואני נרדם כהרף עין.

 

השחר מפציע. אנשים מתעוררים. למרבית ההפתעה הקרקעית יבשה. קצת קריר. הבוקר אפשר לבחור איזה משקה שרוצים ובלבד שיהיה מים. סבא שמשון מגיחה מדרום מזרח ואלטמן צועק "מצאנו אתכם, ניצלתם". זורקים חבל ונקשרים למושיענו.

 

מעלים את כל הציוד לסבא שמשון ואח"כ עולים ליאכטה, על פי הסדר שנקבע (FIFO). סקירה אחרונה של האסדה לוודא שלא נשאר בה ציוד. האסדה מטופלת על ידי צוות סירות הגומי שהגיעו גם הן, שקי הייצוב מרוקנים, האסדה מקופלת, מועמסת על סירת הגומי, תם פרק האסדה הראשונה.

 

על סיפון סבא שמשון מפנקים אותנו ליבי, גד ואלטמן בשתייה חמה כבקשתך, ליבי מארגנת ארוחת בוקר שתמתין לנו בחוף. מנסים לסכם את הניסיון. כולם מרגישים מצוין, מצב הרוח מרומם. משונה, קצת מוזר אבל ניתן להגדיר את הניסיון כ"כיף". מדגישים כי היו לנו תנאים משופרים בהחלט. כולנו מבינים כי אם התרגיל היה נמשך, קרוב לוודאי שהיינו עולים על סבא שמשון עם הרגשה אחרת. ברור שבתנאים אמיתיים ולמשך יותר מיממה ההגדרה של "כיף" אינה מציאותית. המסקנה העיקרית מנוסחת על ידי הדר: "צריך לעשות הכול על מנת לא להגיע למצב כזה".

צריך עדיין לפרוט זאת, בצורה מסודרת לפרוטות של דרישות ומעשים.

 

מסקנות בינים 3:

מגיעים למרינה בהרצליה.

כאן מצפה לנו סדרת הרצאות: הרצאת תפעול  מפי יוסי סוקולוב מדרך הים. סקירה על האסדה, הציוד שבה ותפעולו מפי אלי פרס ממג"מ. גד הטייס מספר כיצד אנו נראים מהאוויר ומה עלינו לעשות על מנת להראות טוב יותר, ואילו אלטמן מדבר על היבטים פסיכולוגיים של שיט בכלל ובמצבי חירום בפרט. ליבי מגישה את הקינוח ומשתפת אותנו בחווית ההישרדות שלה תוך חיוך שאינו עולה בקנה אחד עם התיאור הפלסטי.

בתום ההרצאות, הקינוח השני, הפעלה נוספת של אסדה. הפעם, אסדה "אמיתית". האסדה של הכרמלית, אסדה המצויה ברוב היאכטות. בעזרתו של אמיל, שותפי לכרמלית אני מעביר את היאכטה לרציף בית מנהלת מרינה הרצליה.

האסדה מונחת במתקן שזולו שותפי בנה לה. בירכתיים, מעבר למעקה, כל שנדרש הוא להרים את זרוע המתכת המונעת ממנה לרדת למים. קהל הסדנא נאסף על החוף.

 

זרוע המתכת מורמת, דחיפה קלה והאסדה במים. למוד ניסיון אני מושך את הפיינטר, החבל אינו ממש ארוך (כ- 10 מטר) והאסדה מתנפחת חיש מהר.

גרשון ואני קופצים לאסדה ומגלים חיש מהר כי התנאים הנוכחיים באסדה הזו שודרגו כלפי מטה בצורה רצינית וחד משמעית.

האסדה מיועדת ל 6 איש אבל גודלה (1.5X1.5 מטר) מאפשר ישיבה נוחה רק ל 4 איש. בפנים, חם כמו בגיהינום. אי אפשר לשהות בחלק המכוסה יותר ממספר דקות. הציוד כולל כלי להוצאת מים, משאבה, שקיות מים וסכין. אין זכר לפירוטכניקה.

 

מסקנות בינים 4:

סיכומו של סיפור, הסדנא הובילה אותי למקומות אחרים. היום אני מודע למה שלא ידעתי. אני יודע שאיני יודע ומנסה לברר מה איני יודע על מנת לצאת ממצב חירום ללא שברון לב. את הוכחת הטענה שאין דבר שלם יותר מלב שבור אני מעדיף להשאיר למי שמאמין ברב נחמן.