בימים אלו הוגשה לבית הדין הגבוה לצדק (בג"צ), עתירה בנושא ה"גזירות" שהוטלו על יאכטות: אכיפת המע"מ ומס קנייה ("מס עשירים"). בבית דין זה מוגשות עתירות של אזרחים אשר סבורים כי מעשה של המדינה אינו חוקי ופוגע בהם.

העותרים, שמיוצגים ע"י עוה"ד אורלי ושלח, הם בעליהם של שתי ספינות בדגל זר, אליהם הצטרפו מועדון שייטי כרמל והפורום לקידום השיט בישראל.

הואיל ונושא זה הוא בנפשה של תעשיית השיט ובעלי היאכטות מצאתי לנכון לתמצת עבורכם את טיעוני העותרים.

 

החוק לא השתנה במאומה במהלך השנים אבל המשיבה (כלומר מדינת ישראל) החליטה לפתע לשנות את מדיניותה רבת השנים ולדרוש דרישות שאין להן עיגון חוקי אמיתי, תוך פגיעה חמורה ואנושה בחופש הקניין כמו גם בענף הימי ובתיירות הימית לישראל.
המשיבה החליטה פתאום, ללא כל התראה מוקדמת ובניגוד גמור לנוהג שנהג במדינה במשך כל השנים, לגבות מיסי ייבוא מספינות זרות המבקרות בישראל ובכך גדעה את רובה המכריע של תיירות השייט במדינת ישראל.

 המשיבה פועלת ודורשת תשלומי מיסים גם מכלי שיט שנכנסו למדינה לפני שנים רבות ומתעלמת לחלוטין מכללי ההתיישנות.

 מחד טוענת המשיבה כי כניסתו הראשונה של כלי שיט זר לארץ מהווה" ייבוא" ומאידך, כאשר עמדה זו בעייתית לאור טענת התיישנות, משתנה הגרסה וכל כניסה לישראל מהווה, לכאורה, ייבוא. 

 

חוק מס קניה קובע כי"…מס קניה יוטל על יבואם ועל מכירתם של טובין טעוני מס"… אלא שכלי שיט אינו "טובין".
(א) פקודת המכס עושה הפרדה ברורה בין המונח "כלי שיט" לבין המונח "טובין". ומכאן, אם כלי שיט אינו טובין, ממילא לא ניתן לומר שכניסתו לישראל – הינה בבחינת ייבוא שלו וממילא לא ניתן לחייב בגין כך בתשלום מיסי ייבוא ]עבור טובין[.

 

המשיבה עצמה אינה יודעת, או אינה רוצה להגדיר, מהו מועד הייבוא. אם מועד הייבוא הוא הכניסה הראשונה לישראל אזי על המשיבה לדרוש את דרישותיה מהבעלים הראשון שהביא אותה לישראל, אך היא לא עושה זאת משום שכך היא תהיה מנועה מלדרוש מיסי יבוא מהבעלים הנוכחי.

כנגד טענת התיישנות טוענת המדינה כי אולי קיימת התיישנות כלפי הכניסה הראשונה לישראל, אולם הואיל והספינות יוצאות ונכנסות לישראל שוב ושוב כל הזמן הרי שהיא רואה בכל כניסה כזו כמועד ייבוא חדש.

 

אם נכונה גישת המדינה, הרי שכל כלי שיט צפוי לשלם מיסי ייבוא מספר רב של פעמים, כל פעם שייצא כלי השיט לחו"ל ייאלץ עם חזרתו לשלם מחדש.

 אם כניסת כלי השיט לישראל מהווה "ייבוא", הרי יציאתו מהווה "ייצוא" אולם אין למשיבה שום כללים המסדירים ייצוא כלי שיט והחזרת מסי הייבוא ששולמו עליו בגין אותו ייבוא זמני של תקופת השהייה בארץ.

 

שינוי מדיניות כה מהותי על ידי המשיבה ראוי היה שייעשה באופן גלוי ופומבי, תוך היוועצות בגורמים הרלבנטיים ובמשרדי הממשלה האחרים דוגמת משרדי התיירות והתחבורה, רשות הספנות והנמלים, נציגי הנהלותיהן של מעגנות שונות בישראל, נציגי פורומים של השייטים בישראל, נציגי יבואני כלי שיט בישראל, תוך מתן אפשרות נאותה לכל הארגונים הנוגעים בדבר להיערך מראש ובזמן סביר בהתאם.

 
אפליה

עצם גביית מיסי הייבוא רק מכלי שייט זרים פרטיים המבקשים לצאת מישראל מהווה אפליה אסורה אל מול יתר כלי השייט הפרטיים הנמצאים בישראל, אשר אינם מפליגים מחוץ לישראל ומשכך אינם פונים למנהלי הנמלים בהם הם עוגנים בבקשה למתן היתר הפלגה כאמור.

יוצא אפוא, כי רק כלי שיט זרים המבקשים לצאת מישראל מחויבים בתשלום מיסי הייבוא אף על פי שלשיטת המשיבה ,החיוב אמור היה להיות מושת על כל כלי השיט ש"יובאו" ארצה.

 

שוק כלי השיט בישראל הינו שוק קטן מאוד ורוב הספינות נרכשות ונמכרות בחו"ל .משמע, מיסי הייבוא יורדים לטמיון ומהווים נטל בלתי מידתי על בעלי הספינות. המשיבה מתעלמת מכך לחלוטין ואינה מפעילה שום מדיניות ראויה לאיזון המצב. מיסי ייבוא, מס קניה או מע"מ המשולמים בארץ, אינם רלבנטיים לאירופה, שהיא השוק העיקרי – לספינות באזור זה של העולם. ומכאן, שמדובר בהטלת נטל שהציבור אינו יכול לעמוד בו ומכאן גם הגיונו של המחוקק, שהגדיר את כלי השיט בנפרד מטובין. יתירה מזו, כוונת המשיבה, לגבות מיסים מבעלי הממון )מס הקניה מכונה בפי העם "מס עשירים" או "מס לפיד"), ומה יצא ממנו שרק העניים משלמים אותו! משום שכל היאכטות היקרות והחדשות עזבו את הארץ לבלי שוב ומי שמשלם את המיסים הינם בעיקר בעלי יאכטות ישנות וזולות. מיסים לא יגבו מהספינות היקרות ומדינת ישראל תיוותר בלי תיירות ימית.

 

גביית מיסי ייבוא מכל כלי שיט זר המגיע למדינת ישראל אינה מקובלת באף מדינה בעולם, היא פוגעת באופן קשה בתדמיתה של מדינת ישראל, היא פוגעת באופן קשה בתיירות הימית למדינת ישראל, והיא פוגעת באופן קשה בפרנסתם של כל העוסקים בענף השיט בישראל משום שהיא גורמת להתרחקות של כל הספינות הזרות ממדינת ישראל. מבט קצר אל המרינות בישראל יראה כי רציפים שלמים נותרו ריקים ועזובים משום שספינות זרות רבות פשוט עזבו את המדינה ואינן מתכוונות לשוב אליה מחשש כי יד הגבייה האכזרית תפגע בהן. ברוב מדינות העולם, רשאי כלי שיט זר להיכנס, לעגון ולבקר מבלי שתושת עליו חבות מיסים כלשהיא.

 

מדיניות האכיפה של המשיבה מבוססת על פרשנות מוטעית של פקודת המכס אשר הוציאה באופן מפורש את כלי השיט מהגדרת טובין .מרגע שכלי שיט אינו טובין, לא ניתן יותר לדבר על מיסי ייבוא בגינו. יתרה מכך, פקודת כלי השייט את ישראל ממילא איננה בבחינת ייבוא המחייב תשלום מיסי ייבוא.

 

מדיניות האכיפה של המשיבה פוגעת באורח חמור ובלתי מידתי בזכות הקניין של בעלי כלי השיט הזרים וגורמת להם שלא להגיע לישראל, דבר המהווה פגיעה בפרנסת ענף השיט והתיירות בכלל במדינת ישראל.  מדיניות האכיפה של המשיבה מהווה סטייה ניכרת ובלתי מבוססת ממדיניות ונוהג שהיו קיימים משך עשרות שנים וכבר משכך איננה מוצדקת. יתרה מכך, אותה סטייה נעשתה באופן בלתי סביר תוך הפעלת שיקול דעת מוטעה ומבלי שניתן לציבור הרלבנטי הזמן הנאות להכין עצמו לשינוי שכזה.

 

 

תשובת המדינה טרם הוגשה.
אנו מאחלים הצלחה לעותרים ומקווים כי בעקבות הגשת העתירה תערך "מחשבה שנייה" על הגיונן של הגזירות ובחינת האיזון שבין סכום המס שיגבה לבין הנזקים שנגרמים, כלכליים ואחרים.