בחודש ינואר 2009, במהלך פעילות צה"ל ברצועת עזה במבצע המכונה "עופרת יצוקה", הורה שר הביטחון על הטלת סגר ימי  (Blockade)  על מי הים שמול חופי עזה עד למרחק של 20 מייל ימי מהחוף. ההכרזה על הסגר הימי התבססה על דיני הלחימה בים, הנהוגים במשפט הבינלאומי.

 

ביום 29.6.2015 בסביבות השעה 01:25 החלו ספינות חיל הים לקרוא לספינה "מריאן" לשנות את נתיבה ולהימנע מלהיכנס לתחום הסגר הימי שסביב רצועת עזה. בהודעות שהועברו לספינה הובהר כי צה"ל יאפשר לספינה לעגון בנמל אשדוד ולפרוק את כל המטען המיועד לרצועת עזה. עוד נאמר באותן שיחות כי אם הספינה תמשיך במסעה, היא תיתפס ותוחרם

 

הספינה נעצרה, הובלה אל נמל אשדוד; צוותה, נוסעיה ומטענה הורדו. אנשי הצוות והנוסעים נלקחו לבירור ותשאול, המטען שעל סיפונה נבדק והועבר לרצועת עזה.

 

ימים ספורים לאחר מעצרה ותפיסתה של הספינה,  הגישה מדינת ישראל בקשה לביהמ"ש לימאות למתן צו המאשר את החרמתה של הספינה. הבקשה הוגשה בהתאם לחוק המלקוח הימי משנת 1864 (The Naval Prize Act 1864).

 

ביהמ"ש ערך דיון נרחב בסוגיית תוקפו של חוק המלקוח על פי הדין הישראלי וסמכותו של בית וקבע כי על פי שרשרת דברי החקיקה, החל מחוק המלקוח הימי, דרך החוק הקולוניאלי מ- 1890 The Colonial Courts Of Admiralty Act)), דברי המלך במועצתו על ארץ ישראל וחוק בית המשפט לימאות, התשי"ב – 1952, נתונה לבית המשפט לימאות הסמכות לדון בבקשה למתן צווי החרמה. נדחתה הטענה כי בשל ההתעלמות מחוק המלקוח הימי, שלא נדון כנראה גם בתקופת המנדט הבריטי, הפך החוק ל"אות מתה" ובוטל.

 

עוד נקבע כי הסמכות להורות על תפיסת אניות "מלקוח" מעוגנת גם במשפט הבינלאומי המנהגי, המכיר בסמכותן של מדינות לתפוס אניות זרות המפרות את דיני הלחימה בים.

 

נקבע גם, כי על פי פירושו הראוי של חוק המלקוח הימי, התואם את התפיסה המקובלת במשפט הבינלאומי המנהגי, חובה על המדינה התופסת אנייה זרה להביאה לבית משפט מוסמך לקבלת אישור שיפוטי להחרמה- Adjudication.

 

גם בעולם הרחב לא נמצאו דיונים רבים בסוגיות הדורשות הכרעה, שכן מאז תום מלחמת העולם השנייה לא נדונו כלל בקשות להחרמת אניות במסגרת סכסוכים מזוינים כלשהם (למעט מעצרה ותפיסתה של האנייה "בת – גלים" על ידי הצבא המצרי).

 

אשר לחוקיות הסגר הימי שהוכרז על ידי מדינת ישראל על חופי ונמלי רצועת עזה, לפי דיני הלחימה בים, ראשית דיני הלחימה בים והכללים להטלת סגר ימי, חלים על העימות בין ישראל לתושבי רצועת עזה בראשות ארגון החמאס; מולאו דרישות ההכרזה לפי כללי המשפט הבינלאומי המנהגי. דבר הטלת הסגר היה ידוע, מפורסם ומוכר לכל מי שביקש להגיע לאיזור רצועת עזה, ובכך יש ללמד שדרכי הפרסום שנקטה המדינה היו אפקטיביים דיים. דרישת ההכרזה על משך הסגר ספק אם היא חלק מהמשפט המנהגי הצפוי ובנסיבות העימות המזוין בין ישראל לארגוני הטרור ברצועת עזה, לא ניתן לתחום את זמן העימות הצפוי, שכן מדובר בסגר מתמשך.

 

גם בהעדר הכרזה על משכו, ברור לכל כלי שיט כי כל עוד לא הוכרז על ביטול הסגר או על הפסקת העימות המזויין, יימשך הסגר.

 

דבר הסגר הופץ לכל והמשיבים ידעו על קיומו.

 

לא הוכח שמדינת ישראל מפרה את חובותיה ההומניטריות כלפי תושבי רצועת עזה, הסגר עומד בדרישת המידתיות ולא ניתן לפסול את חוקיותו רק בשל כך שניתן היה לשקול חלופות אחרות לסדר והסגר אינו מהווה "ענישה קולקטיבית" המנוגדת למשפט הבינלאומי המנהגי.

 

אין לומר כי תפיסת הספינה  נעשתה תוך כדי חריגה מסמכויות התפיסה המוענקת לצד שהכריז על סגר ימי לפי כללי המשפט הבינלאומי המנהגי. בין אם מסתפקים בגישת הכוונה ובין אם די בכך שהוכח כי יעד האנייה היה להפר את הסגר, הסמכות לתפוס ולעצור את האנייה נתונה בכל שלבי מסעה של האנייה, החל מרגע צאתה לים הפתוח ולא רק בעת הגעתה לאיזור הסגר עצמו. במקרה זה הספינה יצאה לדרכה כאשר צוותה ונוסעיה יודעים על הסגר ומעוניינים להפר אותו ולהגיע לנמל עזה. בנסיבות אלו רשאית הייתה המדינה לפעול לתפיסת הספינה גם בטרם הגעתה לאיזור הסגר, ואין כל פגם בכך שנעצרה ונתפסה במים הבינלאומיים, 60 מייל מחופי עזה.

 

אשר להחרמת הספינה, בימ"ש פסק כי במקרה זה, בו מטרת מסעה של הספינה היא מחאה בלבד, וכאשר הוכח כי הספינה הייתה בדרכה להפר את הסגר, כי בעליה ידע על כוונה זו, כי ידעו שמדינת ישראל אוכפת את הסגר וידעו כי אם יפעלו להפרתו תוגש בקשה להחרמת הספינה, רשאית הייתה המדינה לתפוס את הספינה וקמה עילה להורות על החרמתה. לאור כל האמור, הורה ביהמ"ש על החרמת הספינה.