יאכטה ניזוקה. היתה מחלוקת בין בעל היאכטה ובין המבטחים בדבר גובה הנזק והוגשה תביעה. גובה הנזק הוכרע ע"י שמאי שמונה ע"י בימ"ש, אך נותרה שאלה אחת שבימ"ש נדרש להכריע בה: בעל היאכטה טען כי הוא מכר את היאכטה במצב ניזוק לפלוני. לצורך חישוב ערכה כניזוקה, הופחתו עלויות התיקון הנדרש, בתוספת מע"מ מערכה בעת המכירה. לכן, טען בעל היאכטה, יש לשלם לי גם את המע"מ, למרות שאין בידי חשבוניות-מס לעבור הוצאות תיקון.

הטענה אכן יצירתית, אך בימ"ש דחה אותה וקבע כי בהעדר חשבוניות – אין תשלום מע"מ. נזק "רעיוני" של מע"מ לא מקובל.

 

תביעת חבות קלאסית בנזיקין היא שהתובע נדרש להוכיח כי המזיק חב לו חובת זהירות, אותה חובה הופרה ונגרם נזק. אלו הם מרכיבי עוולת הרשלנות הפופולרית.  במשך השנים היתה סחיפה בעמדת הפסיקה והמצב בפועל הוא, כי אם קימת חובת זהירות ונזק – כמעט בוודאות תמצא הפרה של אותה חובה או שבימ"ש יקבע כי על המזיק מוטל הנטל להוכיח שלא התרשל. בהרבה מהמקרים מוצא ביהמ"ש את הפרת החובה בתדרוך בטיחות ו/או הסברים לא מספקים.

התוצאה היא, שכמעט כל תביעות החבות מניבות פיצוי, בין בפשרה ובין בפס"ד ותביעות מועטות נדחות לחלוטין. לאחרונה יצאו כמה פסקי דין, שמסובבים מעט את הגלגל לאחור לפחות בעניני שיט ומעמידים דרישה ברורה להפרת חובת זהירות כתנאי לקבלת התביעה.

 

תביעת חניך בקורס צלילה, אשר נפגע בגבו בעת הפלגה מול גלים בסירת המועדון. כב' השופט שנהב דחה את התביעה וקבע כדלקמן:

1)       נטל הוכחת הרשלנות הוא על התובע.

2)       התובע לא הוכיח האצה פתאומית של הסירה.

3)       התובע לא הוכיח חוסר באמצעי בטיחות או מיגון כלשהו.

4)       בענין טענת העדר תידרוך בטיחות נכתב בפסה"ד: "עסקינן באדם בוגר ובר דעת שבחר לצאת לים הפתוח בסירה, לצלילה ספורטיבית במסגרת קורס. לא סביר ולא הגיוני כי לתובע כזה ינתן הסבר באשר להתנהגות בסיסית, פשוטה ומובנת לכל במהלך שיט בסירה….. כלום אכן צריך לומר לתובע שכזה כי עליו לאחוז במעקה, או במושב, כדי להמנע מחבטות או טלטלות? האם אכן מצפה התובע כי ינהגו בו כקטין חסר ישע וחסר הבנה במתן הסברים ותדרוך לגבי פעולות כה פשוטות ומובנות לכל?"

 

בתיק אשר נידון כערעור בפני הרכב 3 שופטים בביהמ"ש המחוזי בת"א, אישר ביהמ"ש לערעורים פסק דין של בימ"ש שלום אשר דחה תביעת אדם שהושט כנוסע באופנוע-ים, אופנוע הים התהפך והוא נפגע כתוצאה מההתהפכות. וכך קובע ביהמ"ש:

"תמימי דעים אנו עם קביעתו של בימ"ש קמא כי במקרה הנדון לא התגבשה חובת זהירות קונקרטית. הנסיעה על אופנוע-ים כרוכה מעצם טיבה וטיבעה בסיכון להפגע כתוצאה מנפילה. סיכון טבעי שכזה אינו מקים אחריות בנזיקין…. מי שמשתמש במתקן ספורט עשוי להפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה מיריבו…"

 

כעו"ד המיצג בדרך כלל מבטחים אין לי אלא לברך על פסקי דין מסוג זה. בניגוד לנטיה הראשונית, אין בכך כדי להעשיר את המבטחים על גבם של אנשים מסכנים שנפגעו. עסקי ביטוח מבוססים על סטטיסטיקה. אם בתי-משפט קומצים ידם לנפגעים – יורדות פרמיות הביטוח לכלל המבוטחים ואם בתי משפט מקילים דרכם של ניזוקים אל העושר – את המחיר ישלמו כלל המבוטחים בעלית מחיר הביטוח.