חורף 1807. "סקונר" אנגלית, נושאת מטען תה מהודו, עושה דרכה סביב אפריקה לנמל ליברפול. רב-החובל של הספינה עומד בגשר מזה שלש יממות רצופות, עקב הים הסוער. הספינה מפליגה במערך מפרשים מצומצם, ובכל זאת ממשיכים מפרשים להקרע ומוחלפים תוך סיכון חיי הצוות, הנדרשים לטפס על התרנים.

משמרת כפולה של ימאים מצטופפת בפינה שמתחת לרוח, כששניים יחדיו אוחזים בגלגל ההגה, במשמרות של 20 דקות.

 

במזג האוויר ששרר בעשרת הימים האחרונים, לא הצליח נווט הספינה למדוד זוית לכוכב הצפון לצורך מציאת קו-הרוחב, ואין לו מושג באשר למיקומם.

 

פתאום נשמעת קריאת הצופה: "אוניה, דופן ימין, 3 נקודות מהחרטום".

 

במשקפתו, מבחין רב-החובל באוניה פורטוגזית, שהתורן הראשי שלה שבור והיא מתנהלת במערך מפרשים מאולתר ובקושי מצליחה להחזיק את חרטומה אל מול הים הגועש.

עם התקרבו, מעריך רב-החובל כי בלי עזרתו תטבע האניה הפורטוגלית על צוותה בתוך כמה שעות.

 

האפשרויות שבפניו הן:

1.             להפנות חרטום ולהתרחק. באותה תקופה שום גורם לא יכול היה לדעת שאנייתו היתה באזור. בכך הוא שומר על אניתו וצוותו ונפטר מהפורטוגלים שנואי-נפשו.

2.             מודרך ע"י החובה המוסרית של ימאי לימאי, יציל את הצוות בלבד. גם בכך יש סיכון הואיל ויש צורך לעצור את האנייה ולהוריד סירת משוטים.

3.             להציל את הצוות וגם את האנייה על מטענה. אך מדוע שיעשה כן? מה המוטיבציה של צוותו להסתכן בהרפתקה שאינה בגדר העבודה לה נשכרו? ומדוע שיסכים בעל האנייה שרב החובל יסטה מנתיבו, יאריך את המסע ויסכן את האנייה ומטענה?

 

בכדי לדרבן את בעלי הספינה, רב-חובל והצוות לעשות ככל יכולתם כדי להציל חיים ורכוש, בהתחשב בתנאים ששרדו בספנות שלפני 200 שנה, תקופה בה ימאי היה ימאי ולא יפה-נפש, נוצרה הדוקטרינה של "דמי הצלה" SALVAGE-CHARGES.

 

באמצעות תשלום דמי הצלה, חוברים כל בעלי העניין ברכוש הימי, קרי: בעלי האנייה, מפעיליה, בעלי המטען, מבטחי האנייה, מבטחי המטען וכו' ומציעים שכר עידוד למי שיסכן רכושו וחייו ויציל את האינטרסים שלהם, תמורת סיכוי לראות תשלום נדיב תמורת הצלחתו.

 

עקרונות דמי ההצלה מעודדים את כל הגורמים המפעילים את האניה המצילה, ע"י כך שקובעים "חלוקת שלל" בין בעלי האניה המצילה – המסכנים את רכושם, לבין רב-חובלה, קציניה וצוותה – המסכנים את חייהם ומשקיעים מאמץ.

 

אם נזכור את אופי האנשים של אותה תקופה, היה צורך מיוחד לעודד את הצוות המציל להתאמץ להציל נפשות, לפחות באותה מידה כפי שיתאמצו בהצלת רכוש. לצורך כך נקבע, כי הצלת חיים מגדילה את דמי ההצלה שיפסקו בגין הצלת הרכוש.

 

מבלי להכנס לדקויות, העקרונות הבסיסיים של דמי הצלה הם:-

1.       דמי הצלה ישולמו אך ורק להצלת רכוש ימי הנתון בסכנה.

2.       שרותי הצלה המזכים בדמי הצלה, הם כל שרות המסייע להצלת הרכוש.

3.       דמי הצלה ישולמו רק במקרה של הצלחה: "NO CURE-NO PAY".

4.       דמי הצלה ישולמו רק למתנדבים, אשר אינם מבצעים את ההצלה מכח חוזה.

5.       שווי הרכוש שניצל בפועל הוא הקרן ממנו ישולמו דמי ההצלה.

6.       הצלת חיים בלבד אינה מזכה בדמי הצלה. היא תוסיף "בונוס" למקרה בו היתה הצלת רכוש.

 

איתור בעלי הרכוש שניצל כרוך, בדרך כלל, בקושי. לדוגמא: אציין את הסיבוך המשפטי בו נוקטים בכוונה בעלי אוניות, ברשמם אניות בבעלותSINGLE-SHIP COMPANY , תחת "דגל נוחות", למשל פנמה או ליבריה.

 

כדי להתגבר על הקושי, הוקנו למצילים כלים משפטיים להגיש תביעתם נגד הרכוש הניצל עצמו, להבדיל מבעליו. תביעה כזו נקראת תביעת "חפצא" – "IN REM".

 

כמו כן, מוקנית למציל זכות חזקה, (הדומה לזכות עכבון), המאפשרת לו לתפוס חזקה ברכוש שהציל, עד לקבלת ערבויות מתאימות. כמו כן, יהיו המצילים זכאים לקבלת "צו מעצר" נגד האניה, שינתן בביהמ"ש לימאות.

 

ימסרו הצדדים את המחלוקת שביניהם להכרעת בורר. לעיתים קרובות יחתמו הצדדים על טופס הסכם הצלה אחיד של ל'לוידס", הקובע טכניקה לברור המחלוקת, בהתאם לעקרונות משפטיים ברורים, אך מקנה את הסמכות לבוררים באנגליה.

 

אלו הגורמים אשר בורר או בימ"ש יביאו בחשבון, בבואם לקבוע את שיעור שכר ההצלה:

א.      הסכנה בה היה נתון הרכוש המוצל.

ב.      טיב השירותים.

ג.        דרגת הסכנה.

ד.      מצב מזג האוויר.

ה.      ערך אניית המצילים, המטען וכו' שהיו נתונים בסכנה.

ו.        ערך הרכוש שניצל, כערכו בתום ההצלה.

ז.       מצילים מקצועיים יזכו ל"בונוס" נוסף, במטרה לעודד קיומם של גופים מסחריים, המחזיקים באופן קבוע אמצעי-הצלה וצוותי-כוננות.

ח.      "בונוס" בגין הצלת נפשות.

 

מכיוון שפעולת הצלה ימית כרוכה בחוסר-ודאות ובלא הצלחה אין אף החזר-הוצאות, תהיה פסיקת דמי-הצלה נדיבה ועשויה, במקרים מסוימים, להגיע למחצית שווי הרכוש שניצל.

פוליסת הביטוח הימית מכסה את חבות בעלי האניה ו/או המטען המבוטחים, לתשלום דמי-הצלה. כך יוצא, שחברות הביטוח הימיות, הנהנות העיקריות מהצלת רכוש-ימי, הן גם הנושאות העיקריות בנטל תשלום דמי ההצלה, כולל הצלת צוותים.

עקרונות דמי הצלה זהים בכל המדינות המתוקנות ועברו מעט שינויים עם חלוף הדורות. סיבה אפשרית לכך היא, שלמרות ההתקדמות בטכנולוגיה, נותר טבע האדם כשהיה והימאי של היום שואל את אשר שאלו אבות-אבותיו: "מה יוצא לי מזה"? לפני שהוא מסכן את עצמו ואת רכושו למען אינטרסים כלכליים של אחרים.

 

עקרונות דמי ההצלה כפי שתוארו חלים גם על יאכטות ואפילו על סירות קטנות.

סקיפר הנקלע למצוקה ועומד לנהל מו"מ עם מציל פוטנציאלי ישקול את צעדיו בהתאם לנסיבות:

 

אם מצב ספינתו סטטי, למשל: הספינה כבר טבועה או תקועה היטב על שרטון במים שקטים – עדיף שההתקשרות עם המחלץ לא תעשה על בסיס דמי-הצלה, אלא על בסיס חוזה לביצוע עבודה בשכר מוגדר מראש.

 

לעומת זאת, אם הספינה נסחפת לעבר החוף או מקבלת מים בקצב מדאיג או תקועה על שרטון ונחבטת עם הגלים – יש לשאוף לחילוץ מהיר ככל הניתן. במקרה כזה, יש לתת למחלץ לעשות מלאכתו בלי מו"מ מוקדם על שכר. המשמעות היא, כי לאחר השלמת החילוץ תוחזק הספינה בידי המחלץ, תופקד ערבות לצורך שחרורה וינוהל הליך לקביעת גובה דמי הצלה.

יש להודיע לחברת הביטוח מהר ככל הניתן. לעיתים יכולה חברת הביטוח לתת לך עזרה ממרחקים, הואיל ובאזורי שיט פופולריים יש לה, לעיתים, קשרי הכרות עם מחלצים מקומיים.