סיפור שמסתובב במרינה בהרצליה, מתאר איש עסקים, תושב האזור, אשר נהג במשך שנים לכלות את זמנו וכספו בבתי קזינו שונים בארץ ומחוצה לה. בני משפחתו וחבריו הטובים, שמאסו במנהג המגונה הזה, החליטו לרכוש עבורו יאכטה קטנה המשמשת לדיג. ואכן, מספרת המעשייה, התרופה עזרה. כך מדי יום לעת ערב, בתום יום העבודה, נראה אותו איש עסקים לאורך קו החוף, משייט לו עם סירת הדיג החדשה שנרכשה עבורו יחד עם מערכת החכות משוכללות, ומבלה את עתותיו בנחת. "ככה מצא לו האיש דרך טובה יותר להירגע ולשרוף את הזמן בהרבה פחות כסף", אומרים במרינה.

הסיפור הקצר הזה, ממחיש תופעה חדשה-ישנה במרינות של תל אביב, הרצליה אשדוד ואשקלון. השם הוא "ספורט פישינג" (SPORT FISHING ) . להבדיל מן הדייג המקצועי, כאן המטרה איננה לחזור הביתה עם רשת עמוסה שלל ים ולמכור אותה במחיר גבוה ככל האפשר בשוק הדגים המקומי. אלא פשוט לתפוס ראש, לאט לאט, לנשנש את הסנדוויצ’ים מן הבית, להמתין לדג שיבלע את הפיתיון ואז להתחיל באקשן של העלאתו על הסיפון לתוך מיכל הדגים שהוקצה לו מראש. ראש טוב. בין לבין, אפשר לפעמים ללגום מעט וודקה או משקה אחר, ולסיים את היום ברוגע. בלי לחץ. יכטונרי הדיג, נהוג לומר, מתחלקים בארץ לשניים. אלה של הבוקר ואלה של אחר הצהרים. בניגוד לארה"ב למשל, רק בודדים יכולים להרשות לעצמם להקצות חצי יום בשעות העבודה לשם דייג. בסופו של דבר מדובר בבילוי של שעות הפנאי של אנשים עובדים. ושעות אלה מצויים רק לפני תחילת יום העבודה, או לאחריו.

הקבוצה הגדולה מגיעה לפנות ערב. ככה לא צריך להילחץ עם שעת החזרה. החל משעה 3-4 אחר הצהרים. בין הקבועים המגיעים לרציף מגיעה גם הקבוצה של שלמה בנישתי מרעננה וקרול פלמן מנתניה. אליהם מצטרפת בקביעות אשתו של קרול, ריבה, שאגב שלוש סירות שהיו למשפחת פלמן בשנים האחרונות כולל הסירה הנוכחית מדגם מונקו ARC (מנוע דיזל בנפח 240 בים. )קרויה על שמה. מזל של נשים. רביעי מגיע ברגע האחרון גם שלמה גוטמן, בעבר מנהל התפעול של מלון הדירות אוקיאנוס בחוף הרצליה, וכיום מנהל התפעול של מלון הדירות של החברה במרינה ההרצלינית. בעבר, נהגה החבורה לצאת ביאכטה של שלמה בנישתי. אך זו נשרפה לפני מספר חודשים בתאונה, וכיום הם יוצאים לים בסירה של קרול.

יוגה או תהילים
ככלל, בכל יציאה לים נקבע סקיפר ונקבעים בעלי תפקידים נוספים. הפעם בנישתי הוא הבוס. ראשית הוא בודק את המנועים. שמן, מים. הבדיקה מתבצעת באופן יסודי ו"יקי". סירה זה לא צחוק. אחר כך הוא בודק בקפידה את יתר המערכות האלקטרוניות של היאכטה. "קרול, מה עם המנועים האלה שלך, בכלל לא אכלו שמן מאז ההפלגה האחרונה", הוא קורא לעברו של קרול הממתין בסבלנות על הרציף. אחר כך הוא גם מסביר לעצמו את התופעה: "בטח. אני נהגתי עליה בפעם האחרונה. אם היה נוהג עליה חברינו הברון ממיכלהאוזן, היה קורע כרגיל את הסירה והיא הייתה אוכלת המון שמן. למה לא. זו לא הסירה שלו. נהיגה היא עניין של טורים. בשביל מה זה טוב. אני נוהג מתון".
קרול, כבר עבר את גיל 75, " למעשה כולנו ככה. אולי בגלל שאנחנו כבר אנשים מבוגרים אנחנו נוסעים לאט. בגיל שלנו, אין כבר לאן למהר".
בשלב הזה מצטרף לצוות הבדיקה גם שלמה גוטמן, הצעיר שבחבורה. "המיזוג עובד בסדר? זה מה שחשוב, לא"?

בנישתי עורך עוד סבב בדיקות ומגיע למסקנה הפיסיקלית המופלאה שיש אפילו עודף שמן. כן, יש דבר כזה. היתר ממתינים לו בסבלנות על הרציף. בינתיים, ההמתנה הארוכה עולה לריבה בבריאות והיא מציעה לעשות יוגה. למה לא. אבל אז מבשר בנישתי לכולם שהכל תקין ואפשר לעלות לסיפון.כיסא הנוח של קרול נקשר לסיפון באמצעות אבזמים מיוחדים. כדי שלא יישמט במקרה של ים רוגש במיוחד.

יוצאים צפונה, כקילומטר מקו החוף. חוף השרון, סידני עלי, המפעל הצבאי של נוף ים, רשפון. הלאה משם, הוילות של ארסוף ליד שפיים גולשות לעבר קו מצוק הכורכר. עוד זווית ראיה מעניינת של חוף השרון הצפוני. הים לא רגוע. אבל לעומת הסערה של השבוע הקודם, הגלים הקטנים בגובה של עד מטר, לא עושים רושם על אף אחד. אולי חוץ מעל עכברי יבשה כמוני.

כבר ארבע וחצי אחר הצהרים, אבל עדין חם. הסירה מתנהלת לאיטה. ההגה האוטומטי מכוון. ככלל, הסירות החדשות מאובזרות כמעט בכל פריט שיד הדמיון הטובה יכולה להעלות בחכתה. כולל מערכת סונר(FISHFINDER SX 100 HUMMINBIRD )הסורקת את תחתית הסירה, ובאמצעותה ניתן להבחין בריפים ובלהקות דגים.

מה תוכל לראות כאן?
בנישתי: "טונות, פלמידות, כל עונה והדגים שלה. כשיש מזל מגלים גם איזה לוקוס. האם אנחנו תופשים דגים רציניים? בדרך כלל כן. זה עניין של מזל אבל גם של עונה. למשל, אנחנו יודעים שעכשיו זו עונה חלשה. למה אנחנו בכל זאת יוצאים לים? כי המטרה שלנו איננה להביא כמה שיותר דגים. את זה אנחנו משאירים לדייגים המקצועיים. אנחנו כאן בשביל הכייף", וקרול מוסיף: "תכתוב שאנחנו כאן בשביל האוויר הצח. זה כל הכייף. ובקשר לדגים, אם יש אז יש. אם אין אז אין".

בונה היאכטות שהפך לתכשיטן
הסירה החדשה של קרול לא מאכזבת. אחרי חצי שעה של שיוט חופים, מתחילים בז’ירז’ור של ארבעת החכות הנעוצות שתיים בכל צד של היאכטה. החוטים נמתחים, פיתיונות דגי הפלסטיק מרצדים על הקרסים ומונחים במקומם. המכשיר הכי חשוב בסירה מכונה "אאוט ריגר" (OUT RIGER ). הוא כולל מערכת מוטות מתוחכמת אליה מתחברים חוטי החכות, והיא מבטיחה שהחוטים לא יסתבכו זה בזה בזמן הדיג, גם לא כשהסירה מסתובבת.
קרול, בעבר בעל בית חרושת לבניית יאכטות בהולנד, אחד המנוסים שבחבורה. כבר 40 שנה שהוא בעסק ואף הספיק לחצות יחד עם ריבה את הים התיכון עם הסירה הזאת אותה הביא ארצה מאיטליה. איך היה? ריבה: " בזו הייתה ממש חוויה מרתקת. כל לילה עצרנו לחניה במקום אחר, וישנו על היבשה למרות שיכולנו לישון גם בסירה. כי היא מצוידת בארבע מיטות וכל מה שצריך".

שניכם לבד?
ריבה: "לא. נסעו איתנו סקיפר ששכרנו מן הארץ והחברה שלו. לצערי בחירת הסקיפר שלנו ממש לא הייתה מוצלחת, אבל גם כך הגענו בשלום".

בתחום הדייג הספורטיבי, קרול עוסק זמן לא רב יחסית. עניין של כמה שנים. ריבה מספרת שבארץ עסק קרול דווקא בממכר תכשיטים, עד לפנסיה לפני כעשר שנים. זה היה הזמן שבו אמר מספיק לעבודה, חזר לים התוודע לדייג מסירה.

מה יותר חשוב בספורט הזה, השיוט עצמו או תפיסת הדגים?

קרול: "שניהם. זה השקט, האוויר, וגם ההתרגשות כשתופסים משהו. יצא לנו לא פעם לתפוס דגים ענקיים. וזו חוויה לא נורמלית". ריבה: " יש נוהג כזה בין הסירות שדגות אחר הצהרים, שכאשר משהוא תופס דג רציני, הוא מיד מודיע בקשר, ואז זה שקולט את הבשורה מעביר אותה הלאה. אחר כך כולם מתחילים לנוע לאזור שבו נלכד הדג".

"הדגים נמשכים לאור ובכלל לכל מה שמנצנץ. לכן שעות השקיעה והזריחה הן השעות הטובות ביותר לדייג", הוא אומר. " יש כאלה שמגיעים בלילה, בעיקר בלילות ירח מלאים, ומשתמשים בתאורה מיוחדת, כדי שהדג המדומה יפתה את הדגים הגדולים יותר. אבל צריך הרבה זמן וסבלנות עבור זה".

כבר חמש וחצי אחר הצהרים, ועדיין אין שום זכר לדגים ממשיים. בתקופה האחרונה, מעדיפה הקבוצה של בנישתי וקרול לעגון בנקודה מסוימת באזור הריף ממערב לגעש, ולדוג בצורה נייחת. בשל תקלה במערכת העוגנים, מחליטים היום להמשיך בדיג ז’רז’ור במצב של תנועה. זה הזמן לארוחת ארבע באיחור מה. "הדגים לא אוהבים אותנו היום, אומר קרול ונוגס מסנדוויץ’ הפסטרמה שהכינה לו ריבה. בעונה הזאת אפשר לתפוס כמה לוקוסים קטנים. אבל אולי אין להם מספיק שיניים לנגוס בפיתיון שלנו". בנישתי מסתפק בכריכים עם גבינה מלוחה.

ככל שנוקפות השעות, והדגים לא נראים באופק של חוט הניילון המתוחים מהחכות, מתחילים הספקות לקנן בליבה של החבורה. "הדגים לא אוהבים אותנו היום", חוזר ואומר קרול ביבושת, מבלי שהעניין ישפיע כהוא זה על מצב רוחו הטוב והנינוח. בינתיים שלמה גוטמן ממלון אוקיאנוס, מתרווח על הסיפון, ובודק את האלבום הישן של ריבה עם תצלומים של מפעל היאכטות בהולנד והדגים הענקים שנדוגו בסירה הנוכחית במהלך השנה האחרונה. "יש כאן דגים יותר גדולים ממך", אומר לה שלמה גוטמן. ריבה מודה באשמה. מה שנכון כנראה נכון. ברגע של בצורת בדגים, אפשר רק להתגעגע.

חשבתי שהספורט הזה מתאים לבני גיל הזהב, אלה שיש להם יותר זמן פנוי, ויכולים כבר להסתכל על עברם בנחת. אבל אתה, בשנות הארבעים לחייך?

לקחת את הבאסה בסבבה
גוטמן: "הגעתי לספורט הזה דרך קרול ובנישתי שהיו לקוחות של אוקיאנוס. איכשהו, תמיד הייתי בעניין של ללכת לדוג עם אבא, עוד כשהייתי ילד. לכן כשהתודעתי לספורט הזה דרכם, היה לי קל להצטרף לחבורה". למה? "כי זו דרך נפלאה לברוח מן ההמולה היום יומית של העיר הגדולה ולהירגע. יש כאלה שמשחקים שש בש ויש כאלה שיוצאים לים. ולא תמיד זה כל כך רגוע. כשנלכדים דגים גדולים בקרסים, חבל על הזמן, זו מלחמה אמיתית להעלות אותם לסיפון. לפעמים אתה מוצא את עצמך בתוך להקה גדולה. כל מטר דג גדול, ואז זה אקשן אמיתי".
השעה שש וחצי, ונראה שאקשן מן הסוג המדובר כבר לא נראה היום. עוד כמה סירות דיג קטנות מגיעות לאזור לאיטן. חלקן כבר מדליק את האורות. גם להם לא נראה שההצלחה מאירה פנים במיוחד. עוד מעט שוקעת השמש. ריבה קוראת בספרון תהילים קטן. התפילות לא ממש עוזרות. מתארגנים ללילה. שלמה גוטמן ניגש לגלגל את הרולרים ולפרק את החכות. שוב הוילות של ארסוף ושוב חופי הרצליה. לקראת המרינה בהרצליה כבר שמים גז, כדי לנקות את המנועים, כפי שבנישתי מסביר. נזהרים בכניסה למעגנה הצפופה. הנה היאכטה החדשה של הבן של קרול, והנה היאכטה הגדולה והיפה של משפחת אריסון. פתאום מצלצל הטלפון הסלולרי של בנישתי. מישהו מזמין אותו לסיבוב דיג נוסף בן כמה שעות אל תוך הלילה. בנישתי קופץ על מקצה התיקונים הזה ושואל אם אנחנו רוצים להצטרף. אנחנו מוותרים. נמתין בסבלנות לפעם הבאה.