בשנים האחרונות, הלכה וטפחה קבוצת היאכטונרים היוצאים לים לשם דיג ספורטיבי. חלק גדול מחברי ה"המועדון" הבלתי פורמלי הזה, נמצאים באזור המרכז ובעיקר במרינה של הרצליה. קבוצה זו של יאכטונרים, נוהגת לצאת לים בקביעות, בתדירות של פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע ויש אפילו היוצאים לים מדי יום. כל אדם, וליתר דיוק כל קבוצה, יוצאת בסירה או ביאכטה שלה.

במרינה של הרצליה למשל, ניתן להבחין בסירות מסוגים שונים, וממודלים שונים. כמו במכוניות בכביש ישראלי ממוצע, גם בין הסירות במרינה ניתן למצוא דגמים פשוטים מאוד העושים שימוש במתקנים מאולתרים לדיג. לעומת דגמים מתקדמים יותר הכוללים מערכות מתקדמות המבוססות על שיטת הז’ירז’ור המאפשרת לגרור מספר חכות מבלי שחוטיהן יסתבכו אלה באלה.

דרך נוספת להבחין בין דייגי היאכטות היא לבדוק את אופי שיטת הדיג של כל סירה. קבוצת הדייגים הראשונה היא זו המשתמשת ב"שאראק". "השאראק" הינו ארגז עץ עם חוט המחובר לקרס שבו נעוץ הפיתיון. בדרך כלל סרדין או דג פרידה קטן. הדייג מגיע עם ארגזי השאראק לנקודה מסוימת בים, בדרך כלל סמוך לאחד הריפים באזור, ומפזר אותם במרחק מספר מטרים זה מזה. לאחר כמה שעות, חוזר הדייג למקום, ואוסף את שללו המגיע לאחר מספר שעות לשוק הדגים באזור תל אביב או למטבחם של השפים המסעדות המקומיות.

שיטת ה"שארק", נחשבת כשיטה עתיקת יומין וכ"פרימיטיבית" יחסית, שכן היא אינה כוללת מערכות אלקטרוניות מתוחכמות ואף אינה מצריכה השקעה כספית משמעותית. בדרך כלל המטרה בדיג בשיטה זו היא לדוג כמות דגים גדולה ככל האפשר, והיא מיועדת לפרנסתו של הדייג ולאו דווקא למטרות ספורטיביות.

מן העבר השני, נמצאת קבוצת דייגי הספורט, שרובם משתמשים בחכות, וחלקם מגדיל לעשות ומשתמש במערכות ז’ירז’ור. הז’ירז’ור התפתח בעשור האחרון, ככל שהתרבה מספר היאכטות למטרות דיג במרינות הישראליות, וככל שעלתה הרמה המקצועית.

"בענף זה כמו בענף המכוניות ובדברים נוספים, אחד בא עם סירה משוכללת, אנשים שלידו רואים, נדלקים, וקונים אותו דבר, או אפילו דגם משוכלל אף יותר", אומר דני , אחד המקצוענים בתחום זה, ובעל יאכטת דיג משלו במרינה הרצליה. "בארה"ב למשל, הענף הזה מפותח כבר די הרבה שנים, בעיקר באזור פלורידה. אבל גם במדינות מפותחות פחות. כמו סנגל, מאוריציוס, דרום אפריקה. בארה"ב יש ממש ליגה של דייגי ז’ירז’ור עם מדליות ופרסים בני אלפי דולרים".

גלגל"צ של הדגים
היאכטות המיועדות מראש למטרות דיג, נחשבות ליקרות במיוחד. כך למשל סירות של חברות כגון סרס, לורס, קנו. יש יאכטות דיג שמחירן עשוי להגיע למאות אלפים ואף מליוני דולרים, אם כי ניתן למצוא סירות בסיסיות במחיר של 3,000 עד 4,000 דולר. אין פלא איפה שהסירות הבסיסיות הללו הן פופולריות מאוד בארץ.

הסירות היקרות, מחירן ההתחלתי הוא 25,000 דולר. כמותן ניתן למצוא בעיקר בארה"ב, הן מצוידות במיטב השכלולים בענף, ומאפשרות יציאה ושהייה לפרקי זמן ארוכים בים, במרחק רב מהחוף. יאכטות דיג אלה הן בעלות יכולת נשיאה של כמויות גדולות של מים ודלק, מקררים גדולים, ואף יכולת עמידות בתנאים של ים גבה גלים. חלק גדול מחברי המועדונים הללו מתקשרים באמצעות רשתות קשר אינטרנטיות ואלחוטיות, ויש אף תחנות רדיו בארה"ב המיוחדות לתחום הדיג הספורטיבי. בתחנות אלה נמסרים דיווחים שוטפים על אזורי הדיג, "גלגל"צ של הדגים".

לפני מספר חודשים, נסע דני לארה"ב כדי ללמוד על הענף, ולבחון סוגים שונים של יאכטות המיועדות לדיג, במטרה לרכוש סירה מתאימה ולהביאה ארצה ביבוא אישי. דני חיפש סירה עם מערכת סנטר קונסול (CENTER CUNSOUL ) המחוברת למערכת טיטופ (TITOP ). הוא מצא שבניגוד למצב בארץ, בארה"ב קשה למצוא יאכטות דיג ללא אאוט-ריגרים (OUT REGERS ). מערכת חשובה נוספת היא הדאון ריגר (DOWN REGER ) החיוני להורדת הפיתיונות לגובה הרצוי מתחת לפני הים וכך להגדיל את סיכויי הדיג. למערכות מתקדמות אלה יש להוסיף את ה"לייב וול" (LIVE WELL ). באר חיה. כשמה, כן היא. המערכת שואבת את מי הים ומסננת מתוכם דגיגים קטנים המשמשים לפיתיונות.

דני: "אצלנו בישראל משתמשים בעיקר בדגיגי פלסטיק כפיתיונות, אך בארה"ב זה פחות מקובל. האמריקאים הבינו שדגים גדולים לא תמיד ימשכו לדגיגי הפלסטיק, ולכן כדאי לתת להם פיתיון אמיתי חי ממש, אותו הם מוצאים בעזרת הבאר החיה".

בתום עשרה ימים של חיפושים בארה"ב אחר סירה מתאימה, עמד דני לסגור עסקה בנוגע לסירה דו מנועית משוכללת. אלא שאז הוא קיבל שיחת טלפון מישראל עם הצעה חד פעמית לרכוש בארץ סירת בוסטון ווילר באורך 24 פיט, המצוידת במיטב השכלולים. כך חזר ורכש את הסירה שלו בארץ. הסירה מבחינתו של דני , היא הגשמת חלום. איבזורים נוספים מעבר למה שהותקן בה מראש, כגון הטיטופ וכן הדאון ריגרס, רכש דני באמצעות האינטרנט.

מה דעתך בנוגע לחוטי הדיג?
דני: “בדרך כלל ניתן למצוא בשוק שני סוגים של חוטים. חוטי דקרון וחוטי ניילון. חוטי הדקרון נחשבים לחזקים יותר, עמידים יותר לאורך זמן מבחינת הבלאי, ובעיקר נוחים למשתמש באופן כזה שאינם "בורחים" מהתוף של הרולר. המגרעת העיקרית של חוטי הדקרון היא בכך שהם אינם שקופים מספיק, והדגים מזהים אותם בדרך כלל מתחת למים. זו הסיבה שרבים מיאכטונרי הדיג מעדיפים להשתמש בחוטי הניילון השקופים. עם זאת, יש הטוענים כי המים לאורך חופי הים התיכון אינם צלולים דיים ולכן חוסר השקיפות של חוטי הדקרון ממש לא משנה.

פלמידות, לוקוסים, וטונות שחורות
לפי דני, בניגוד למחשבה המקובלת, הדגה לאורך חוף הים התיכון של ישראל, עשירה יחסית. בעיקר בטונות שחורות, פלמידות לבנות, מליטות, קרסים, אנטיאסים ולפעמים גם דגי חרב.

דני: הבעיה היא שמרבית הדגים מצויים בים הפתוח, במרחק של שניים עד ארבעה מייל מהחוף, בעומק של עד עשרה מטר.

יש ודאי דגים עונתיים, לא?
דני: "בודאי. בקיץ ניתן לדוג בעיקר טונות שחורות ופלמידות. בסתיו בעיקר מליטות ואנטיאסים. בחורף קצת מכל דבר. לפעמים אפשר לדוג גם לוקוסים גדולים. החוכמה היא להגיע ללהקות שלהם, כי מדובר בדגים החיים בלהקות".

למה אתה צריך את זה? בגלל השיט או בגלל הדיג?
דני, בעבר חובש בחיל הים: "למעשה בגלל שניהם. מבחינתי היה לי תמיד חלום להיות בעל סירה. אני מאמין שהתשוקה לדיג טבועה באיזה שהוא מקום בכל אדם. כי לכולנו יש מן יצר של צייד. כאשר אתה מצרף לזה את ההתרגשות של השטת סירת מנוע טובה, זה תענוג מושלם. מרגיע, נותן הרגשה טובה. במשך הזמן אתה קולט שיש בזה הווי שלם. בין האנשים מתפתחים סיפורי דייגים. למשל האגדה על הדייגים המצפים כל חייהם להופעתו של הדג המיתולוגי. גם השמות של הדגים משתנים ממקום למקום לפי הניבים המקומיים. למשל שמעתי שאת הטונה השחורה מכנים בעכו "פלמוד". לך תדע".

"בגלל הדברים האלה, לי נראה שכל איש ים אמיתי, נושא באופן קבוע באמתחתו חכה לעת מצוא בכל יציאה לים. במקרה שלי למשל, גם כשאני מפליג עם המשפחה לארוחת צהרים בשבת ביפו, אני דואג שתהיה לי חכה למקרה שיתחשק לנו לעצור בדרך ולדוג קצת".

דני שייך לקבוצת הדייגים היוצאת עם היאכטה לים פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע. מוקדם מאוד בבוקר, קצת לפני הזריחה. ארבע וחצי עד חמש בבוקר. משתדל להגיע לנקודת הדיג עם הזריחה. שלוש עד ארבע שעות בים, וחוזר למרינה כדי לצאת לעבודה בעסקי היהלומים, סמוך לשעה תשע וחצי בבוקר. בדרך כלל דני יוצא לדוג עם שניים עד שלושה חברים קבועים, אך כמו מרבית הדייגים האחרים, הוא פתוח לחובבי דיג נוספים המעונינים להצטרף אליו, כל עוד הם מוכנים לקום מוקדם בבוקר ולהתאים עצמם לחוקי הדיג שלו.

בסירה של דני היגוי אוטומטי. אבל בכל זאת יש מטלות המתחלקות בין המשתתפים. בעיקר יש צורך לעמוד בהיכון ולהמתין לדגים המיוחלים.

סקיפר?
דני : "ודאי שישנו. אם כי אין צורך באדם מסוים שיעמוד כל הזמן ליד ההגה".

אתה מוצא הרבה ’משוגעים’ שמוכנים לקום אתך בארבע בבוקר ולצאת לים?
דני : "ודאי. יחד עם זאת, אנחנו מדברים על כמה נעים ונחמד התחביב הזה. אבל צריך לזכור שלא מספיק לאהוב ים אלא גם לדעת לסבול ים. רוב האנשים שאני מכיר, מתקשים בשיט בים, וסובלים ממחלת ים. זאת למרות העובדה שכיום יש מדבקות ספוקלמין העוזרות לאיזון הגוף ולצמצום התופעה".

מה אתם עושים בכל הדגים שאתם דגים?
דני : "בדרך כלל מחלק לחברים וקצת מביא הביתה. פעם הבאתי הכל הביתה אבל כמה אפשר לאכול. צריך לזכור שלפעמים אני חוזר עם דגים במשקל עשר עד שניים עשר קילוגרמים, כמעט ללא עצמות.

תגיד דני – דייג אוהב דגים?
דני: " כן אבל במיוחד הוא אוהב לדוג.