"אבא שלי, דודו דריהן, אילתי מלידה ומהבעלים של חוף חנניה, הקרוי על שם סבא שלי שהקים את החוף. אני מבלה בחוף מאז שאני זוכרת את עצמי. בילדותי צפיתי במפרשיות בלגונה ובים וידעתי שאעלה עליהן באחד מן הימים. את הילדות ביליתי בעיקר על סירות מנוע, כי זה היה יותר זמין, וגלשנים בכלל לא היו בסביבתי.

את הטבילה הראשונה במים עשיתי על אופטימיסטים כשהייתי בכיתה ד' ומיד התאהבתי במפרשים. שנה לאחר מכן, אבא שלי, שגלש רוח כשהיה צעיר, החליט לקנות לי גלשן רוח. יצאנו, אבא ואני לגלוש יחד מספר פעמים, עד שהמאמן של המרכז לחינוך ימי ראה אותי ושאל אם ארצה להצטרף לקבוצת הגולשים במרכז. מהר מאוד הבנתי שמאוד טוב לי לגלוש רוח עם הדרכה ובקבוצה. בהתחלה, כשהצטרפתי לקבוצה התחרותית, לכולם היה יותר ניסיון ממני, אבל שנתיים אחר כך, כשהייתי בת 12 עברתי לקבוצה תחרותית. באותו זמן גם יצאתי לאליפות העולם הראשונה שלי, עד אז התחרתי רק בארץ.

ישנה התרגשות גדולה, אבל מכיוון שאנחנו נוסעים בקבוצה של כ- 15 שייטים, ההתרגשות משותפת ואולי בגלל זה קצת פחות "היסטרית". כולנו יחד מוכוונים לאותה מטרה וזו הרגשה תומכת. המאמנים מנסים לדחוף אותנו קדימה ומשרים ביטחון.

זה מלחיץ לנסוע עם ההורים ולכן אני נוסעת לבד עם המאמן, שהפך, מהר מאוד, להיות סוג של הורה. הוא עוזר, תומך ודואג אבל הוא שם בעיקר כדי לקדם אותי בנושא הגלישה, מאפשר לי להתרכז רק בשיט כשנוסעים להתאמן או לתחרויות.

יש בדידות וקושי. לפעמים נוסעים בלי חברים ורק עם המאמן וקשה להסתדר ככה. אני מתאמנת לבד בים ולעיתים קרובות אין לי יריבי אימון, מבחינה חברתית זה מקשה. הנקודה החיובית היא שאם אני נוסעת לבד עם המאמן יש לו זמן להתמקד רק בי.

תחרויות עולמיות זה נחמד כי מכירים הרבה גולשים באותם הגילאים, ומהר מאוד אני יוצרת איתם קשר. באליפויות מכירים תרבויות חדשות, לומדים ומתאמנים יחד, ואפשר לראות על גולשים אחרים חידושים שלא חשבת ולא ידעת עליהם קודם. זו דרך מצוינת לצבור ניסיון נוסף. לפעמים נוסעים למחנות אימונים של גולשים מכל העולם במקומות כמו איטליה, שם עושים כמה וכמה אימונים מבוקר עד ערב, בתנאי ים שונים מאשר באילת או בארץ. זו לא חופשת בטן גב חס וחלילה.

רוב התחרויות הן בחופש הגדול, אבל השנה היו קצת יותר ויצאתי ל-7 תחרויות שחלקן היו בתקופות לימודים. למזלי, המורים מאוד תומכים ועוזרים להשלים את הפערים והחוסרים. לפעמים אם יש צורך אני אפילו לוקחת איתי חומר לימודי של בית הספר. קשה גם ללמוד וגם לגלוש כי ביומיום עושים כל יום אימון ים ואימון כושר. כל יום אחר הצהריים ובערב. זה לא משאיר הרבה מקום לחיי חברה אחרים.

זה תחום מלחיץ כי התחרויות מלחיצות, אבל מהר מאוד לומדים לווסת את הלחץ טוב. השנה השתתפתי גם בתחרויות בוגרים ובגלל שיש להם יותר ניסיון לומדים מהם עוד.

כל אחד חווה כישלון בשלב כלשהו, זה הופך אותי לעצבנית ועצובה כי כמובן אני רוצה לנצח. אני זוכרת את עצמי מאז שאני קטנה, כשאני מנצחת אני לא מנסה להתרגש יותר מדי מההצלחות כדי שזה לא יפריע בעתיד וישפיע. אני לא מתגאה בזה ומנסה לעזור לחברות גם אם הן נכשלות.
 

התוכניות הן להתחרות באולימפיאדת טוקיו 2020 ולזכות במדליה. המאמנים מנסים מאוד לקדם אותי, בעיקר רוני מאיר שהוא מנהל המועדון (המרכז לחינוך ימי אילת), אבל גם עמותת "אתנה", המסבסדת למועדון את פעילות הכושר שלנו, וכן גם הועד האולימפי תורמים ודוחפים אותי קדימה. כולם עכשיו מאוד מכווני מטרה לאולימפיאדה הבאה.