בעולם הימאות כמו בכל מקום, ניתן למצוא מקצוענים מכל הסוגים, חלקם הגיעו לתחום במקרה, חלקם למדו לאהוב את הים בתהליך של שנים, וחלקם פשוט התאהבו בגלים מהרגע הראשון בו הם נפגשו.

לעתים אנחנו פשוט נתקלים במקרים בהם נראה שהאהבה לתחום היא פשוט תכונה מולדת, ואחד מהמקרים הללו הוא יהל וולך, אחת השייטות הצעירות בישראל שנכנסה להיכל התהילה הימי כבר מגיל צעיר וכיום עוסקת באימון צעירים המעוניינים ללכת בעקבותיה – יצאנו לראיין אותה ולנסות לכמת את השנים למספר פסקאות.

אבא שלי מהתחום: הוא היה שייט במועדון זבולון בת ים בצעירותו ולאחר מכן היה שותף על יאכטה שעגנה במרינה בתל אביב. כילדה הייתי מגיעה איתו בסופי שבוע למרינה, שם התקיים חוג שיט באופטימיסט. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להצטרף. משם, הכול היסטוריה.
 

ההתקדמות שלי בשיט הייתה מהירה יחסית, ולאחר שנה בדגם האופטימיסט כבר הייתי אלופת ישראל. מכיוון שהייתי קטנה פיזית, המעבר שלי בדגמים היה איטי יחסית מה שגרם לי להיות מדורגת בצמרת לאורך זמן, לכן אפשר להגיד ש"התרגלתי" לנצח.

כשהייתי צריכה להתמודד עם הפסדים, לרוב הייתי מתמקדת בדגשים שעליי לקחת ולשפר לתחרות הבאה, כדי לבוא מוכנה יותר. כמובן שזו יכולת שלוקח זמן לסגל, כזו שדורשת הרבה עזרה מהמאמן שמסוגל לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית, בעוד אני עלולה להיות שקועה ברגשות.

אני חושבת שהאתגר האמיתי הוא כאשר מתמודדים עם כישלון או הצלחה בתחרות מסוימת לזמן קצר ככל הניתן מפני שצריכים מהר מאוד להמשיך הלאה ולהפיק לקחים לקראת התחרות הבאה.
 

בסוף הקריירה שלי התחרתי בדגם ה-470, זאת סירה זוגית שמפליגות בה שתי שייטות (או שני שייטים), זה הדגם הזוגי האולימפי בו מתחרים במדינת ישראל.
הציוות הוא אלמנט מאוד חשוב להצלחה בדגם, ולרוב ישנם שינויים רבים בצוותים עד שמוצאים את בת הזוג המתאימה ביותר.
אשת הצוות איתה התחרתי בשנה האחרונה לקריירה, בחרה לבחור מסלול של שירות צבאי קרבי, מה שאומר שהיה עלי למצוא ציוות חדש.
בגלל טווח הזמן הקצר שהיה לי עד תחילתם של המבחנים האולימפיים ובגלל שינויים עתידיים שצפויים להיות בשייט ה470 העולמי (הדגם צפוי להפוך לדגם מעורב – בן ובת), הבנתי שהסיכויים שלי לייצג את ישראל באולימפיאדה הקרובה נמוכים, והעדפתי לקחת פסק זמן.
 

הכי חשוב להקנות לילדים אהבה לים. ילד שמפחד מהים לא יוכל להצליח בתחום כיוון שמתחרים הרבה פעמים גם בתנאי ים קיצוניים מאוד: בגלים, רוח, קור וגשם.
מכיוון שזה ענף ספורט שהמגרש משתנה בו מרגע לרגע, חשוב לעבוד עם הרבה סבלנות. ניסיון הוא גורם משמעותי בתחום. יש ילדים שלא פרחו בגיל הצעיר ופתאום "נופל להם האסימון" לאחר כמה שנים והם הופכים לשייטים מצוינים. חשוב לא לוותר על אף ילד!
 

העבודה עם הילדים לא פשוטה: אני עובדת עם הרבה ילדים וטווח גילאים די גדול (11-14)
המעבר לאימון עזר לי לראות את הדברים בצורה אחרת, ואני בטוחה שאם אחזור להתחרות זה יעזור לי להסתכל על השיט שלי מזווית שונה.

אני בטוחה שגם אם ארצה, לעולם לא אצליח להיפרד מהים. כרגע הים הוא מקור הפרנסה שלי, ויכול להיות שבעתיד (הקרוב או הרחוק יותר) אבחר ללמוד משהו ולעסוק בתחום שונה, אך אני בטוחה שתמיד אשאר בתחום באופן מסוים.

 

גם מי שמעולם לא חווה את החוויות אותם יהל חוותה, יכול להבין מקריאה קצרה שמדובר כאן במקצוענית אמיתית העוסקת במה שהיא אוהבת. טוב לסכם בצורה חיובית לחלוטין, ולאחל ליהל בהצלחה בכל דרך בה תבחר. ואם מישהו מחניכיה בעתיד יביא מדליה אולימפית, נזכור עם מי הוא עשה את "צעדי הים" הראשונים שלו.