היא הביאה לארץ את האופטימיסטים, הייתה בעברה אלופת ישראל במקצועות שיט שונים וחינכה דורות של ילדים שהפכו לשייטים מקצועיים, הכירו את אילנה קליגר.

אילנה קליגר – כספרי נולדה ברחוב ירמיהו בתל אביב, על גדות הירקון, שם כבר עסקו בחתירה לפני שהנחל הפך להיות מה שהוא היום. כבת להורים יקים, הייתה יוצאת עם אימה לבלות בכל יום בחוף הים ובגיל מוקדם מאוד הצטרפה למועדון החותרים בירקון והחלה באימונים. מאחוריה תארים רבים, חלקם מקצועיים ופורמליים כגון דר', על המחקר שעשתה על השפעת שיט בגיל צעיר על ילדים, המתווסף לעשרות תארי ספורט ותארים בלתי פורמליים כמו "האימא של השייטים".

איך הגעת לעסוק בספורט ימי תחרותי?

"נולדתי צמוד למים כך שנחשפתי לספורט ימי כמו חתירה ומפרשנות כבר בילדותי. בגיל צעיר התחלתי לחתור.  באופיי אני תחרותית כך שמהר מאוד התחלתי להתחרות. אני חושבת שאם אתה אוהב משהו, תעשה אותו טוב עד הסוף. זה התחיל במכביות שם זכיתי 4 פעמים בתחרויות חתירה. בהמשך כשעברתי לעסוק גם בשייט מפרשים הפלגתי בדגם 420. הייתי אלופת ישראל. באמצע שנות השבעים כשהגיעו גלשני הרוח לארץ התחלתי לגלוש, זכיתי באליפות הארץ והתחריתי באליפויות עולם."

ואיך הגעת לאופטימיסטים?

"בארץ לא היו אופטימיסטים, אבל בכל העולם ראיתי ששטו בדגם הזה. בתחילת שנות ה-90, בהרבה מאמץ שכנעתי את עיריית תל אביב לקנות 10 סירות והתחלנו להפעיל חוגי שיט לילדים במרינה, זה תפס בצורה רצינית מאוד בתל אביב. מי שהתחיל היו ילדים של שייטים, כאלה שההורים רצו להקנות להם את הכלים הבסיסיים ולהכיר להם את הים. אחר כך השמועה עברה מפה לאוזן, די במהירות, והחוג גדל ".

לאן התקדמו תלמידיך בחוגי האופטימיסט?

"אני יכולה לומר שהרבה מאוד מאלו שלימדתי אותם את היסודות באמצעות שיט בדגם האופטימיסט לפני יותר כמעט 30 שנה, נשארו בעולם השיט בדרך כזו או אחרת. יש בזה משהו כובש."

האם יש תרומה נוספת לילדים בלימוד השיט מלבד השיט עצמו?

"המון ביטחון. בכל קיץ אני מקיימת קייטנות שיט באוניברסיטה בתל אביב. רוב הילדים המגיעים לקייטנות מגיעים בלי ניסיון קודם. אלו שמגיעים עם ביטחון צוברים יותר בטחון. אבל מרתק לראות את הילדים המגיעים מפוחדים. אחרי שילד כזה מצליח להשיט סירה לבדו, אחרי שבועיים בלבד, זה נותן לו ביטחון ועצמאות שלא קל להשיג בכל מקום. ילדים שלומדים בקייטנות השיט, לרוב ימשיכו לחוגי השיט ומשם הם ימשיכו השיט באדיקות. לבנות יותר קל בהתחלה מאשר לבנים, בעיקר כי אין להן אגו ובושה לא להצליח. בשלב מאוחר יותר יש נשירה יותר גדולה של הבנות כי האינטנסיביות של השיט מנתקת אותן מהחברים ומהסביבה, ולבנות קשה יותר, לרוב בגלל לחץ של חברים. אבל לכל מי שמגיע/ה לשוט, התקופה נצרבת כחוויה בלתי נשכחת."

אם הרבה בנות נושרות באמצע, זה לא הופך את השיט לענף גברי?

"אין ספק שכרגע הענף הזה הוא יותר גברי, אבל ככל שעובר הזמן הפערים מצטמצמים. פעם היו גולשי הרוח בעיקר גברים, לדעתי בשל  סטיגמות. את הבנות היו רושמים אוטומטית לחוג בלט. היום אפשר לראות שיעורי גלישה במקומות כמו לב הים, שמושתתים על הרכב נשי בלבד. זו מיומנות ואין סיבה שבנות לא יצליחו. עובדה שיש יותר ויותר בנות בשיט ובגלישת רוח."

ילדיך הם שייטים אולימפיים, איך זה להיות אימא לילדים כאלו?

"זה נחמד, מאתגר ויפה אבל לפעמים קצת טירוף, הם מטרטרים אותנו הרבה אבל מה לא עושים בשביל הילדים. כמובן שיש המון מתחים שאני עוזרת להם להתמודד איתם, שמחה איתם כשהם מנצחים ומעודדת גם כשלא. בלי לשלוט בזה, אני גם דואגת לעתיד שלהם ורוצה שיהיה להם מקצוע בחיים, אבל מול מה שהם עושים אני לא יכולה לעמוד, כי גם אני הייתי כזו."

מתוך התחרותיות הזו צמח פרויקט אתנה?

"פרויקט אתנה קיים כבר 8 שנים ועודד נשים לספורט תחרותי. עסקתי בתחום של שיט וגלישה במשך 6 שנים כשבסופו הגענו למצב של נשים רבות אשר השתתפו בשיט תחרותי, קוצרות את הפירות עד היום. בזמנו היה כסף והיו תקציבים אבל היום זה הולך ונגמר, ואיתו לצערי גאוות היחידה הנשית שהכניסו בהן." 

בלי לסכם, מה לדעתך ההישג הכי גדול שלך?

זה מתחיל מכך שאני רואה ילדים קטנים שהגיעו אלי לקייטנה, שפחדו ובכו ואחרי שבועיים יצאו מאושרים, זה גורם לאושר, ונותן לי אוויר עד הקייטנה בשנה הבאה. יותר מזה, ברגע שאני רואה שייטים בצמרת שהתחילו אצלי וגידלתי אותם, זו מבחינתי ההנאה הכי גדולה מהעשייה.