אורי שרון גילה את עולם הדיג כשהיה בן 12, אז מצא את עצמו עם חכה משובחת בעלת קצה גמיש מבלה על צינור הביוב, שנשפך לים מרחוב ז'בוטינסקי בתל אביב. היו שם הרבה דייגים, מהם בגילו של אביו, אדריכלים, רופאים ואנשי רוח, לצדם של עובדי כפיים ופשוטי העם. הם שהכניסו בו את האהבה לדיג. לצד אוכלוסיה מבוגרת ממנו, שקיבלה אותו בחיבוק, מצא כי הדיג מושך אותו, לא רק הריגוש כאשר הדג נוגס בפיתיון, אלא גם הישיבה הממושכת וההמתנה לרגע התפיסה.

"אני אוטודידקט ולמדתי את המקצוע בעצמי. מגיל 12 ישבתי עם המבוגרים לאורך החוף, כמה שנים אחר כך צללתי בשוניות ודגתי בצלילה. בגיל 16 כבר הייתי דייג מקצועי בחופים, עם סירה ורשתות. אחרי הצבא, השלמתי בגרויות אבל יומיים בשבוע המשכתי לדוג: יום בצלילה ויום ברשתות. באותם ימים הבנתי שאלו יהיו החיים שלי."

"מה שפעם היה נחלתם הבלעדית של סירות דיג ספורות, הפך לאורך השנים להיות "של כולם". את העיקר למדנו מדייגי יפו, את מה שהם לימדו אותנו, פיתחנו וקידמנו. זה התחיל בדייג רשתות עמידה למשך הלילה או בדייג הקפה (רשת המוטלת למים כאשר היא תוחמת מעגל והדייג מקטין את קוטרו עד למשיתה). על המהפך אחראי אלי מזרחי שהעביר את השימוש בחוטים מפרלון לחוטי ניילון. את זה עשיתי עד שנת 1988."

"בשנת 1988 נגמר הדייג לאורך החוף בעיקר בגלל הידלדלות המזון וגם כי בנקודת זמן מסוימת  מספר הדייגים היה גדול מדי. מדינת ישראל לא הייתה מודעת לבעיה ונתנה לכל מי שרצה לדוג רישיון דיג מקצועי. במקום להחיל תכניית לממשק דיג כמקובל בארצות מפותחות, מדינת ישראל התעכבה בישום התוכנית. כאשר היא כן החילה אותה, הוא לא נאכף כראוי."

"באותם זמנים לא ניתן היה להתפרנס יותר מדיג חופי. לקחתי תרמיל והחלטתי להסתובב בעולם ולחקור את השינויים שאפשר לעשות בדיג החופי כדי להמשיך ולחיות מהים. עברתי בנמלים בארצות שונות עד שהגעתי לאיסלנד ומצאתי את אשר חיפשתי, בעיר נמל קטנה ובה 40 תושבים ו 10 ספינות דיג. במקום הזה מצאתי סירות שדגות בשיטות דייג עומק. הבנתי שכדאי לעבור ולעבוד בשיטות דייג חופי – בעומק."

"את החברה להגנת הטבע אני אוהב ומעריך יותר ממה שנראה לעין אבל מה שהיא עושה היום זה להסתמך על מחקרים במקום לראות בעיניים מה קרה בים. היום היא מנסה לבטל לחלוטין את עבודת ספינות המכמורת. המשמעות היא הקטנת כמות הדגים בשוק. ואובדן מקום עבודה לעשרות עובדים המתפרנסים באופן ישיר ועקיף מספינות דייג.

"הדגים לא יחזרו לים ויהיה היצע קטן יותר של דגים למכירה. אם לא תופסים את הדגים מול החופים זה לא שהם נשארים, אלא שהם פשוט ממשיכים הלאה. יש דגים שלא ניתן לדוג בשיטות של דיג חופי. יצטרכו לייבא דגים אלו לארץ. החברה להגנת הטבע צריכה להבין שקמפיין מסוג כזה הוא לא הגיוני. כשאנחנו פורשים רשתות ועוברים עם שבילים של רשת פתוחה, מדובר באחוז אחד של השטח הקיים לתפיסת דגים. זהו שטח זניח."
"גם בעולם המצב שונה: נהוג לחשוב שאם ספינת דיג לא עובדת בשטח מסוים הדגה בו מתרבה. במציאות אין זה כך. לדוגמא,  בספרד יש 3,000 ספינות מכמורת וכמות הדגים אינה נגמרת".

 אורי, מהן מילות הסיכום?

"גם אם נכפיל את ספינות המכמורת, אין לכך שום קשר להרס הים, כי הן בקושי תכסנה את שטח הדיג מול החופים. אני חושב שכדאי לחברה להגנת הטבע לעשות שוב בדק בית ולקדם תכנית דיג אמיתית, שתגדיל את כמות הדגה ולא תאלץ את מדינת ישראל לייבא דגים ואת דייגיה להפוך למובטלים.  

אורי שרון, דייג מזה 50 שנה. נשוי, אב ל 6 ילדים וסב ל 3 נכדים.