כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > מסלולים להפלגות > הפלגות בעולם > איי "צועני הים" – סאן בלאס
איי "צועני הים" – סאן בלאס
תארו לעצמכם את רצועת החוף בין תל אביב לחיפה, כשמולה מפוזרים כ - 400 איים, כל אי בגודל של מגרש כדורגל עם חוף חולי לבן, נטוע בעצי קוקוס אשר מצמרתם תלויים אשכולות אגוזי קוקוס. מסביב לאיים ריפי אלמוגים וחול וים בשלל צבעי טורקיז.
נראה לכם דמיוני? יש מקום כזה, שמו "איי סאנבלס".

טיול בחיק הטבע הקריבי

כפרי דייגים

חוזרים ליאכטה לאחר טיול בחופים הקסומים

מים צלולים


שקיעה מעל חופי סאן בלאס
מאת גיורא קדר
גליון 44
 
 
תארו לעצמכם את רצועת החוף בין תל אביב לחיפה, כשמולה מפוזרים כ - 400 איים, כל אי בגודל של מגרש כדורגל עם חוף חולי לבן, נטוע בעצי קוקוס אשר מצמרתם תלויים אשכולות אגוזי קוקוס. מסביב לאיים ריפי אלמוגים וחול וים בשלל צבעי טורקיז.
נראה לכם דמיוני? יש מקום כזה, שמו "איי סאנבלסהמקום קצת רחוק, מה לעשות, בפנמה, בדיוק במרכזה של אמריקה, לא רחוק (יחסית) מהתעלה המפורסמת. במחשבה ראשונה נראה לי שכך כנראה נראה גן העדן. במחשבה שנייה כנראה שלא. לא יכול להיות גן עדן בלי איזו מסעדה טובה, פאב נורמאלי, אפילו על קיוסק היינו מתפשרים. אבל באיי סאנבלס אין כלום. רק טבע וכמה אינדיאנים סימפטיים משבט ששמו "קונה", וזה מה שיפה שם.
 
הסיפור התחיל בטלפון של חברי העונה לשם זולו. יש לו גם שם מכובד: רענן שפירא, אבל יש סיכוי שאם יקראו לו בשם זה הוא לא יסתובב. זולו בן מחזורי בבית הספר לקציני ים עסוק בפרויקט הקפת העולם. הפלגתי איתו בעבר בקטע מעניין במימי מלזיה ועתה כשהוא בדיוק 180 מעלות אורך משם, שלח לי זולו מייל ותוך זמן קצר היינו זוגתי מיכל ואנוכי על המטוס לפנמה. נפלטנו מבית הנתיבות אל ערב פנמי חם ולח וקיבלנו סירוב עדין מכל נהגי המוניות לנסיעה מפנמה סיטי, אשר בצד הפסיפי של התעלה, למרינה "שלטר ביי" הנמצאת ליד קולון בצד האטלנטי. לבסוף, בסיוע של ישראלית מקומית מצאנו נהג שהסכים לבצע את הנסיעה. לאורך האוטוסטראדה, בקופות התשלום ובכל תחנת דלק, נתקלנו בשוטרים חמושים עוטי חגור קרב. מחסומי המשטרה בדרכים, דווקא נראו לנו מוכרים. מסתבר שנושא הביטחון האישי בפנמה הוא בעייתי במקצת בלשון המעטה. לאחר נסיעה של 3 שעות, חלקן בדרך ג'ונגל צרה, הגענו למרינה. למחרת התחלנו בהצטיידות בניצוחה של מירי, אשתו של זולו. סיסמתה הייתה: מה שלא נקנה כאן, לא יהיה בדרך! הסופרמרקט בקולון הציע מכל טוב העולם המערבי, ממנו נפרדנו למשך ההפלגה. 
עזבנו את המרינה בשלטר-ביי בבוקר, בקורס מזרחי, רוח קדמית וגלי גיבוע לא סימפטיים אותם יצרה רוח הסחר האופיינית לתקופה. התחנה הראשונה שלנו הייתה באי ILE LINTON. העגינה הראשונה היוותה פרומו להמשך, את פנינו קיבלה לגונה גדולה בצבע טורקיז, תחומה באיים ירוקים, שמימיה חוממו לטמפרטורה אידיאלית לשחייה של אחרי הצהרים. בערב הכין זולו על הגריל את דג הברקודה האימתני אותו דגנו בהפלגה. החברה, הנוף והאוכל נתנו לנו הרגשה שהולכת להיות הפלגה מוצלחת, מה שהסתבר כנכון...
לאחר עוד יום של הפלגת מפרשים רגועה הגענו ליעד הראשון באיי סאנבלס. שלד מפחיד של אוניה קטנה אשר טעתה בניווט ונותרה תקועה על ריף האלמוגים הבהיר לנו שכאן כדאי לא לטעות בניווט, הכניסה לרוב המעגנים באיי סאנבלס דורשת זהירות וניווט מדויק. האיים שחלקם הוא חלק מלגונות אלמוגים וחלקם מוקפים בלגונות כאלו או לגונות של חוף, משחקים את "הקשים להשגה", כל כניסה חייבת להיעשות במהירות איטית ביותר (3 קשר), איש צוות חייב להיות מוצב בחרטום, חמוש במשקפי פולרואיד והרבה סבלנות. למה פולרואיד? משום  שמשקפים אלו מבליטות היטב את הניגוד בצבעי המים והשרטונות נראים אז במלוא הדרם. פרט למשקפים יש צורך כמובן באמצעי ניווט מדויקים. הכניסה לאטולים הזכירה לי את ההפלגות בין הריפים בחוף המצרי של הים האדום.
 
 ליזה
ליאכטה נצמדה סירת קאנו אינדיאנית עשויה גזע עץ. היו בה שתי הפתעות.
האחת קטנה: מנוע חיצון במקום משוט - כבר ראינו סירות כאלו. השנייה גדולה: ליד המנוע ישבה אישה. היא הציגה את עצמה: ליזה. הקול נשמע קצת גברי, גם הכוח  בו הניעה את המנוע היה קצת חריג לאישה, אבל לך תדע אצל האינדיאניות האלו. היא (הוא?) פנתה אלינו באנגלית סבירה, עוד חריג אצל האינדיאנים בני הקאנו, והזמינה אותנו לביתה שעל האי ממול. האי מולו עגנו נקרא בשם ריו סידרה. הוא שונה מאוד מכל האיים שראינו עד אז. האי היה גדוש עד להתפקע בבקתות במבוק. פה ושם בצבץ בית מבלוקים. הייתה לי הרגשה שאם שמים באי עוד בית אחד הוא מתהפך או טובע.
קשרנו את הדינגי במזח הכפר. "הרחוב הראשי" החוצה את האי הקטנטן אורכו כ 300 מטר ומשני צידיו הצטופפו הבקתות. כאלפיים איש גרים על נושאת המטוסים הקטנה הזאת, הסיבה היא מים. צינור פלסטי מביא את המים לכפר מהחוף המרוחק כמייל וחצי. לעומת האיים האחרים בהם ראינו בקתות במבוק עם כמה ערסלים ובור מים חפור בחול, נראו תנאי החיים של תושבי ריו סידרה כחיי החברה הגבוהה.
בבקתה של ליזה היו תלויים על הקירות עשרות תמונות רקמה (מולות). למעשה תמונות אלו היו הסיבה לביקורינו. וזאת לדעת, ליזה היא (הוא?) נחשבת כאמנית המולות הטובה באזור, אפילו מדריך הניווט לאזור ממליץ על אומנותה. מהי מולה? מולה היא מעשה רקמה על בד העשוי ממספר שכבות בד הנותנות לרקמה עומק וגוון מיוחד. זוהי האומנות המסורתית של תושבות האיים והן לבושות בה דרך קבע. קנינו כמה מולות כאלה. ליזה הציעה (הציע?) לערוך לנו למחרת שיט אל תוך הנהר ריו סידרה ולאחר מכן לטפס בג'ונגל הטרופי עד למפלי המים. בבוקר יצאנו בקאנו לעבר החוף. לאחר מאמץ גדול ובנחישות ישראלית, הצלחנו להכניס את הקאנו לתוך הנהר, אשר התגלה כנתיב מים רחב. בשלב מסוים הנהר הפך לרדוד, ליזה ואיש הצוות שלה דחפו את הקאנו בעזרת מוטות ארוכים. קשרנו את הקאנו והחלנו מטפסים. לאחר זמן קצר הגענו לבית העלמין של ריו סידרה, ולידו בית העלמין המשפחתי של משפחתה של ליזה. ליד כל מת הניחו את קערת המזון שלו. ליד קבר של ילד גם את צעצועיו ואילו מעל קיברו של דודה של ליזה נתלו כל מכשיריו וציודו כרופא אליל מדופלם. בעיקר כלל הציוד עצמות וגולגולות אך גם זוג משקפים. דקה לאחר שעזבנו את בית הקברות נפתחו ארובות השמים ואז הבנו מדוע נקראים הג'ונגלים הטרופים בשם יערות הגשם: כן, בשל הגשם!
הגשם לא הפסיק לרדת בכמות שיכולה למלא את הכנרת במהלך יום אחד. כמעט כל זמן הטיפוס ושהותנו בבריכות המפל המבעבעות לא הפסיק הגשם לרדת בעוצמה משתנה. למוד ניסיון (טיילתי גם בג'ונגל המלזי) אני מעדיף את הג'ונגל ביום גשום לעומת הלחות הבלתי נסבלת בו ביום יבש.
חזרנו ליאכטה אשר עגנה לבטח בלאגונה של ריו סידרה. הנפנו מפרשים ובהפלגת מפרשים נינוחה  הפלגנו ליעד הבא. נמנום אחרי הצהרים על היאכטה המטלטלת קלות נקטע באחת כאשר זולו הודיע בקולו האדיש: "נכנס סקוול". תופעה זאת הינה תופעה טרופית רגילה. בתוך דקות השמים הכחולים מתקדרים, הרוח מתגברת באופן משמעותי וגשם עז ניתך. התופעה נמשכת עד חצי שעה ולאחריה, השמים חוזרים לגוון הכחול, הרוח נופלת והיאכטה רחוצה למשעי. אם לא הייתם ערניים מספיק אפשר להוסיף לרשימה מפרש קרוע וריפוד רטוב. הגענו לאטול שלACHADU  ושם מצאנו את אחד מריפי האלמוגים היפים בהם צללתי. מבחר מכובד של אלמוגי אש בגדלים מרשימים, אלמוגי פטרייה ואלמוגי צינור חיכו לנו במים. מעוטרים בדגה צבעונית, כל זאת בעומק של כמטר עד שניים.
הריפים היפים נמצאים תמיד במקום בו גלי הים הבאים מבחוץ, מסוגלים לשטוף את הריף באופן קבוע. כך מועבר מזון ומים נקיים, וכך נוצרת מושבת אלמוגים לתפארת.
 
סיבה למסיבה
בוקר היום ה- 15 מצא אותנו עוגנים במעגן בעל השם המיוחד SWIMMING POOL  בריכת שחייה. סביבנו עגנו כמה יאכטות. לעת הצהריים כאילו אחזה בהן קדחת והן החלו להפליג אחת אחרי השנייה, כולן באותו כיוון. הכיוון היה אטול הידוע בשם LEMON CAYS, שם באי הזעיר שאפילו חורשת עצי דקל קוקוס מכובדת לא צמחה בו, תוכננה מסיבת השייטים השבועית.
מסתבר שגם באוכלוסיית שייטים שחלקם מפליגים כדי להיות רק בחברת עצמם או מקסימום עם בן/בת זוגם, אנשים רוצים את ה"ביחד". במשך ההפלגה הזדמן לנו להכיר חלק מאוכלוסיית השייטים. אין ספק שהנוף האנושי מעניין לא פחות מהטבע. רוז היא אמריקאית בסוף שנות החמישים, היא ובעלה ביל יצאו לפנסיה. הם קנו יאכטת מפרשים של 45 רגל ועלייה הם שוהים כמעט באופן רציף במשך כ- 6 חודשים, כשהם משייטים בין קולון - פנמה במערב לקרטחנה - קולומביה במזרח. רוב הזמן הם באזור איי סאנבלס והם חברים פעילים בקהילת השייטים השוהה חודשים ארוכים במקום. לעיתים קרובות אתה שומע בקשר "אני מחפש מקדח עץ 3/4 אינץ'" ומיד עונה חבר: "יש לי אבל אני במקום אחר תנסה ביאכטה זאת וזאת...". רוז וביל מייצגים את ה"עונתיים". בחודשי הגשם ממאי עד נובמבר היאכטה שלהם נמצאת במרינה או באחד האטולים תחת השגחה של חבר. אנריקו וחברו פאולו הם איטלקים. הם חיים על יאכטה של 35 רגל עשויה ברזל שכבר ראתה ימים טובים יותר. אפשר לקרוא להם "צועני - ים". הם חיים כך כבר עשר שנים ומתפרנסים מהיד לפה. מירי וזולו שלנו מייצגים את המיעוט, אלו הם סובבי העולם אשר עוברים באיים לזמן קצר. המשותף לכולם הוא הגיל המבוגר יחסית של קהילת השייטים. כנראה שצריך להיות פנסיונר או בגיל או במנטאליות, כדי ליהנות מהשיט לזמן ממושך.
         
כשנכנסנו לאטול הגדול LEMON, שלו כניסה המדמה לבירינט, ספרנו שם למעלה מ- 40 יאכטות מכל גודל וסוג, כולן מפרשיות (עד כה בכל מפרץ היו 2-3 יאכטות בלבד). בשעה חמש חופו של האי הזעיר היה זרוע בדינגיס וכמה עשרות שייטים מכל העולם ירדו לחוף כשהם נושאים מנות אוכל, בהן תכננו להתחלק עם חבריהם. על האי יש בקתה ובה שוכן נציג המאה ה-21, כבוד מעלתו האינטרנט. מסתבר ששייט גרמני התקין לאינדיאנים המקומיים מערכת פנלים סולריים לייצור חשמל, חיבר אנטנת צלחת גדולה וכך יכול כל שייט להתחבר תמורת תשלום לאינטרנט. ליד ה-HIGH TEC  יש גם -LOW TEC  ובבקתה ניתן לקנות גם בירה וקולה.
למערכת החשמל הסולרית חוברה מערכת קול שהורדה מאחת היאכטות וסבב הופעות בינלאומי החל. זוג אמריקאי בהופעת רוק נהדרת, גרמני בשירי זימה, דרום אפריקאית שמרוב שתייה שכחה את המילים ושוב צמד אמריקאי, היא שחורה עם יכולות שירה מקצועיות והוא יהודי עם יכולות נגינת גיטרה וירטואוזיות.
השירה, הבירות (היה גם קולה דייאט) נמשכו במשך שעות, גם כשהחל הגשם הטרופי שאילץ לפרק בבהילות את מערכת ההגברה האלקטרונית ולעבור לגיטרה רגילה. למרות שרוב השייטים היו "מתודלקים" בסוף הערב בכמויות בירה לא מבוטלות, ולמרות החושך מצא כל שייט את היאכטה שלו (או אולי של אחר).
                  
עוד על היאכטות באזור:
"לרשות המפעילה את תעלת פנמה, היאכטות הן קוץ בתחת" אומר RUSSEL GOEDJEN- (קרא לי ראס), שייט אמריקאי שחורש את האזור כבר 40 שנה ומכהן כיום כמנכ"ל שלטר ביי מרינה, המרינה היחידה בפתח התעלה, מצידו האטלנטי-קריבי. כנראה שהוא צודק, יאכטה של 50 רגל משלמת לרשות התעלה כ- 800$, ואילו אניית קונטיינרים משאירה כ- 250,000$ .ישבנו במשרדו לשמוע סיפורים על יאכטות במרכז אמריקה או ליתר דיוק בפנמה. כ- 1,000 יאכטות בשנה חוצות את התעלה. רובן הגדול עוגנות במרינה של ראס שבעליה אגב הוא יהודי. רוב היאכטות הן אמריקאיות וקנדיות והן עושות את דרכן מהחוף האטלנטי לחוף הפאסיפי או להיפך. זהו מספר קטן יחסית למספר היאכטות המבקרות באיים הקריביים, נוכח אזורי ההפלגה המדהימים כפי שחווינו במהלך הפלגתנו. אז מדוע היאכטות לא מגיעות לשהות ארוכה, ומדוע אין חברות צ'רטר הפועלות באזור? הסיבה המרכזית היא תשתית. באזורי השיט המעניינים אין תשתית מתאימה. והסיבה השנייה היא שבין בסיסי שיט אפשריים לאזורים המתאימים מפריד ים פתוח והפלגה ארוכה מול הרוח והגלים. "ליאכטונר חוצה עולם זה כלום" אומר ראס, "אבל לרוב השייטים יש אפשרויות טובות יותר".
  
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<