כחול 74 - אפריל 2018
חג פסח שמח ואביב פורח!



 
דף הבית > סיפורים מהים > המציאות עולה על כל דמיון
המציאות עולה על כל דמיון
המקריות והחיים הובילו אותי בהפלגותיי הקודמות לפגוש את פייר ואת הסירה עליה עבד, Vismara 54 ששמה היה GiGo 2. עברנו הרבה שעות ים ביחד ובמשך זמן זה שמחתי מאוד שנפל בחלקי לחוות חוויה כיפית ומלמדת כל כך.
המקריות הובילה אותנו להתהפך עם הסירה עקב ניתוק הקיל ולמצוא את עצמינו על אסדת הצלה קטנה באמצע האוקיאנוס. אותה מקריות הובילה את האסדה של עבודות תת מימיות TOG-MOR לזהות אותנו באמצע הים על קליפת האגוז שלנו ולדאוג להחזרינו הביתה.

ליבי בלוזרסקי לאחר חזרתה לישראל

היאכטה ג'יגו

מקום הטביעה המשוער

 מאת ליבי בלוזרסקי
צילום דניאל ישר
גליון 33

המקריות הובילה אותנו להתהפך עם הסירה עקב ניתוק הקיל ולמצוא את עצמינו על אסדת הצלה קטנה באמצע האוקיאנוס. אותה מקריות הובילה את האסדה של עבודות תת מימיות  TOG-MOR לזהות אותנו באמצע הים על קליפת האגוז שלנו ולדאוג להחזרינו הביתה.

היום אני יכולה לשבת ולכתוב כתבה זו, על אירוע שלא האמנתי שיכול לקרות לי. אבל אירועים כאלו קוראים ולא צריך ללכת רחוק, זה יכול להתרחש גם בים תיכון.
מאז חזרתי אני מוצאת עוד ועוד סיפורים דומים בשיטוטים שלי באינטרנט ובפורומים שונים.
ישנם הרבה לקחים מהאירוע שלי ואני אשמח לשתף אתכם בכתבות הקרובות בסיפור והחוויה וגם בלקחים ושאלות בטיחותיות שעולות. מקווה שכל אחד יוכל לקחת מהחוויה שלי משהו לעצמו כי הנקודות העולות ממנו קשורות לך ועשויות להציל את חייך בים.
 
ב-11 לספטמבר 2006 עליתי על מטוס בדרכי לישראל וכך גם נפרדתי לשלום מג'יגו ומפייר, שאיתם ביליתי שנה נפלאה מחיי, בהיותי בטוחה שלא אראה אותם שוב.
רצה הגורל ובדיוק שנה אחרי, ב-11 לספטמבר 2007 נחתי באיים המלדיביים, שם פגשתי את ג'יגו ופייר. פייר, בחור שאותו הכרתי באיים הקריביים, וג'יגו, יאכטת 54 פיט שעליה פייר ואני המשכנו לכיוון האוקיאנוס השקט. צחקתי על התאריך והאירוניה שבחיים, לא יכולתי להעלות על דעתי כמה החיים עוד יצחקו עליי.
לפני הגעתי להפלגה זו פייר ואני הפלגנו יותר מ-5000 מייל ביחד על ג'יגו, כך שהרגשתי מאוד בטוחה לחזור לסירה ולצאת לדרך שוב. ביחד חצינו את תעלת פנמה, חקרנו את הארכיפלג סאן-בלאס, טיילנו באיי גלפגוס, ושתינו יין בפולינזיה צרפתית.
באוקיאנוס האטלנטי נפגשנו, הכרנו, למדנו להפליג כצוות. באוקיאנוס השקט התמודדנו עם שגרת ההפלגה הארוכה, צוות של שניים, רוחות חזקות, מקומות חדשים והרבה כיף.
באוקיאנוס ההודי שרדנו 9 ימים באסדת הצלה קטנה.
 
הרפובליקה המלדיבית- "ממלכת אלף האיים", היא מדינת ים הממוקמת באוקיאנוס ההודי, דרומית-מערבית להודו. שלושה רבעים משטח הרפובליקה המלדיבית הינם ים, והרבע הנותרים מפוזרים על פני כ-1200 אלף איים קטנטנים. כל כפר ועיירה ממוקמים להם על גבי אי קטנטן מלא עצי קוקוס, חול לבן ומי ים כחולים וצלולים. כל אי מוקף בריף ולגונה, גן עדן לצוללים. כרישים, מנטות, דיונונים ועשרות דגים צבעוניים נהיו לשותפים קבועים שלנו תוך כדי עבודות על הסירה.
שבועיים נפלאים של הכנות אחרונות להפלגה וגיחות רבות לעולם התת מימי המופלא שבאיים, ובסופם הסירה סוף-סוף מוכנה ואנחנו יוצאים ללג אחרון והמרגש לישראל.
המונסון הדרום מערבי נגמר והמונסון הצפון מזרחי עוד לא התחיל. התחזיות מבטיחות רוחות יציבות דרום-מערביות. ואנחנו אחרי שקיטרנו קצת על הלג הארוך בקדמית שמחכה לנו מוכנים לצאת לדרך. 
בדרכנו זו מחכים לנו האוקיאנוס ההודי והים האדום, שממנו חששנו. הדרכון הישראלי שלי מונע את אפשרויות העצירה בדרך,  ולכן אנחנו מתכוננים ל-2300 מייל, עד לאריתראה. החלטנו לא ללחוץ את הסירה ולשמור על כוחותינו כדי להגיע למפרץ עדן חזקים וערניים.
האוקיאנוס החליט אחרת.
כבר מהלילה הראשון, אחרי שהתרחקנו מהריפים של האיים המלדיביים, התחילו סקוואלים שלא אפשרו לנו שינה מרובה. הרוח הייתה אומנם קדמית אך יציבה, כ-15 קשר בממוצע. כל סקוואל הביא איתו 25-30 קשר והרבה מאוד גשם. הלילה הראשון והשני עברו בשלום, עייפים אך לא נורא. עברנו כבר לילות יותר קשים באוקיאנוס. בימים הבאים הרוחות התחזקו ותדירות הסקוואלים עלתה. התחלנו לקטר על הגשמים והרטיבות המתמדת אך גם ידענו שעוד מספר שבועות נזכה להרבה שמש וחום, ונקטר עליהם. כך שבאותו רגע לבשנו את חליפות הסערה וקיבלנו את הגשמים עם פרצוף חמוץ אך הסכמה שקטה. הים עלה בהדרגה, רוח יציבה של 20 קשר, גלים כ-2-3 מטרים וכמובן הסקוואלים שלא נגמרים ומביאים איתם רוחות של 30-40 קשר. הים לא מרחם עלינו. צמצום שלישי ו-stay sail ואנחנו רצים קדימה.
כך נמשכו 6 ימים. קיבלנו באמצע הפוגה קצרה של שמש ושתיל, השקענו בארוחה חמה ואני אף התפנקתי במקלחת. מותרות שרק יותר משבועיים אחר כך זכיתי להן שוב. מספר שעות שינה וכבר באותו ערב חזרו העננים ואיתם הגשמים והרוחות.
תחזיות שאספנו הבטיחו רוחות של 15-25 קשר מערביות-דרום מערביות, דבר שאיתו בהחלט יכולנו להתמודד, אך כשהרוחות התייצבו על 30 קשר ויותר התחלנו לבדוק את המקורות שלנו. הבעלים של הסירה קישר אותנו עם תחנה מטאורולוגית וחזאי איטלקי הסביר לי, באנגלית טובה ורהוטה למדי יחסית לכל איטלקי שפגשתי עד כה, שתוך 24-30 שעות הים אמור לרדת. וכך אכן קרה! אך ב-24 שעות אלו הספקנו להוריד את הראשי, לרדת מהרוח, לאכול ארוחת ערב ולהתהפך!
עם הירידה מהרוח ההפלגה כמובן קיבלה אופי הרבה יותר סימפטי. פייר נשאר על ההגה ואני, שהתבוננתי במשך דקות ארוכות על ההרים המתרוממים מאחוריו, העדפתי לנצל את הזמן לחמם את הגוף ולהחזיר את זרימת הדם לעורקים שלי. את הזמן למטה ניצלתי לקריאת ה-Pilot על הודו ואזורי כניסה אפשריים. הנחנו שבמידה והים לא ירד, תוך 3 ימים נגיע לחופי הודו ושם בטוח נמצא מסתור.
הנחה זו התגשמה, רק ששלושה ימים התארכו לשלושה שבועות, עם קצת הרפתקאות ושני טרמפים בדרך. אך לפני ההרפתקאות, בעודנו עדיין מפליגים, הקדשנו את הזמן לבירורים נוספים: חברים - לבדיקת תחזית, הבעלים - לעדכן על מיקומינו, ואמא - להגיד שהכול בסדר. התחממתי בתוך הסירה ואף זכיתי לכשעת שינה. לפני יציאתי למשמרת שאלתי את פייר אם קר בחוץ. תשובתו הייתה שלילית ולכן השארתי את פליז ה-musto שלי תלוי בקבינה, לבשתי את חליפת הסערה ויצאתי למשמרת.
אחרונה.
כמה שהפליז היה חסר לי מאוחר יותר.
העברנו את שעות השקיעה ביחד בקוקפיט, שיחה קצרה, קצת אוכל כשאני, בדיעבד מרוב טיפשותי, כמעט ולא נגעתי בו. שנינו ישבנו באותו ערב, מתפעלים מהשמיים ומהגלים, ומעריצים את היופי ועוצמתו של הטבע. לאחר השקיעה פייר ירד לנוח ואני נשארתי במשמרת. הים גבוה. מאוד גבוה. לפחות השמיים התבהרו והגשמים נפסקו. לילה חשוך ללא ירח והרבה כוכבים וג'יגו גולשת על הגלים במהירות של 7-8 קשרים. אם לא מסתכלים על ההרים המתרוממים מאחורינו הכול בסדר, מבט קצר אחורנית ואני מתמלאת חששות, וחושבת לעצמי "שיגמר כבר הלילה". נזכרתי בשיחה אחרונה עם פייר "כמה כיף להיות על סירה שאנחנו סומכים עליה". כמה אירוניה היה בשיחה הזאת בדיעבד. שנינו מאוד סמכנו על הסירה הזאת, כמו לפני כל חצייה בדקנו את כל הסירה ואת כל הציוד, נשמנו לרווחה ויצאנו לדרך.
12 בלילה, הזמן להתחלף, אך החלטתי לתת לפייר עוד חצי שעה לישון, "אני יכולה להחזיק עוד קצת".
טראאאח !!
רעש מוזר מתוך הסירה, אני קופצת פנימה! פייר מזנק החוצה!
"מה זה היה?" שואלים פה אחד.
"משהו נשבר?"
דממה.
מספר השערות של מקור הרעש ואז פייר יורד למטה להתלבש.
אני עומדת מול פתח המדרגות, קשורה עם harness ומסתכלת עליו, לובש את האוברול של החליפה.
הסירה נוטה על הצד, חזק.... חזק מדי....
"אני אתפוס את ההגה" חושבת לעצמי, "גלים גבוהים מדי"
פייר כבר בחוץ מסתכל עליי, אינטואיטיבית אני אומרת לו "תיזהר, תכף היא תתאזן"
אך הסירה לא מתאזנת. התורן מקביל למים.
"פייר? " אומרת אני בחרדה ומרגישה את גופי במים. רואה אותו רץ פנימה ומיד מופיע שוב בפתח, מאוחר מדי. אני תופסת את ידו, שנינו דוחפים את עצמינו אחורה ודופן הסירה נוחתת לידינו במכה, כשהגוף במצב פעמון.
אני מרגישה משיכה אל תוך המים ותוך כדי בליעת מי ים עוזבת את ידו של פייר ומורידה את הharness- שעדיין קשור לסירה ומושך אותי לתוך המים. באותו זמן פייר מוריד את החליפה שהספיק לסגור רק למטה ועכשיו היא מתמלאת מים.
מנסה לתפוס באחד החבלים במים, אני המומה, מרימה את המבט מעלה ורואה את התחתית המרשימה של ג'יגו חשופה מולי. ללא קיל.
שחור חלק ונקי מתחת לשמיים שחורים, באמצע האוקיאנוס ההודי.
"אנחנו צריכים את האסדה" צועק פייר.
אני יותר קרובה, שוחה במהירות לירכתי הסירה. יד אחת על האסדה יד שנייה מגששת אחר הסכין. חתכתי את חבל האבטוח. הירכתיים של ג'יגו עולים ונופלים, עולים ונופלים... מפחיד. ממש לא מתחשק לי להיתפס מתחת, באחד מגלי הענק שמגיעים.
דוחפת את עצמי הרחק מהסירה תוך כדי שהאסדה ביד אחת ואחד מחבלי הסירה ביד שנייה.
מחפשת את ה-painter, אין. לא מוצאת. "קדימה !!" אך היד המגששת פחות מדויקת הפעם. פייר מגיע, "תנפח את האסדה" אני צועקת לו.
עם לב דופק אני רואה את הקופסה נפתחת והאסדה מתמלאת אויר אל מול עיניי, כשהיא הפוכה!
תוך שניות פייר הופך את האסדה ופונה אליי. בו ברגע אנחנו שמים לב שהתרחקנו מהסירה. בניסיון שנועד לכישלון, עם כל כוחותינו מנסים לשחות לסירה. אני מסתכלת בחרדה על פייר שפרץ קדימה תוך כדי שהוא מחזיק באסדה, ומנסה לשחות ללא הצלחה נגד הים. איחרנו!
חוזר אליי ואומר " אי אפשר". פייר עולה לאסדה ראשון ובמשיכת יד אחד מושך אותי אחריו. הספקנו למשות מהמים מספר חפצים שהיד תפסה, היו אלו פנדר שהיה מאובטח ליד האסדה ושימש אותנו רבות בהמשך, כיסוי של הפנדר וכיסוי של האסדה. שני הכיסויים הוכיחו את עצמם בימים הבאים כמבודדים הרבה יותר טובים מרצפת האסדה עצמה.
אחרי שהצלחנו למשות מה שהיה, שנינו הרמנו את מבטינו וראינו את ג'יגו כבר במרחק עצום מאיתנו.
המחזה הזה של הסירה הפוכה, תחתית שחורה וענקית, הגה מתרומם לגובה רב ופרופלור לפניו אך ללא קיל, תעמוד לנגד עיני עוד זמן רב.
שנינו התבוננו אחד על השני המומים. מהרגע בו נשמע אותו רעש מוזר, שעכשיו מקורו ברור לגמרי, ועד לרגע זה עברו מספר דקות. הסירה התהפכה תוך פחות מ-30 שניות. פשוט כמו דינגי.
מספר דקות בודדות וכבר נסחפנו עם הים הרחק מג'יגו שהיה ביתינו וחיינו כל כך הרבה זמן.
  
לקח לנו מספר דקות להתעשת, שנינו רטובים והמומים מנסים להוציא מים מתוך האסדה, להבין איזה ציוד יש בתוכה ולהתארגן ללילה. לילה של הלא נודע. כל מה שמפריד בינינו לבין המים הקרים של האוקיאנוס ההודי זה 2-3 מילימטר של PVC .
בלי לדבר כל אחד מתרחק לפינה אחרת, חוששים מהתהפכות... אחת ללילה זה מספיק.
פייר משתלט על שקיות הציוד ושולף בזה אחר זה: פנס, שקי בידוד, ערכת עזרה ראשונה, פירוטכני ועוד... שנינו נכנסים לתוך שקי הבידוד בתקווה לחמם את הגוף הרועד, אם זה רעידות מקור או אם זה רעידות מהלם וסטרס כנראה לא נדע, אבל די מהר שק הבידוד החל למלא את תפקידו וכעבור מספר דקות הפסקתי לרעוד. עדיין לא מדברים עשינו קצת סדר בתוך אותה רפסודה קטנה, שנהייתה לביתנו החדש.
כל גל הרים את קליפת האגוז שלנו למרומי גובהו ומשם השליך אותנו לתחתיתו, עד בואו של הגל הבא ששוב הרים אותנו לפסגה ומשם השליך אותנו כלפי מטה.
כך כל אחד מתכרבל בפינה שלו, בלי הרבה תזוזות ובלי הרבה דיבורים אבל עם הרבה סימני שאלה במוחנו נכנסנו ללילה הראשון מתוך התשעה שציפו לנו ברפסודת הצלה שלנו.
 
 
 
 
 
 
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<