כחול 73 - ינואר 2018
שנה חדשה / גליון חדש עם כתבות מחממות לחורף!



 
דף הבית > סיפורים מהים > סיפורו של אלוף
סיפורו של אלוף
איתן פרידלנדר יושב במשרדו, מביט לים הנושק לחלון ומדבר על שינוי. הוא יורד ים ותיק, אחד שיודע היטב שאחרי הגאות לנצח יגיע השפל, אך גם ממרום 53 שנותיו הוא לא פוחד לתת לרוחות השינוי לחדור אליו ולעצב מחדש את חייו.

איתן פרידלנדר כחבר הפורום לקידום השיט מעניק אות על הצטיינות לשייטים יואב לוי ודן פרוייליך
מאת איתן ורדיגר
צילום : דניאל ישר
גליון כחול 44
 
זה קרה לו גם בעבר: אחרי שנים רבות של הצטיינות בענף השיט (אלוף עולם ואירופה, יחד עם שמשון ברוקמן, בדגמי 420 ו-470), הוא הימם את כל מכריו והחליט להצטרף כשותף לפאב המיתולוגי "צלע בירה". כשפרש מהשותפות ההיא, המציא את עצמו מחדש בחברה שעסקה בשיווק של ביגוד ימי. והנה עכשיו, בשעות הערב המוקדמות של חודש אוגוסט הלוהט, אנחנו מדברים על קרוזים והפלגות ביאכטות לשם הנאה בלבד.
ההסבר המתבקש: איתן מעולם לא ירד לים אם לא ראה לנגד עיניו נקודות זינוק, סירות מתחרות ופודיום. בלי הודעה מוקדמת הוא החליט לנסות להפליג רק לשם ההנאה. דיווחים ראשונים מספרים שהוא אפילו קצת נהנה. "במשך שנים השיט היה עבורי הפלטפורמה המושלמת להישגיות. המקום האידיאלי בו אני יכול להתחרות בכל מצב ובכל רגע ככל אדם. אני חש בזה עד היום כשאני עולה על סירה. את האדרנלין שמתחיל לפעפע בי, את הרצון העז לבצע שיפורים אחרונים בסירה, לשמוע כבר את ההזנקה. ים אף פעם לא התחבר אצלי להנאה".
 
מדובר בשייט תחרותי
"אל תטעה: אני מאוד אוהב לשוט, אבל בשלב מסוים - במיוחד כשאתה ספורטאי פעיל - מה שמעסיק אותך זה המרדף אחרי ניצחונות. יותר נכון לומר: אי ההשלמה עם המקום השני או עם ההפסד. אני לא זוכר את עצמי מעולם משחק מטקות על החוף, או סתם משתזף ונהנה". ובכל זאת קרה משהו. בשנים האחרונות, במסגרת בתי ספר ליאכטות שנפתחו בישראל, מוצא עצמו אחד מגדולי שייטי ישראל בכל הזמנים, מארגן קרוזים מפנקים באגן הים התיכון: קפריסין, אלבניה, תורכיה ויוון. העזתי לשאול איך הוא מצליח להתמודד עם האופנה הנובורישית החדשה האופפת יותר ויותר ישראלים, כשלכל אחד מתחשק להיות פתאום סקיפר.
 
אתה לא חושש שמדובר באופנה חולפת?
"קודם כל, אנשים שלא נהנים מהשיט לא יישארו בו, בייחוד באזורינו שהוא יחסית יותר גלי. אנשים שלא חשים בטוב או לא שלמים עם ענף הספורט הזה לא יישארו בו. חוץ מזה, בהתייחס למימד הנוסף העולה מהשאלה שלך, אני חושב שכאן נכנס לתמונה אותו שינוי שאנחנו מדברים עליו: נראה לי שמה שאני אוהב אצל החבר'ה שמגיעים ללמוד להשיט יאכטות, זה את התשוקה השונה. אמרתי לך כבר שנים השיט היה בעייני רק בקטע ההישגי. מאותם יאכטונרים למדתי ליהנות מהשיט בדרך אחרת. פעם לא הייתי יוצא לקרוז אם זו לא הייתה תחרות. היום למדתי לשוט עם אשתי ופשוט להירגע וליהנות".
ואולי זה סוד הקסם הפרידלנדרי: גם כשאתה הכי טוב בעולם בתחום מסוים, עדיין למצוא בעצמך את היכולת להתרגש מההנאה ראשונית של מישהו אחר באותו תחום בדיוק. "זה מתכתב עם תהליכים אחרים שעוברים עליי עכשיו", הוא אומר. "מה אתה יודע, אפילו התחלתי לייצר בירה בבית. היא נקראת 'פרידלביר' ולעת עתה היא מוגשת רק לבני משפחה וחברים".
 
וזה לא נגמר רק כאן. הבן שלך ערן חזר בתשובה?
"נכון. הוא בן 19 ולומר כרגע בישיבה בקרית מלאכי. יש בזה צדדים חיובים: אני לומד איתו תלמוד ומשפט עברי. בהתחלה זה היה נראה לאשתי ולי כמוזר וקשה. לא הדרך שבה חינכו והתחנכנו. לאט לאט הבנו שהדרך היא לחבק את כל מה שקשור בו. אנחנו חיים את חיינו והוא חי את חייו. מצד שני, אנחנו תמיד מציגים את הצד האחר. אומרים תהיה פתוח. אבל באנו לדבר על שיט, לא?" 
צודק.
 
כאמור למעלה, כבר למעלה מחמישה עשורים שהחיים של איתן אופפים את עולם השיט. בתחילת הדרך כמתחרה עטור הישגים. מאז פרש באמצע שנות השמונים, ממשיכים חייו להשיק באופן ישיר לשיט ולים. איתן משמש כיום כמנכ"ל חברת "ימית" העוסקת בגלישת רוח, קטמרנים, סירות מפרש. הוא ייסד את עמותת "אתגרים", הקים את הליגה למקומות עבודה בשיט, ארגן שיוטים עבור מלך ירדן ("קינג רגאטה") ואפילו משט מסורתי למצרים ("השנה, בעצת משרד הביטחון, החלטנו לוותר. אבל הכוונה היא לחזור לשוט למצרים כבר בשנה הבאה)". "בשנים האחרונות למדתי לאהוב פרויקטים שסובבים את התחום הימי ואני רואה את זה כפלטפורמה מאוד מעניינת. אני חושב שבישראל לא נותנים לה מספיק חשיבות. אני רואה שבעולם אירועי שיט תופסים יותר ויותר מקום וזה הופך להיות מינוף לתיירות ולספורט של אותה מדינה או אותה עיר שמארגנת את זה או, אם נפרוט את זה יותר נמוך, למועדון ולמרינות. התובנה הזו עדיין לא הגיעה לישראל".
 
למה, בעצם?
אין תרבות. תרבות הספורט ברמות האלה עוד לא חלחלה מספיק עמוק. לישראל אין עדיין את התרבות של חסויות, מינוף, קידום מוצרים בעזרת ספורטאי עילית. חסרה כאן התודעה הזו. תסתכל במרינות. אין אפילו מועדוני שיט. במרינה תל אביב אין יותר מועדון. במרינה הרצליה אין מועדון שיט".
 
משונה לחשוב שאין בישראל תרבות ימית, לא?
"אבל זה ככה. כל נושא הים, יש כאלה שרואים את זה כגבול, אני רואה את זה כגשר. כשער אופציונאלי לעשות המון דברים. אבל בישראל, הדברים היחידים שמתייחסים אליהם זה בהקשר של ים וחופים עוסקים באיכות הסביבה. בכל שאר הדברים מתעסקים בראייה של נכסי נדל"ן. קרוב לחוף, רחוק מהחוף, קרוב למים. אין שום תובנות. משרד התחבורה לא נותן לזה את הקצאת משאבים הנכונה. מדינת ישראל לא רואה את זה כמשאב שהוא מספיק חשוב. לא תיירותי, לא כלכלי ולא ספורטיבי. זה נופל בין הכיסאות כי אין חשיבה מה אפשר לעשות עם המשאב הזה שהוא בלתי מוגבל. אין לנושא מספיק התייחסות".
 
עצוב, לא?
"אני מסתכל על זה בכל הרמות. בתי הספר הימיים פשטו את הרגל בתפיסת העולם. פעם היו בתי ספר שהכשירו לקצונה ימית, או הכשירו לצי הדייג או לצי הישראלי. היום זה לא קיים.
אותו הדבר במשרד החינוך. איבדו את תפיסת העולם, את החזון. חזון, אתה יודע, צריך מדי פעם גם לרענן. וגם את המטרות. אין הגדרה של התחום הימי. בתוך המערכת הזו היה צריך להיות אדם או גוף שאחראי בעצם על כל הנושאים האלה ובתוך זה היו צריכים לפרוט את זה לתיירות וספורט".
 
אפרופו ספורט, לדעתך זה משליך גם על כמות ההישגים של השייטים הישראלים? כלומר, יכול להיות שאנחנו, כמדינה, לא ממצים את מלוא הפוטנציאל שלנו בענף?
 
"בענף שלנו אני רואה את זה כעשרה אחוז כישרון ותשעים אחוז עבודה קשה. אין ספק שלכישרון יש משקל כי בלי כישורים בסיסים בתחום השיט או התאמה פיזית לכלי שיט שבו אתה מתחרה אז קשה להצליח אבל אנשים לדעתי לא עובדים מספיק קשה ולא מספיק נכון.
 
באיזה אופן?
"אני חושב שאנשים היום מצפים שיעשו להם שידאגו להם. שכמעט יפליגו בשבילם בחלק מהמקרים. אני חושב שלא עובדים מספיק יעיל ונכון. אני חושב שהיום, למרות ההישגים המכובדים של השיט בזירה הבינלאומית, אפשר לעשות הרבה יותר טוב. אני חושב שיעילות האימון לא מספיק גבוהה. קח למשל את אליפות אירופה לנוער: רק אחד נכנס לבית הזהב. אני חושב שזו תעודת עניות לשייט הישראלי. במשך שנים אנשים יצאו להביא מדליות. בשנים האחרונות קרה פה משהו: אני חושב שאיבדו בדגמי הנוער את המיקוד במצוינות. יותר מדי משלחות יותר מדי רחבות. פחות ממוקדות".
 
מה זה אומר?
"פחות התמקדות בחבר'ה הטובים. אני חושב שהאימונים צריכים להיות יותר מסודרים, יותר ממוקדים והרבה יותר יעילים. זה לא אומר שצריך להתאמן הרבה יותר, אבל בשעות שנמצאים במים העבודה צריכה להיות יותר יעילה ואפקטיבית.
אני חושב שבארץ אחד הדברים שמזניחים זה גם הנושא של כושר גופני והנושא של הכנה מנטאלית ראויה והצד הטקטי, האסטרטגי והמטאורולוגי. ברוב המקרים הישראלים די טובים בצד הטכני, בזכות זה שאנחנו יכולים להתאמן כל השנה באופן מסודר בגלל תנאי מזג האוויר, שהרי חורף ישראלי זה קיץ אירופאי, אנחנו באים הרבה פעמים עם יתרון. הבעיה היא שאנחנו לא פורסים נכון את השנה והרבה פעמים השיאים שלנו, גם בחלק מהדגמים האולימפיים הם מוקדמים מדי והם מגיעים לשיוטי מטרה והם רק בסדר: מקומות 5-10. זה נחמד אבל זה לא מדליה".
 
אז מה צריך לעשות?
"לחזור למנטרה של 'הטובים לשיט'. צריך להמשיך לשדר מצוינות בלבד. זה מה שהחזיק אותנו כל השנים. אנחנו לא נהיה ענף כמותי. אנחנו לא נהיה כדורגל. אנחנו לא מסוגלים להיות. לכן אנחנו צריכים להתמקד בצייד כישרונות".
 
בגלל זה אין עדיין מדליה אולימפית בשיט?
"שיט זה ספורט שהוא יותר מורכב מאשר גלישת רוח. גלישת רוח, אם אתה טוב בתנאים מסוימים, כשהתנאים האלה מתקיימים בזמן התחרות אתה תצליח. גלישת רוח היא ספורט יותר פיזי ויותר מדיד. אני חושב שזה יקרה יום אחד. אין ספק שמבחינה מקצועית לישראלים יש את היכולות. גידי ואודי הגיעו 3 פעמים למדליות ארד באליפויות עולם. מאמין שיש להם את היכולות, אחרת לא היו מגיעים להישגים האלה".
 
אז למה זה לא קרה? 
חלק מהבעיה זו הכנה מנטאלית. העומס על שייטים שהם פייבוריטים בטח במדינה כמו שלנו, מדינה קטנה שהיא כמו כפר, אז העומס המנטאלי הוא מאוד גדול. אני חושב שזה לא תמיד מטופל נכון. תסתכל שחלק מההישגים שלנו זה הישגים שנעשו מאחור.
 
כלומר?
אתה מתחיל ברגל שמאל את התחרות ואז אין לך מה להפסיד ואתה משפר. כשאתה מוביל הרבה פעמים אתה קורס מנטל ההובלה".
 
למרות ששחר צוברי הציג דוגמה הפוכה באולימפיאדה האחרונה?
"בגלישה זה אחרת. לא יכול להיות הבדל כזה גדול של מהירות בין כלי שיט אחד לשני".
 
הבקיאות, הידע הנרחב, הניסיון העצום, ההישגים המוכחים, השנים הרבות על הים מוליכות לשאלה מסכמת ובלתי נמנעת: האם נזכה לראות את איתן פרידלנדר בראש הפירמידה של השיט הישראלי? "אני חושב שאני עדיין צעיר מדי", הוא משיב. "בשלב זה בחיי אני נהנה מהעשייה. אני לא אוהב להיות עסקן ואני לא אומר את זה על דרך השלילה. התזות שלי הן יותר מקצועיות. אני אוהב להתעסק בצד המקצועי. בניתוח המקצועי, בצדדים המקצועיים ופחות בצדדים הפוליטיים העסקניים עם כל מה שמשתמע מזה. זה פשוט לא הולך בנפרד ולכן אני עוסק במה שאני נהנה. אני מרגיש שאני צריך להמציא את עצמי מחדש בתחומים האלה. בסופו של יום, נראה לי שזה הדבר החשוב ביותר".
 
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<