כחול 75 - יולי 2018
חופש גדול רגוע והמון הפלגות כיפיות לכולם!



 
דף הבית > מדור הדיג > דייג אוהב דגים 12 (1)
דייג אוהב דגים 12 (1)
סיפורו של איש עסקים המכור לדיג והדג מסירה מהירה ומושקעת.
חבורה שכזאת
גליון 12


מאת אשר וטורי

שלמה בנישתי לא מוותר על הדייג הספורטיבי גם לאחר שהיאכטה שלו נישרפה, וממשיך לצאת לים עם חבריו ריבה וקרון פלמן. מבט מקו החוף על הדייג הספורטיבי במרינה של הרצליה


סיפור שמסתובב במרינה בהרצליה, מתאר איש עסקים, תושב האזור, אשר נהג במשך שנים לכלות את זמנו וכספו בבתי קזינו שונים בארץ ומחוצה לה. בני משפחתו וחבריו הטובים, שמאסו במנהג המגונה הזה, החליטו לרכוש עבורו יאכטה קטנה המשמשת לדיג. ואכן, מספרת המעשייה, התרופה עזרה. כך מדי יום לעת ערב, בתום יום העבודה, נראה אותו איש עסקים לאורך קו החוף, משייט לו עם סירת הדיג החדשה שנרכשה עבורו יחד עם מערכת החכות משוכללות, ומבלה את עתותיו בנחת. "ככה מצא לו האיש דרך טובה יותר להירגע ולשרוף את הזמן בהרבה פחות כסף", אומרים במרינה.

הסיפור הקצר הזה, ממחיש תופעה חדשה-ישנה במרינות של תל אביב, הרצליה אשדוד ואשקלון. השם הוא "ספורט פישינג" (SPORT FISHING ) . להבדיל מן הדייג המקצועי, כאן המטרה איננה לחזור הביתה עם רשת עמוסה שלל ים ולמכור אותה במחיר גבוה ככל האפשר בשוק הדגים המקומי. אלא פשוט לתפוס ראש, לאט לאט, לנשנש את הסנדוויצ’ים מן הבית, להמתין לדג שיבלע את הפיתיון ואז להתחיל באקשן של העלאתו על הסיפון לתוך מיכל הדגים שהוקצה לו מראש. ראש טוב. בין לבין, אפשר לפעמים ללגום מעט וודקה או משקה אחר, ולסיים את היום ברוגע. בלי לחץ. יכטונרי הדיג, נהוג לומר, מתחלקים בארץ לשניים. אלה של הבוקר ואלה של אחר הצהרים. בניגוד לארה"ב למשל, רק בודדים יכולים להרשות לעצמם להקצות חצי יום בשעות העבודה לשם דייג. בסופו של דבר מדובר בבילוי של שעות הפנאי של אנשים עובדים. ושעות אלה מצויים רק לפני תחילת יום העבודה, או לאחריו.

החבורה יוצאת לדוג:






הקבוצה הגדולה מגיעה לפנות ערב. ככה לא צריך להילחץ עם שעת החזרה. החל משעה 3-4 אחר הצהרים. בין הקבועים המגיעים לרציף מגיעה גם הקבוצה של שלמה בנישתי מרעננה וקרול פלמן מנתניה. אליהם מצטרפת בקביעות אשתו של קרול, ריבה, שאגב שלוש סירות שהיו למשפחת פלמן בשנים האחרונות כולל הסירה הנוכחית מדגם מונקו ARC (מנוע דיזל בנפח 240 בים. )קרויה על שמה. מזל של נשים. רביעי מגיע ברגע האחרון גם שלמה גוטמן, בעבר מנהל התפעול של מלון הדירות אוקיאנוס בחוף הרצליה, וכיום מנהל התפעול של מלון הדירות של החברה במרינה ההרצלינית. בעבר, נהגה החבורה לצאת ביאכטה של שלמה בנישתי. אך זו נשרפה לפני מספר חודשים בתאונה, וכיום הם יוצאים לים בסירה של קרול.

יוגה או תהילים
ככלל, בכל יציאה לים נקבע סקיפר ונקבעים בעלי תפקידים נוספים. הפעם בנישתי הוא הבוס. ראשית הוא בודק את המנועים. שמן, מים. הבדיקה מתבצעת באופן יסודי ו"יקי". סירה זה לא צחוק. אחר כך הוא בודק בקפידה את יתר המערכות האלקטרוניות של היאכטה. "קרול, מה עם המנועים האלה שלך, בכלל לא אכלו שמן מאז ההפלגה האחרונה", הוא קורא לעברו של קרול הממתין בסבלנות על הרציף. אחר כך הוא גם מסביר לעצמו את התופעה: "בטח. אני נהגתי עליה בפעם האחרונה. אם היה נוהג עליה חברינו הברון ממיכלהאוזן, היה קורע כרגיל את הסירה והיא הייתה אוכלת המון שמן. למה לא. זו לא הסירה שלו. נהיגה היא עניין של טורים. בשביל מה זה טוב. אני נוהג מתון".
קרול, כבר עבר את גיל 75, " למעשה כולנו ככה. אולי בגלל שאנחנו כבר אנשים מבוגרים אנחנו נוסעים לאט. בגיל שלנו, אין כבר לאן למהר".
בשלב הזה מצטרף לצוות הבדיקה גם שלמה גוטמן, הצעיר שבחבורה. "המיזוג עובד בסדר? זה מה שחשוב, לא"?

בנישתי עורך עוד סבב בדיקות ומגיע למסקנה הפיסיקלית המופלאה שיש אפילו עודף שמן. כן, יש דבר כזה. היתר ממתינים לו בסבלנות על הרציף. בינתיים, ההמתנה הארוכה עולה לריבה בבריאות והיא מציעה לעשות יוגה. למה לא. אבל אז מבשר בנישתי לכולם שהכל תקין ואפשר לעלות לסיפון.כיסא הנוח של קרול נקשר לסיפון באמצעות אבזמים מיוחדים. כדי שלא יישמט במקרה של ים רוגש במיוחד.

יוצאים צפונה, כקילומטר מקו החוף. חוף השרון, סידני עלי, המפעל הצבאי של נוף ים, רשפון. הלאה משם, הוילות של ארסוף ליד שפיים גולשות לעבר קו מצוק הכורכר. עוד זווית ראיה מעניינת של חוף השרון הצפוני. הים לא רגוע. אבל לעומת הסערה של השבוע הקודם, הגלים הקטנים בגובה של עד מטר, לא עושים רושם על אף אחד. אולי חוץ מעל עכברי יבשה כמוני.

כבר ארבע וחצי אחר הצהרים, אבל עדין חם. הסירה מתנהלת לאיטה. ההגה האוטומטי מכוון. ככלל, הסירות החדשות מאובזרות כמעט בכל פריט שיד הדמיון הטובה יכולה להעלות בחכתה. כולל מערכת סונר(FISHFINDER SX 100 HUMMINBIRD )הסורקת את תחתית הסירה, ובאמצעותה ניתן להבחין בריפים ובלהקות דגים.

מה תוכל לראות כאן?
בנישתי: "טונות, פלמידות, כל עונה והדגים שלה. כשיש מזל מגלים גם איזה לוקוס. האם אנחנו תופשים דגים רציניים? בדרך כלל כן. זה עניין של מזל אבל גם של עונה. למשל, אנחנו יודעים שעכשיו זו עונה חלשה. למה אנחנו בכל זאת יוצאים לים? כי המטרה שלנו איננה להביא כמה שיותר דגים. את זה אנחנו משאירים לדייגים המקצועיים. אנחנו כאן בשביל הכייף", וקרול מוסיף: "תכתוב שאנחנו כאן בשביל האוויר הצח. זה כל הכייף. ובקשר לדגים, אם יש אז יש. אם אין אז אין".

בונה היאכטות שהפך לתכשיטן
הסירה החדשה של קרול לא מאכזבת. אחרי חצי שעה של שיוט חופים, מתחילים בז’ירז’ור של ארבעת החכות הנעוצות שתיים בכל צד של היאכטה. החוטים נמתחים, פיתיונות דגי הפלסטיק מרצדים על הקרסים ומונחים במקומם. המכשיר הכי חשוב בסירה מכונה "אאוט ריגר" (OUT RIGER ). הוא כולל מערכת מוטות מתוחכמת אליה מתחברים חוטי החכות, והיא מבטיחה שהחוטים לא יסתבכו זה בזה בזמן הדיג, גם לא כשהסירה מסתובבת.
קרול, בעבר בעל בית חרושת לבניית יאכטות בהולנד, אחד המנוסים שבחבורה. כבר 40 שנה שהוא בעסק ואף הספיק לחצות יחד עם ריבה את הים התיכון עם הסירה הזאת אותה הביא ארצה מאיטליה. איך היה? ריבה: " בזו הייתה ממש חוויה מרתקת. כל לילה עצרנו לחניה במקום אחר, וישנו על היבשה למרות שיכולנו לישון גם בסירה. כי היא מצוידת בארבע מיטות וכל מה שצריך".

שניכם לבד?
ריבה: "לא. נסעו איתנו סקיפר ששכרנו מן הארץ והחברה שלו. לצערי בחירת הסקיפר שלנו ממש לא הייתה מוצלחת, אבל גם כך הגענו בשלום".

בתחום הדייג הספורטיבי, קרול עוסק זמן לא רב יחסית. עניין של כמה שנים. ריבה מספרת שבארץ עסק קרול דווקא בממכר תכשיטים, עד לפנסיה לפני כעשר שנים. זה היה הזמן שבו אמר מספיק לעבודה, חזר לים התוודע לדייג מסירה.

מה יותר חשוב בספורט הזה, השיוט עצמו או תפיסת הדגים?

קרול: "שניהם. זה השקט, האוויר, וגם ההתרגשות כשתופסים משהו. יצא לנו לא פעם לתפוס דגים ענקיים. וזו חוויה לא נורמלית". ריבה: " יש נוהג כזה בין הסירות שדגות אחר הצהרים, שכאשר משהוא תופס דג רציני, הוא מיד מודיע בקשר, ואז זה שקולט את הבשורה מעביר אותה הלאה. אחר כך כולם מתחילים לנוע לאזור שבו נלכד הדג".

"הדגים נמשכים לאור ובכלל לכל מה שמנצנץ. לכן שעות השקיעה והזריחה הן השעות הטובות ביותר לדייג", הוא אומר. " יש כאלה שמגיעים בלילה, בעיקר בלילות ירח מלאים, ומשתמשים בתאורה מיוחדת, כדי שהדג המדומה יפתה את הדגים הגדולים יותר. אבל צריך הרבה זמן וסבלנות עבור זה".

כבר חמש וחצי אחר הצהרים, ועדיין אין שום זכר לדגים ממשיים. בתקופה האחרונה, מעדיפה הקבוצה של בנישתי וקרול לעגון בנקודה מסוימת באזור הריף ממערב לגעש, ולדוג בצורה נייחת. בשל תקלה במערכת העוגנים, מחליטים היום להמשיך בדיג ז’רז’ור במצב של תנועה. זה הזמן לארוחת ארבע באיחור מה. "הדגים לא אוהבים אותנו היום, אומר קרול ונוגס מסנדוויץ’ הפסטרמה שהכינה לו ריבה. בעונה הזאת אפשר לתפוס כמה לוקוסים קטנים. אבל אולי אין להם מספיק שיניים לנגוס בפיתיון שלנו". בנישתי מסתפק בכריכים עם גבינה מלוחה.

ככל שנוקפות השעות, והדגים לא נראים באופק של חוט הניילון המתוחים מהחכות, מתחילים הספקות לקנן בליבה של החבורה. "הדגים לא אוהבים אותנו היום", חוזר ואומר קרול ביבושת, מבלי שהעניין ישפיע כהוא זה על מצב רוחו הטוב והנינוח. בינתיים שלמה גוטמן ממלון אוקיאנוס, מתרווח על הסיפון, ובודק את האלבום הישן של ריבה עם תצלומים של מפעל היאכטות בהולנד והדגים הענקים שנדוגו בסירה הנוכחית במהלך השנה האחרונה. "יש כאן דגים יותר גדולים ממך", אומר לה שלמה גוטמן. ריבה מודה באשמה. מה שנכון כנראה נכון. ברגע של בצורת בדגים, אפשר רק להתגעגע.

חשבתי שהספורט הזה מתאים לבני גיל הזהב, אלה שיש להם יותר זמן פנוי, ויכולים כבר להסתכל על עברם בנחת. אבל אתה, בשנות הארבעים לחייך?

לקחת את הבאסה בסבבה
גוטמן: "הגעתי לספורט הזה דרך קרול ובנישתי שהיו לקוחות של אוקיאנוס. איכשהו, תמיד הייתי בעניין של ללכת לדוג עם אבא, עוד כשהייתי ילד. לכן כשהתודעתי לספורט הזה דרכם, היה לי קל להצטרף לחבורה". למה? "כי זו דרך נפלאה לברוח מן ההמולה היום יומית של העיר הגדולה ולהירגע. יש כאלה שמשחקים שש בש ויש כאלה שיוצאים לים. ולא תמיד זה כל כך רגוע. כשנלכדים דגים גדולים בקרסים, חבל על הזמן, זו מלחמה אמיתית להעלות אותם לסיפון. לפעמים אתה מוצא את עצמך בתוך להקה גדולה. כל מטר דג גדול, ואז זה אקשן אמיתי".
השעה שש וחצי, ונראה שאקשן מן הסוג המדובר כבר לא נראה היום. עוד כמה סירות דיג קטנות מגיעות לאזור לאיטן. חלקן כבר מדליק את האורות. גם להם לא נראה שההצלחה מאירה פנים במיוחד. עוד מעט שוקעת השמש. ריבה קוראת בספרון תהילים קטן. התפילות לא ממש עוזרות. מתארגנים ללילה. שלמה גוטמן ניגש לגלגל את הרולרים ולפרק את החכות. שוב הוילות של ארסוף ושוב חופי הרצליה. לקראת המרינה בהרצליה כבר שמים גז, כדי לנקות את המנועים, כפי שבנישתי מסביר. נזהרים בכניסה למעגנה הצפופה. הנה היאכטה החדשה של הבן של קרול, והנה היאכטה הגדולה והיפה של משפחת אריסון. פתאום מצלצל הטלפון הסלולרי של בנישתי. מישהו מזמין אותו לסיבוב דיג נוסף בן כמה שעות אל תוך הלילה. בנישתי קופץ על מקצה התיקונים הזה ושואל אם אנחנו רוצים להצטרף. אנחנו מוותרים. נמתין בסבלנות לפעם הבאה.


דייג אוהב דגים 1


ספורט הדיג מיאכטות עשה כברת דרך ארוכה מן ה"שאראק" ועד הז’ירז’ור וה"אהוט ריגרס". אשר וטורי חזר מהים ושוחח עם דני ליפשיץ, אחד המקצוענים המקומיים, אשר רואה בדיג הספורטיבי אורח חיים של ממש. בשנים האחרונות, הלכה וטפחה קבוצת היאכטונרים היוצאים לים לשם דיג ספורטיבי. חלק גדול מחברי ה"המועדון" הבלתי פורמלי הזה, נמצאים באזור המרכז ובעיקר במרינה של הרצליה. קבוצה זו של יאכטונרים, נוהגת לצאת לים בקביעות, בתדירות של פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע ויש אפילו היוצאים לים מדי יום. כל אדם, וליתר דיוק כל קבוצה, יוצאת בסירה או ביאכטה שלה.


במרינה של הרצליה למשל, ניתן להבחין בסירות מסוגים שונים, וממודלים שונים. כמו במכוניות בכביש ישראלי ממוצע, גם בין הסירות במרינה ניתן למצוא דגמים פשוטים מאוד העושים שימוש במתקנים מאולתרים לדיג. לעומת דגמים מתקדמים יותר הכוללים מערכות מתקדמות המבוססות על שיטת הז’ירז’ור המאפשרת לגרור מספר חכות מבלי שחוטיהן יסתבכו אלה באלה.

דרך נוספת להבחין בין דייגי היאכטות היא לבדוק את אופי שיטת הדיג של כל סירה. קבוצת הדייגים הראשונה היא זו המשתמשת ב"שאראק". "השאראק" הינו ארגז עץ עם חוט המחובר לקרס שבו נעוץ הפיתיון. בדרך כלל סרדין או דג פרידה קטן. הדייג מגיע עם ארגזי השאראק לנקודה מסוימת בים, בדרך כלל סמוך לאחד הריפים באזור, ומפזר אותם במרחק מספר מטרים זה מזה. לאחר כמה שעות, חוזר הדייג למקום, ואוסף את שללו המגיע לאחר מספר שעות לשוק הדגים באזור תל אביב או למטבחם של השפים המסעדות המקומיות.

שיטת ה"שארק", נחשבת כשיטה עתיקת יומין וכ"פרימיטיבית" יחסית, שכן היא אינה כוללת מערכות אלקטרוניות מתוחכמות ואף אינה מצריכה השקעה כספית משמעותית. בדרך כלל המטרה בדיג בשיטה זו היא לדוג כמות דגים גדולה ככל האפשר, והיא מיועדת לפרנסתו של הדייג ולאו דווקא למטרות ספורטיביות.

מן העבר השני, נמצאת קבוצת דייגי הספורט, שרובם משתמשים בחכות, וחלקם מגדיל לעשות ומשתמש במערכות ז’ירז’ור. הז’ירז’ור התפתח בעשור האחרון, ככל שהתרבה מספר היאכטות למטרות דיג במרינות הישראליות, וככל שעלתה הרמה המקצועית.

"בענף זה כמו בענף המכוניות ובדברים נוספים, אחד בא עם סירה משוכללת, אנשים שלידו רואים, נדלקים, וקונים אותו דבר, או אפילו דגם משוכלל אף יותר", אומר דני , אחד המקצוענים בתחום זה, ובעל יאכטת דיג משלו במרינה הרצליה. "בארה"ב למשל, הענף הזה מפותח כבר די הרבה שנים, בעיקר באזור פלורידה. אבל גם במדינות מפותחות פחות. כמו סנגל, מאוריציוס, דרום אפריקה. בארה"ב יש ממש ליגה של דייגי ז’ירז’ור עם מדליות ופרסים בני אלפי דולרים".

גלגל"צ של הדגים
היאכטות המיועדות מראש למטרות דיג, נחשבות ליקרות במיוחד. כך למשל סירות של חברות כגון סרס, לורס, קנו. יש יאכטות דיג שמחירן עשוי להגיע למאות אלפים ואף מליוני דולרים, אם כי ניתן למצוא סירות בסיסיות במחיר של 3,000 עד 4,000 דולר. אין פלא איפה שהסירות הבסיסיות הללו הן פופולריות מאוד בארץ.

הסירות היקרות, מחירן ההתחלתי הוא 25,000 דולר. כמותן ניתן למצוא בעיקר בארה"ב, הן מצוידות במיטב השכלולים בענף, ומאפשרות יציאה ושהייה לפרקי זמן ארוכים בים, במרחק רב מהחוף. יאכטות דיג אלה הן בעלות יכולת נשיאה של כמויות גדולות של מים ודלק, מקררים גדולים, ואף יכולת עמידות בתנאים של ים גבה גלים. חלק גדול מחברי המועדונים הללו מתקשרים באמצעות רשתות קשר אינטרנטיות ואלחוטיות, ויש אף תחנות רדיו בארה"ב המיוחדות לתחום הדיג הספורטיבי. בתחנות אלה נמסרים דיווחים שוטפים על אזורי הדיג, "גלגל"צ של הדגים".

לפני מספר חודשים, נסע דני לארה"ב כדי ללמוד על הענף, ולבחון סוגים שונים של יאכטות המיועדות לדיג, במטרה לרכוש סירה מתאימה ולהביאה ארצה ביבוא אישי. דני חיפש סירה עם מערכת סנטר קונסול (CENTER CUNSOUL ) המחוברת למערכת טיטופ (TITOP ). הוא מצא שבניגוד למצב בארץ, בארה"ב קשה למצוא יאכטות דיג ללא אאוט-ריגרים (OUT REGERS ). מערכת חשובה נוספת היא הדאון ריגר (DOWN REGER ) החיוני להורדת הפיתיונות לגובה הרצוי מתחת לפני הים וכך להגדיל את סיכויי הדיג. למערכות מתקדמות אלה יש להוסיף את ה"לייב וול" (LIVE WELL ). באר חיה. כשמה, כן היא. המערכת שואבת את מי הים ומסננת מתוכם דגיגים קטנים המשמשים לפיתיונות.

דני: "אצלנו בישראל משתמשים בעיקר בדגיגי פלסטיק כפיתיונות, אך בארה"ב זה פחות מקובל. האמריקאים הבינו שדגים גדולים לא תמיד ימשכו לדגיגי הפלסטיק, ולכן כדאי לתת להם פיתיון אמיתי חי ממש, אותו הם מוצאים בעזרת הבאר החיה".

בתום עשרה ימים של חיפושים בארה"ב אחר סירה מתאימה, עמד דני לסגור עסקה בנוגע לסירה דו מנועית משוכללת. אלא שאז הוא קיבל שיחת טלפון מישראל עם הצעה חד פעמית לרכוש בארץ סירת בוסטון ווילר באורך 24 פיט, המצוידת במיטב השכלולים. כך חזר ורכש את הסירה שלו בארץ. הסירה מבחינתו של דני , היא הגשמת חלום. איבזורים נוספים מעבר למה שהותקן בה מראש, כגון הטיטופ וכן הדאון ריגרס, רכש דני באמצעות האינטרנט.

מה דעתך בנוגע לחוטי הדיג?
דני: “בדרך כלל ניתן למצוא בשוק שני סוגים של חוטים. חוטי דקרון וחוטי ניילון. חוטי הדקרון נחשבים לחזקים יותר, עמידים יותר לאורך זמן מבחינת הבלאי, ובעיקר נוחים למשתמש באופן כזה שאינם "בורחים" מהתוף של הרולר. המגרעת העיקרית של חוטי הדקרון היא בכך שהם אינם שקופים מספיק, והדגים מזהים אותם בדרך כלל מתחת למים. זו הסיבה שרבים מיאכטונרי הדיג מעדיפים להשתמש בחוטי הניילון השקופים. עם זאת, יש הטוענים כי המים לאורך חופי הים התיכון אינם צלולים דיים ולכן חוסר השקיפות של חוטי הדקרון ממש לא משנה.

פלמידות, לוקוסים, וטונות שחורות
לפי דני, בניגוד למחשבה המקובלת, הדגה לאורך חוף הים התיכון של ישראל, עשירה יחסית. בעיקר בטונות שחורות, פלמידות לבנות, מליטות, קרסים, אנטיאסים ולפעמים גם דגי חרב.

דני: הבעיה היא שמרבית הדגים מצויים בים הפתוח, במרחק של שניים עד ארבעה מייל מהחוף, בעומק של עד עשרה מטר.

יש ודאי דגים עונתיים, לא?
דני: "בודאי. בקיץ ניתן לדוג בעיקר טונות שחורות ופלמידות. בסתיו בעיקר מליטות ואנטיאסים. בחורף קצת מכל דבר. לפעמים אפשר לדוג גם לוקוסים גדולים. החוכמה היא להגיע ללהקות שלהם, כי מדובר בדגים החיים בלהקות".

למה אתה צריך את זה? בגלל השיט או בגלל הדיג?
דני, בעבר חובש בחיל הים: "למעשה בגלל שניהם. מבחינתי היה לי תמיד חלום להיות בעל סירה. אני מאמין שהתשוקה לדיג טבועה באיזה שהוא מקום בכל אדם. כי לכולנו יש מן יצר של צייד. כאשר אתה מצרף לזה את ההתרגשות של השטת סירת מנוע טובה, זה תענוג מושלם. מרגיע, נותן הרגשה טובה. במשך הזמן אתה קולט שיש בזה הווי שלם. בין האנשים מתפתחים סיפורי דייגים. למשל האגדה על הדייגים המצפים כל חייהם להופעתו של הדג המיתולוגי. גם השמות של הדגים משתנים ממקום למקום לפי הניבים המקומיים. למשל שמעתי שאת הטונה השחורה מכנים בעכו "פלמוד". לך תדע".

"בגלל הדברים האלה, לי נראה שכל איש ים אמיתי, נושא באופן קבוע באמתחתו חכה לעת מצוא בכל יציאה לים. במקרה שלי למשל, גם כשאני מפליג עם המשפחה לארוחת צהרים בשבת ביפו, אני דואג שתהיה לי חכה למקרה שיתחשק לנו לעצור בדרך ולדוג קצת".

דני שייך לקבוצת הדייגים היוצאת עם היאכטה לים פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע. מוקדם מאוד בבוקר, קצת לפני הזריחה. ארבע וחצי עד חמש בבוקר. משתדל להגיע לנקודת הדיג עם הזריחה. שלוש עד ארבע שעות בים, וחוזר למרינה כדי לצאת לעבודה בעסקי היהלומים, סמוך לשעה תשע וחצי בבוקר. בדרך כלל דני יוצא לדוג עם שניים עד שלושה חברים קבועים, אך כמו מרבית הדייגים האחרים, הוא פתוח לחובבי דיג נוספים המעונינים להצטרף אליו, כל עוד הם מוכנים לקום מוקדם בבוקר ולהתאים עצמם לחוקי הדיג שלו.

בסירה של דני היגוי אוטומטי. אבל בכל זאת יש מטלות המתחלקות בין המשתתפים. בעיקר יש צורך לעמוד בהיכון ולהמתין לדגים המיוחלים.

סקיפר?
דני : "ודאי שישנו. אם כי אין צורך באדם מסוים שיעמוד כל הזמן ליד ההגה".

אתה מוצא הרבה ’משוגעים’ שמוכנים לקום אתך בארבע בבוקר ולצאת לים?
דני : "ודאי. יחד עם זאת, אנחנו מדברים על כמה נעים ונחמד התחביב הזה. אבל צריך לזכור שלא מספיק לאהוב ים אלא גם לדעת לסבול ים. רוב האנשים שאני מכיר, מתקשים בשיט בים, וסובלים ממחלת ים. זאת למרות העובדה שכיום יש מדבקות ספוקלמין העוזרות לאיזון הגוף ולצמצום התופעה".

מה אתם עושים בכל הדגים שאתם דגים?
דני : "בדרך כלל מחלק לחברים וקצת מביא הביתה. פעם הבאתי הכל הביתה אבל כמה אפשר לאכול. צריך לזכור שלפעמים אני חוזר עם דגים במשקל עשר עד שניים עשר קילוגרמים, כמעט ללא עצמות.

תגיד דני – דייג אוהב דגים?
דני: " כן אבל במיוחד הוא אוהב לדוג.
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<