גליון 70 - אפריל 2017
חג פסח שמח ואביב פורח לכולם



 
דף הבית > מסלולים להפלגות > הפלגות בישראל > ליד הבית....
ליד הבית....
מאת גיורא קדר
גליון 40

מכירים את הסיפור על זה שמחפש את המטבע מתחת לפנס? החברה שואלים אותו: כאן הוא נפל לך? הבחור עונה: לא, אבל כאן יש אור. אז אני דווקא מצאתי את המקום הנבחר שלי מתחת לפנס.
או אולי מתאים יותר מתחת לאף-בשפך הירקון. יתכן וזיכרונות הילדות שלי מצופי-ים של תחילת שנות השישים הם שגורמים לי לאהוב את המקום, או אולי ההפלגות אליהם יצאתי עם אהובת הנעורים שלי במפרשית המיני-סיל השטוחה.
האדם מה לעשות, "חי על זיכרונות".
ואם מקום או מיקום עשה לך טוב, אז תמיד תרצה לחזור אליו. אפילו שהוא כבר לא ניראה בדיוק אותו הדבר. אז זהו, שפך הירקון והירקון בכלל, נראים היום הרבה יותר טוב. הפארק, הטיילת, גשר הולכי הרגל שהפך את האזור לנטול מכוניות ואפילו הצריפים של "כפר הדייגים" בגדה הצפונית נראים יפים יותר מאשר לפני 40 שנה. אז הם היו בנויים מלוחות שהים פלט, מצופים ב"ניר זפת" שחור כמו צריפי שכונת מחלול שהיו ממוקמים באזור שעליו הוקמה כיכר אתרים. סיפורו של כפר הדייגים מרתק. מעשה בחמולת דייגים ערבית אשר הקימה אותו במהלך המאה ה-19. בתחילת המאה העשרים מתה אשתו של ראש החמולה בעת שילדה בן. ראש החמולה נשא אישה חדשה ואת הילד שלח לבית יתומים מוסלמי ביפו ומחק אותו מזיכרונו. הילד בגר שב לכפר הדייגים, אבל הפעם לאחר שהתגייר והפך ליהודי למורת רוחו של האב המתכחש. הוא נשא אישה יהודיה והוליד צאצאים.
לאחר מות ראש החמולה, ירש הבן היהודי את שטח כפר הדייגים. מיותר לציין שבניו הלכו בעקבותיו וגם הם יצאו מהשפך ההפכפך לפרוש את רשתות הדיג. רק שהם עשו זאת מסיפון חסקה המצוידת במנוע חיצון אותם בנו רבי האמנים זיאמה וחיימיקו במספנה מאחרי קולנוע פאר של היום. אחד הבנים היה אלי. כינויו היה (איך לא) אלי הדיג. אלי לא תאמינו הוא אחד הגורמים החשובים שהביאו להקמת המרינה של תל אביב.
בסוף שנות השישים בזמן שירותי בצבא קבע, כאשר משכורותיי הצטברו לסכום מספיק, פניתי לאלי רונקין בונה הסירות המיתולוגי בהרצלייה וקניתי ממנו את דגם הסירה הראשון שיוצר בישראל. ניתן היה להעמיס אותו על גג האוטו. זוהי סירת המיני-סייל, אשר נולדה באנגליה והיא הסבתא –רבה של ה"לייזר" התחרותית האולימפית. בשלב מוקדם הסתבר לי שחברתי אשר התאהבה בסירה כמוני מתקשה מאוד להניף את הסירה אל גגו של הג'יפ הצבאי הגבוה. כאן ניכנס לתמונה ידידי אלי הדיג אשר הסכים שנשאיר את המפרשית ליד צריפו ונצא להפליג מהשפך. לימים שהשתחררתי מהצבא החלנו חברתי ואני ללמד שיט מפרשיות למבוגרים בחוף תל ברוך. חלק מהעסק היה מכירת סירות קלות מתוצרת מפעל "סנפיר" שהיה הניסיון הראשון והאחרון ליצר בישראל סירות באופן תעשייתי בקנה מידה גדול. מהר מאוד הלקוחות התעייפו מהנפת הסירות אל גגון המכונית. תוך כדי עזרה ללקוח בהעמסת הסירה, נזכרתי באלי הדיג שנתן לנו להשאיר את הסירה "על קו המים". פגישה מקרית עם מנהל "אתרים" דאז אורי בר רצון, הביאה לחכירת השטח עליו נימצא היום הבניין של מרינה תל אביב. אז הוא היה פשוט חוף פתוח. השטח גודר ושייטים הוזמנו להשאיר בו את סירותיהם. במהרה השטח התמלא בסירות והשאר היסטוריה.
אלי הדיג האיש החייכן והמוצק ,מצא את מותו בלילה חשוך, כאשר התהפך בגלי החוף של השפך כאשר חזר מדיג.
מידי פעם אני חוזר אל השפך.עם גלשן-רוח כאשר הרוח מספיק חזקה לצאת מהשפך מול הגלים, במפרשית וגם עם אופנוע-ים (לא אל תוך הירקון,זה אסור על פי החוק). אני יושב עם אהרון אחיו של אלי על שפת הנחל, שותים קפה ומדברים (איך לא) על ים.לפעמים אני יושב לבד ורואה בדמיוני את שובר הגלים שיוקם בשפך ויאפשר לשמור על עומק קבוע ואת מעגן הסירות אשר יבנה במקום.
 
פעם ב 1971 חלמתי חלום כזה בחוף תל אביב והוא התגשם...
 
גיורא קדר הוא העורך האחראי של כחול. הקים וניהל את המרינה של תל אביב ומפליג כמה שיותר.                               
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<