כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > מסלולים להפלגות > הפלגות בעולם > מועדון שיט ללא ים
מועדון שיט ללא ים
מועדון שיט ללא ים: מיאנמר- מדינה מדהימה
מאת אודי גל
גליון 40
 
טיילתי ושטתי בהרבה מקומות בעולם, בחלקם הייתי מספר לא מועט של פעמים. לאחרונה, ניסיתי למנות כמה ובאיזה עיר או מדינה ולא כ"כ הצלחתי לזכור. רובם יפים מאוד וחלק פחות. לא פעם קורה שההנאה שלי מהמקום תלויה בתוצאת תחרות השיט בה השתתפתי. לכן גם היה לי קשה לציין את המדינה הכי יפה או המקום הכי מיוחד. קורה גם שאני יכול לציין לרעה מקומות בעקבות כישלון או אכזבה, כמו במשחקים האולימפיים בסין.
 
אבל דווקא בסין, באוגוסט 2006, בערב שיגרתי באחד ממחנות האימונים, יצא לי להכיר את מר מוו מינט. לימים מתברר שחברי היקר מוו, שהשקה אותי בלא מעט אלכוהול באותו הערב רק כדי שאגיד לו 'כן, אני בא' הוא איל נפט ממדינת מינאמר. בין תאריו ועסקיו הרבים מר מוו הוא גם חבר הוועד האולימפי המקומי, מקורב לראש הממשלה ולשרים רבים, יו"ר איגוד השיט וזה שהקים את אחד ממועדוני השיט המפוארים ביותר שיצא לי לראות.
בדצמבר 2006 תוכננו להתקיים משחקי אסיה. מר מינט, החליט לנסות ולתת פוש נוסף לשייטיו הצעירים וביקש ממני לבוא בהקדם למיאנמר למחנה אימונים של שלושה שבועות ולאמן את נבחרתו.
 
כחודש לאחר מכן מצאתי את עצמי ביאנגון בירת מיאנמר. החוויה החלה: נחתנו בתוך שדה, ממש שדה עפר והמטוס נעצר ליד מבנה עם סככה בגשם טרופי שוטף. שני אנשים במדים מאחורי דלפקים כמו בדואר שליחים ועוד כמה שמעמיסים תיקים. כולם לבושים חצאיות מסורתיות (לונג'יס), גברים ונשים.
כמטר אחרי "ביקורת הגבולות" חיכו לנו שתי נשים חביבות ועוד שני הודים (בורמזים) קטנים שלא נתנו לנו לגעת בתיקים. הם לקחו אותנו בג'יפים תוצרת מרצדס מפוארים: אחד לנו ולבנות ואחד לבורמזים והתיקים. אני לא צוחק, לרגע חשבתי שאני חלק מסרט שרואים בערוצים המוזרים. זה אולי היה הסימן לבאות, אנחנו לא עוד תיירים או שייטים במסעותיהם בעולם. אנחנו אורחי כבוד באחת מהמדינות הכי מנותקות, שמורות וסגורות לעולם ובהתאם אחת המדינות הכי מיוחדות.
 
למחרת, לאחר מסע שהחל בחמש לפנות בוקר וחמש שעות של נסיעה איטית במיוחד בג'ונגלים של מיאנמר (כ 120 מייל בלבד!) הגענו לכפר קטן על שפת האגם. עבור ארבעת הצוותים (שני 470 ושני 420) הרימו מערך שלם: מר מוו השתלט על מלון ישן שפעם היה מאוד מפואר ולפני כשנתיים נהרס בסערת הוריקן. הבסיס כלל: מנהל כללי, מנהל בפועל, טבח, עוזר טבח, אחראי ציוד, אחראי ציוד שיט ושני נהגים לסירות מנוע. מעבר לכך היה במלון: חדר לגידי ולי, חדר לשייטים, חדר לשייטות, חדר לעובדים, חדר למנהלים, אוהל שמשמש כמטבח, מקלחות יש וגם מים זורמים (אבל לא חמים) וחשמל - רק לפי בקשה מראש. זה לא שהיינו צריכים הרבה, מילא אינטרנט (שגם בעיר הגדולה היה חסום בגלל הממשלה), גם ניידים או רשת סלולרית אין בנמצא - בקושי היה לי סיגנל לטלפון הלווייני שלקחתי איתי.
 
אחרי חצי יום אימונים הבנו שאם אנחנו רוצים להישאר בחיים ושיישאר לנו ציוד לאימונים אז את מפעילי סירות המנוע אנחנו לא צריכים. כבר באותו היום הם שודרגו לתפקיד 'נערי חופים'. תפקיד לא פחות חשוב לאור העובדה שהשקנו את הסירות מהחוף הפתוח ישירות לאוקיינוס ההודי.
 
 הימים היו די שיגרתיים: אימון בוקר, מנוחה, אימון אחה"צ, שיחת סיכום ומנוחה לקראת היום הבא. ככה במשך שבועיים למעט יום מנוחה אחד. גם האוכל די חזר על עצמו: אורז בבוקר, אורז בצהריים ואורז בערב. לעיתים אפילו קיבלנו בננה או אננס לקינוח (מזל שהיו לי את עוגיות הבראוניס של אחותי קרין). באחד מימי המנוחה החלטנו לבחון את האזור: בבוקר יצאנו עם הסירה במעלה הנהר, מחזה מרתק כל עוד לא חושבים על הסרט 'קרוקודיל דנדי' שראינו כילדים. אחה"צ יצאנו לטייל באי ממול כדי לראות את המקדש המקומי ואחת הבנות סיפרה לנו קצת על המנהגים והטקסים (אני עד עכשיו לא מבין על מה גידי חשב כשהוא עשה את זה בשחייה, לכו תדעו מה חי לו שם מתחת לפני המים). מדהים לראות חבורה של ילדים שובבים מנהלים את כל הטקסים, מכבדים את המעמד ואף עושים מדיטציה. בערב החלטנו לצאת למרכז הכפר (אני אשתדל לא להגזים): רחוב אחד בכל הכפר, הרחוב היחידי שמחובר לחשמל, שילוב בין כמה חנויות של אוכל לא ברור, מצרכים שונים או מסעדות (שני שולחנות ושרפרפים). כל זה כאשר מאחורי הדוכנים שוכנים הבתים: בתי במבוק ללא קירות, רק סככה ורצפה כשני מטר מעל ביצת בוץ.
 
 
לאחר כשבועיים עלינו חזרה לעיר. אלו היו יומיים של הפוגה וגם חג לאומי ומסורתי שבו באים ואומרים תודה ומכבדים את ההורים, הסבים ו/או המאמצים (כדוגמת מיסטר מוו) ומקבלים את ברכתם. באותו היום גם ביקרנו במקדש בודהה המפואר והגדול ביותר במזרח, כך אומרים. למחרת ירדנו באווירת החג למועדון המפואר אותו בנה ותרם ידידנו מוו.
 
העיר יאנגון אינה נמצאת בקרבת ים אבל במרכזה יש אגם קטנטן וסבוך. אי אפשר להפליג בו עם יאכטה, אי אפשר להפליג בו נקודה. למרות זאת, החליט מיסטר מוו להשקיע בחלומו: גשר קטן מעץ עתיק מוביל לאי קטנטן ומטופח שבו מועדון השיט המיוחד כל כך: הכול מעץ, מרפסת שמשקיפה לכל העיר, מסעדה מפוארת, פעילות ילדים, וגם שיט מסורתי בסירות עץ מקומיות. אפילו השתתפתי בשיוט השנתי והמסורתי בסירתו המיוחסת של ידידי. למחרת כבר חזרנו לבסיס האימונים לעוד מחזור קצרצר לפני הנחיתה חזרה למציאות המערבית.
 
אז להגיע לביקור עם היאכטה שלכם במועדון המפואר כנראה שלא ייצא. בכלל, אני בטוח שיש עוד כמה אתרי שיט לא פחות יפים ומיוחדים. אבל אם במקרה אתם מגיעים לאזור והצלחתם לקבל ויזה או אשרת כניסה, אני ממליץ בחום לבקר במדינה אותנטית זו. מיאנמר היא אחת המדינות המדהימות ביותר בה ביקרתי: נופים מרהיבים ואנשים טובים, צנועים, כנים ומקסימים (נכון שיש לה גם פרצוף אחר, שלילי), אך יש בה עדיין דברים שלצערנו נעלמים מן העולם, שאנו, החיים במערב, כנראה לעולם לא נחווה..

עבורי זה היה אחד המסעות המקסימים והמיוחדים ביותר שחוויתי...
 
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<