כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > חדשות הים > חדשות הים 2008 > חינוך ים תיכוני להישגיות
חינוך ים תיכוני להישגיות
קיבוץ קטן לחופי הים התיכון הצמיח בשישים השנים האחרונות, אלופי עולם, אלופי אירופה ומדליסטים אולימפיים. זהו סיפורו של מועדון השיט בשדות ים. זהו גם סיפורם של אנשים עם חזון וחלום, סיפור על ספורטאים בנשמה המשקיעים ללא גבול אבל לפני הכל זה סיפור על אהבת הים.

שדות ים אז

שדות ים היום
מאת אור שטרצר
 
קיבוץ קטן לחופי הים התיכון הצמיח בשישים השנים האחרונות, אלופי עולם, אלופי אירופה ומדליסטים אולימפיים. זהו סיפורו של מועדון השיט בשדות ים. זהו גם סיפורם של אנשים עם חזון וחלום, סיפור על ספורטאים בנשמה המשקיעים ללא גבול אבל לפני הכל זה סיפור על אהבת הים.
 
ישנם אירועים היסטוריים הנחרטים בזיכרון הקולקטיבי. אחד מהם היה בשנת 2004, עת חצה הגולש הישראלי גל פרידמן את קו הסיום בשיוט האחרון באולימפיאדת אתונה. פרידמן, שהיה לספורטאי הישראלי הראשון והיחיד עד כה, שזכה בזהב האולימפי, הרים ידיו לשמיים כלא מאמין, ומעודדיו הרבים שהמתינו על קו המים פרצו בשירה סוחפת של "התקווה". פסגת גאוות הספורט הישראלי עד היום, על הפודיום באתונה, היא תמונה שחקוקה בכל לב ומרגשת גם היום.
 
 
הדרך לניצחון של גל עברה במועדון השיט בשדות הים. הבית של עשרות שייטים בעבר ובהווה. כיצד מגדלים אלופי עולם?
 
 "קומו, קומו מהר, מתקרבת סערה! צריך להרים את הסירות אל החוף!" הרעיד את בית הילדים הקיבוצי בשדות ים, קולו החזק של שמשון בובר המורה לימאות. השעה היתה מעט אחרי 3 לפנות בוקר ועשרות הילדים זינקו ממיטתם בליל חורף סוער וגשום (בשנות השישים של המאה הקודמת) ויצאו אל הסופה כשלגופם פיז'אמה בלבד. "היינו ממש אחוזי אמוק" נזכר בחיוך, גילי אמיר, אז ילד צעיר בקיבוץ, והיום מבכירי ענף השיט בישראל. "בחדר הלינה המשותפת החלו צעקות וריצה מטורפת החוצה, לעבר הסירות שהיו במעגן. רצנו לים, ועם גלילי עץ, אז לא היו טרקטורים כמו היום, הרמנו את ארבע הסירות כשכל אחת מהן שוקלת למעלה מטון. היה זה מבחן טוב לראות מי נשאר על החוף וצופה על הכל מרחוק ומי כבר נדבק בחיידק הים ורץ מיד לעזור". זו הייתה רק אחת משיטותיו של בובר בהנחילו "חינוך ים תיכוני", לילדי שדות ים, אי שם בראשית שנות ה - 50.
 
התחלה בנוסח הפלמ"ח
בקיץ 1955 הגיעו בובר, שהיה אז מרכז הימייה בנהרייה ויצחק אופק, הרכז הארצי של הימייה ב"הפועל", לשדות ים, בחיפושיהם אחר מקום לקורס ימי לחניכי הפועל בחופשת הקיץ. באותם הימים, המשיך הנוהל שהחל בפלמ"ח. היה מקובל אז שהפלמ"ח או הפלי"ם - הפלמ"ח הימי הביא 40 חברים לעבודה בת שבועיים במשק הקיבוצי ובתמורה יכלו חברי הפלמ"ח לעבור קורסים ימיים של חתירה, ימאות, קורס מפקדי סירות, ניווט ומטאורולוגיה. את הנוהל הזה רצו השניים להמשיך, הפעם עבור חברי "הפועל".
 
רצה הגורל שדווקא בשדות ים התקבלו השניים בזרועות פתוחות ושם התקיים הקורס השנתי. בובר מספר: "הגענו עם החניכים והסירות לקיבוץ. בבקרים עבדנו במטעי הבננות ובכל מיני ענפים נוספים לפי הצורך, ואת הערבים ניצלנו להרצאות ימאות. בשבועיים האחרונים התפננו לפעילות ימית נטו. אחרי המחנה הגיע אלי לאוהל, יהודה רותם מזכיר הקיבוץ (לימים מנכ"ל צים) ואמר לי: "שמע, יש לנו ילדי קיבוץ שחיים על יד הים ולא מכירים אותו. אנחנו קיבוץ של דייגים ולא הצלחנו לגדל דור ממשיך". הוא ביקש ממני להישאר שם שבוע נוסף עם הסירות ולקיים קורס ל - 70 ילדי שדות ים מכיתה ח' עד יב'".
 
במהלך השבוע הזה הפעילו חברי שדות ים, מכבש לחצים אינטנסיבי על בובר וביקשו ממנו לעבור להתגורר בקיבוץ ולהתמנות למורה לימאות ולחינוך גופני. ההחלטה לעזוב את נהריה לא היתה פשוטה. באותם הימים ניהל בובר בנהריה ממלכה אדירה "בנהריה היתה התקופה המעניינת ביותר בחיי, לפני קום המדינה העלנו אוניות מעפילים אל החוף ובמלחמת השחרור, בתקופת המצור על הגליל המערבי, העברנו ציוד דרך הים". ובכל זאת, החלטתי לבוא לקרקע הבתולית של שדות ים. ביום כיפור 1955, שאלתי "ליוויתנית" מהמרכז הימי בנהריה ובעזרתו של גדעון רז (לימים תא"ל בחיל הים) הפלגנו מנהריה לשדות ים, ככה החלה הפעילות הימית בשדות ים".
 
לימודי הימאות התקבלו באהדה רבה בקיבוץ והמורים בשדות ים שילבו את החינוך הימי כחלק בלתי נפרד מתוכנית לימודים. למעט שני ילדים שסבלו ממחלת ים חריפה, כל הילדים למדו ימאות כחוג חובה. עד כדי כך חדרה הימאות לתוכנית הלימודית, שבקשתה של ילדה מחוננת להיקלט כילדת חוץ בקיבוץ, נדחתה לאחר שהתברר כי היא סובלת מבעיות כרוניות באוזניים. "המורה שראיינה אותה, אמרה לה שאולי כדאי לה לחפש קיבוץ שאינו קרוב לים כי אצלנו הילדים שוחים, צוללים ומפליגים" נזכר בובר.
 
במהירות נדבקו המורים והילדים בחיידק הימאות והלימודים החווייתיים הפכו לחלק מההוויה של ילדי שדות ים. הייתה זו הוויה יוצאת דופן בתנועה הקיבוצית. מסביב כינו זאת בקנאה מסוימת, "ההשכלה הים תיכונית של שדות ים". השיט הקנה לילדי שדות ים גאווה אמיתית והילדים התחרו ביניהם בשיט, בהכנת הסירה, בניקיון ואפילו בקישוט. "אני הייתי במחזור ה- 8 של שמשון" מספר אמיר, "עבורנו זה היה קורס חובה. למדנו שיעורי ימאות פעמיים בשבוע בכל תנאי ים, למדנו מפרשנות, חתירה, חבל ותיאוריה כבר מכיתה ה'. הילדים הבולטים בכיתה היו מקבלים את הזכות להיות מפקדי סירות, הם היו עוברים הכשרות בדרגות השונות במהלך חופשות הקיץ עד לקורס מפקדי סירות. נלחמנו על המקומות בקורסים הללו, זו היתה גאווה אמיתית".
 
במקביל לפריחת החינוך הימי החלה בשדות ים דעיכת ענף הדיג. לאחר שנים של ניסיונות להפוך את הענף לכלכלי, ניסיונות שהגיעו עד ים סוף ומלטה הרחוקים נסגר ענף הדיג. אבל בשדות ים לא ויתרו על החינוך הימי והוא הלך והתפתח.
 
המוטו: חינוך להישגיות.
"המפנה הגדול היה בשנת 1957. אז נכנסנו לראשונה לתחום של שיט תחרותי והישגי" מספר בובר. "באחד הסיורים במועדון השיט באכזיב ראינו את סירת הפיברגלס הצרפתית ה- 420. היא הייתה מהירה מאוד והבנו שצריך להתקדם אליה. במקביל הגיע לארץ גם ה"הולנדי המעופף" שהיה דגם אולימפי. לא הזנחנו את הפעילות הימית הקבוצתית אבל נכנסנו חזק לשיט תחרותי ספורטיבי ודי מהר שלחנו נציגים לאליפויות עולם ואירופה".
 
ילדי שדות ים שנדבקו ב"חיידק" השיט והתקדמו בסולם הדרגות הימי הפכו במהרה למדריכים לילדים צעירים מהם בשנתיים. וכך קרה שהלפיד עבר מדור לדור ולימים גרעין הילדים שאהבו את השיט כחוג בית ספרי התחברו לשיט הספורטיבי והפליגו בחרטומנים, בקרוולים, ב - 420 וב"הולנדי המעופף". "כל הילדים שהם היום בגילאי 17 - 24 היו חניכים שלי בעבר" אומר אמיר בסיפוק "גם שייטים שהיום הם מאמנים, עברו תחת הדרכתי והנה היום הם מדריכים בעצמם. גאוותנו היא על העברת המסורת, החיבור שלנו לים הוא יציר כפיו של שמשון, הוא זה שהצליח לחבר לקיבוץ את כל ההוויה הזאת והוא השכיל להעביר את המקל הלאה לצעירים כאשר הוא נשאר ברקע וממשיך לסייע ולתרום. זה אולי סוד ההצלחה והיכולת שלנו לגדל דור אחרי דור שמפרה אחד את השני ומעביר את הידע".
 
המוטו התחרותי הפך במהרה למרכיב העיקרי של השיט בשדות ים. שייטי שדות ים התחילו לזכות בהישגים בינ"ל רבים. אחד השיאים היה באולימפיאדת סיאול, כאשר אלדד אמיר ויואל סלע כמעט וזכו בארד, אך הפסידו אותו מאחר שלא הפליגו ביום כיפור. לאורך השנים הפך המועדון הקיבוצי לאחד המועדונים המעוטרים ביותר בישראל. עד כה זכו שייטי המועדון ב - 32 מדליות בינ"ל ו - 2 מדליות אולימפיות! שיא חסר תקדים בארץ, הבולט בעיקר לנוכח גודלו של קיבוץ שדות ים המונה בקושי 650 איש, אך צימח מתוכו שייטים ואלופים רבים.
 
כדי להעשיר את "החומר האנושי" ממנו נוצרים אלופים, פתח המועדון את שעריו והחל לקלוט ילדים שייטים מחיפה, נתניה, מהקיבוצים וממושבי המועצה האזורית מנשה. היום כולל המועדון 240 שייטים פעילים השטים ב- 56 כלי שיט מ - 9 דגמים. במועדון 14 מדריכים והנהלת עמותה המונה 8 חברים מתנדבים. האגודה הימית מתמקדת בשיט ספורטיבי ותחרותי, ומחנכת להישגיות בכל הדגמים המפליגים בישראל, וזאת מגיל 7 ועד גיל 55.
 
"החינוך להישגיות הוא המוטו של האגודה" מסביר אמיר, מנכ"ל מועדון השיט. "אנחנו לא מלמדים את הילדים רק לאהוב את הים, אלא מלמדים אותם לאהוב את הים ואז לעשות עם זה משהו. אנחנו שואפים למצוינות, זהו חלק אינטגראלי מהחינוך של האגודה. אנחנו יצרנו מעטפת שמסוגלת לתת כלים לשייטים בדגמים אולימפיים והיא גם זו שיוצרת אצל שייטים מצטיינים מכל הארץ את הרצון לבוא לחסות תחת כנפי המועדון. אנחנו מוכנים ופנויים להאציל מהניסיון, הידע וההון האנושי המעורב פה כדי להמשיך ולסייע לקידום ספורט השיט בישראל - להמשיך להוות חממה לאלופים".
 
היתרון היחסי
ש: מה המרשם לייצור כל כך הרבה אלופים?
גילי אמיר: "לשדות ים יש יתרון יחסי של חוף ים מוגן בסמוך לקיבוץ, עם מתקנים שנבנו במשך עשרות שנים והם מהמודרניים שיש בעולם. החיבור של המיקום הפיזי, התשתיות המעולות, ההנהלה החזקה שהנושא בנשמתה, החינוך להישגיות של המועדון וכמובן - ההון האנושי שיש פה הם אלו שעושים את ההבדל, זה סוד ההצלחה שלנו. יש לנו ידע שנצבר ומועבר מדור לדור. חיידק ההישגיות יצר במשך השנים סדרת אלופים מתמשכת שמלמדת את הבאים אחריה וממשיכה את השרשרת, וכולנו תקווה שזה ימשיך".
 
ש: במה שונה החינוך הימי היום ממה שאתה חווית בילדותך בקיבוץ?
גילי אמיר: "קודם כל החוויה היתה שונה, מי שהחיידק לא דבק בו, למד ימאות כי זה היה חובה וכי פחדו משמשון. ההוויה עסקה בעיקר בחינוך הימי, בשותפות, בעמידה בלחצים, ביכולת התמודדות עם קשיים לא צפויים ובעזרה הדדית. ה"ביחד" אז היה מאוד חזק. היינו מפליגים לקפריסין במשך 36 שעות בלי שקי שינה, בלי שירותים במפרשית, בנים ובנות יחד, עם אמצעי בטיחות מינימאליים. הפלגתי 13 פעמים לקפריסין במפרשית ללא מנוע, היו פעמים שהתהפכנו ברוח של 30 קשר בשעה שתיים בלילה כתוצאה מהתארגנות לא נכונה, זה היה נס שעברנו את זה בשלום. היום, הבטיחות היא נר לרגלינו. אנחנו מקבלים ילד בצהריים ואנחנו צריכים להחזיר אותו להורים שלו כמה שעות אחר - כך בריא ושלם".
 
"מעבר לכך השתנו התנאים. היום כבר לא מורידים את הילדים להרים סירות בלילה בגשם, ובזכות בית הסירות החדש כבר לא צריך להכין סירה לשיט במשך שעה וחצי רק כדי לצאת לשעה בים. מצד שני, כתוצאה מגירויים כמו המחשב והאינטרנט הלך והצטמצם אותו גרעין קשה של "מכורי השיט" והיום ההתמודדות קשה יותר. השיט הוא כבר לא נחלת הכלל אלא נחלת אותם ילדים שאוהבים את זה באמת ומוכנים להשקיע למרות שלא מדובר בספורט מקובל ומפורסם כמו כדורגל וכדורסל. המדריכים שלנו היום, הם הרבה יותר מקצועיים ומאומנים והם מובילים קבוצת איכות של ילדים בגשם וברוח ובכל תנאי מזג אוויר, במקום שהילדים האלו יהיו במחשבים ובבילויים הרגילים של ילדים בגילם".
 
תמונה מהשטח
יום שישי בצהריים, עשרות סירות וגלשנים יורדים ממתקני הימייה אל החוף. לאט לאט נצבע הים בשלל צבעי המפרשים. ילדים קטנטנים, בקושי בני 7 דוחפים סירות קטנטנות אל הים. אחריהם שייטי צוותי ה - 420, 470 ושייטי הלייזר. שעות רבות מנוקד האופק במפרשים ובסירות.
 
"הספורט הזה ימשיך ויתקדם רק אם יתחדש החומר האנושי. אף אחד לא מצפה מאלוף אחד להחזיק על כתפיו את עתיד השיט הישראלי. החוכמה היא להמשיך ולהכשיר כל הזמן דורות חדשים של שייטים. לחנך אותם כבר מקטנות לאהבת הים. התחרותיות תגיע בהמשך" מסביר מאמן בכיר במועדון. "אנחנו שולחים עכשיו את נופר אדלמן לאולימפיאדה בבייג'ין אבל כבר חושבים הלאה - על לונדון 2012. יש תוכניות ארוכות טווח להעמיד שייטים ושייטות צעירים חדשים על הפודיום ויש לשמחתנו את אותם הצעירים עם האמביציה, ההתמדה והכישרון שאנחנו מאמינים שיעמדו במשימה בכבוד. אחרי המדליה, הם ישובו למועדון שגידל אותם ויהיו מדריכים לצעירים הבאים".  
 
 
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<