כחול 73 - ינואר 2018
שנה חדשה / גליון חדש עם כתבות מחממות לחורף!



 
דף הבית > סיפורים מהים > הראשונה לציון - 30 שנה למרינה ת"א
הראשונה לציון - 30 שנה למרינה ת"א
סיפור הקמתה של מרינה תל אביב, המרינה הראשונה בישראל. תאור השיוטים והחגיגות.

גליון 11

מאת גיורא קדר
טבעם של תאריכים עגולים שהם משמשים כנקודת תצפית. מהיכן יצאנו ולאן הגענו. 30 שנה למרינה ת"א משקף בעצם 30 שנה לשייט בישראל במתכונתו הנוכחית. אל תבינו שהשיט התחיל ב- 1972. השיט הספורטיבי בישראל או בארץ ישראל החל עשרות שנים קודם לכן. גם יאכטות היו בארץ-ישראל כבר בשנות השלושים. באמצע שנות הארבעים כבר הייתה בבת-ים, ת"א, הרצליה, נתניה, חדרה, שדות ים, חיפה ונהריה פעילות ספורטיבית של שייט מפרשים. הפעילות הייתה במתכונת של אגודות ימיות שרובן קיימות עד היום. אך כשם שרוב החברה היהודית בארץ ישראל הייתה מגויסת למען מטרות לאומיות גם האגודות היו מגויסות. ההצדקה העיקרית להקמתן ופעילותן הייתה כיבוש העבודה בים וכמובן הורדת המעפילים.

השינוי העיקרי שיצרה המרינה בת"א ומועדון שיט ת"א אשר קדם למרינה היה בכניסת גורם פרטי - מסחרי לנושא השיט. היום כאשר למעלה מעשרים בתי ספר לשיט מתחרים על השוק זה ישמע מוזר לדעת שלפני שלושים שנה מי שרצה ללמוד לשוט היה חייב להצטרף לאגודה או לתנועת נוער ימית. נניח שנער רמת-גני רצה ללמוד לשוט, הוא יכול היה להצטרף לצופי-ים, ולאחר כמה שנות פעילות היא הפך לשיט. אין ספק שבדרך הוא ספג חינוך מעולה הן ימי והן ערכי, אבל אם הוא רק רצה ללמוד לשוט, באותם ימים לא הייתה לכך מסגרת פורמלית. אם האבא של אותו הנער רצה להפוך את השיט לתחביבו הוא היה צריך לנסוע לבית ספר לשיט באנגליה. וכך בראשית שנות השבעים, השיט היה נחלתם של מעט מאושרים.אופטימיסט על רקע חוף תל אביב

משמאל: אופטימיסטים בשיוט

תל אביב תחילה
הקמת המרינה בת"א הייתה כמו גשם על קרקע חרבה. עשרות ומאות מבוגרים וצעירים אשר חלמו על עיסוק בספורט מצאו מסגרת פשוטה זולה ויעילה אשר לימדה אותם לשוט במפרשית. בתחילה בחד-מפרשית קטנה בשם גלית (3.3 מ’) ולאחר מכן בדו-מפרשית כמו סקיפר (4 מ’) ובתחרותית (420). יחד איתם חזרו למסגרת השיט מאות משייטי העבר מהאגודות הימיות או ממועדוני חו"ל אשר לא יכלו לעסוק בתחביבם. הקמת שוברי הגלים של המרינה ב- 1972 אפשרה יציאה בטוחה לים, דבר אשר לא היה אפשרי בשום מקום אחר לאורך חופי גוש דן. מועדון שיט תל-אביב אביה מולידה של המרינה אפשר לשייטים להשאיר את סירותיהם במקום שמור ומגודר ליד החוף וחסך להם את הצורך בהעמסת הסירה על גבי מכוניתם הפרטית. ניתנה אפשרות לשכור כלי שיט לשימוש עצמי, חידוש מפליג בישראל של אותה תקופה. כדי להמחיש: ב- 1970 היו בגוש דן (מהרצליה עד בת-ים) 3 יאכטות פרטיות אשר עגנו ביפו וכעשר מפרשיות קלות אשר הוחזקו בבתים פרטיים. ב- 1972 היו במועדון שייט ת"א כ- 200 מפרשיות פרטיות.
מאות השייטים אשר הצטרפו היוו את הבסיס להקמת בית הספר לשיט יאכטות בראשית 1973. הרעיון שעמד בבסיס בית הספר הוא אותו רעיון, רעיון אשר עמד מאחורי בית הספר לשיט. קודם לומדים ואחר כך שטים. בקורס הראשון למדו כאן ניווט, חוקי דרך ושיט מעשי. על תעודת הסיום חתם כותב שורות אלו. חיים פרימן מדריך הניווט ונחום בן גל (חתולי) המדריך המעשי לא ידעו שהם עושים היסטוריה. רק כחמש שנים מאוחר יותר "אימץ" משרד התחבורה את הנושא וקבע את מערך ההסמכה והבחינות כפי שהוא מקובל היום. כחמישים אלף איש הוסמכו מאז. עוד סיבה למסיבה.

למי תודה?
שני אנשים השפיעו יותר מכולם על השיט בישראל כפי שהוא נראה היום. שניהם לא היו שייטים. ראש העיר תל אביב דאז יהושע רבינוביץ והמנכ"ל הראשון של חברת "אתרים" אורי בר רצון. חברת "אתרים" הוקמה בראשית שנות השבעים ע"י משרד התיירות ועיריית ת"א כדי לפתח את תל אביב כעיר תיירות. הקמת התשתית לבתי המלון לאורך החוף, הקמת הטיילת, המרינה, גן צארלס קלור, ואזור הבילוי בשפך הירקון, כל אלו ועוד הם תוצאות פעולותיה של חברת "אתרים".
תוצאה לא כל כך מוצלחת היא כיכר אתרים. אבל אנו עוסקים בשיט - ובתחרויות שיט מותר כידוע "לזרוק" תוצאה אחת גרועה. בימים ההם הכינו מומחי תיירות את התכנית לפיתוח חופי ת"א. הם תכננו לת"א מרינה בדומה לכל עיר תיירות, במיוחד לעיר תיירות ים תיכונית. המרינה אשר תוכננה הייתה מרינת ענק בשפך הירקון. אורי בר רצון פגש אותי בחוף תל ברוך. באותם ימים הייתי סטודנט אשר החליט ללמד שיט כדי לממן את לימודיו. היו לי שלוש מפרשיות חד- תרניות. חברי ללימודים מבית הספר לקציני ים אריק ועזי (לימים פרופסור ברק ופרופסור צוקרט) אחי יובל (אז בן 16) הדריכו וחברתי דאז מיכל ניהלה (כמו היום) את העסק.גיורא קדר מנהל המרינה הראשון נואם בטקס הסיום

משמאל: גיורא קדר מנהל המרינה הראשון נואם בטקס סיום משט ההצדעה.

בר רצון אמר לי בערך כך: "חברת ’אתרים’ מתכננת הקמת מרינה גדולה. בתחילה ניבנה מרינה קטנה מול בריכת גורדון. אני צריך לשכנע את ההנהלה שיש לזה עתיד. אם תעביר את בית הספר לשיט לחוף תל אביב ותראה פעילות רצינית אני אצליח לקבל אישור לבניית המרינה". זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את המילה "מרינה". בניגוד לראש העיר רבינוביץ שהגיב להזמנתי ללמוד לשייט במניד ראש תוך כדי חיוך, אורי בר רצון, מח"ט גולני בעברו הפך לשייט נלהב. ואכן, התכנית הצליחה. תוך שנתיים החוף המה ממאות מפרשיות ובנית שוברי הגלים החלה. מרינה בשפת הירקון לא הוקמה עדיין אבל הצלחת המרינה בת"א הייתה הגורם העיקרי להקמת המרינות בהרצליה, אשקלון, אשדוד, עכו, חיפה ואילת. כאשר ראו פרנסי הערים האחרות את המרינה משגשגת ופורחת, אימצו את הרעיון. יש האומרים כי הצלחת פרויקט נמדדת בין השאר במידת ההתנגדות שהוא מעורר. פרויקט צדדי, שולי ונחשל לא ימשוך גלי הערצה אך גם לא יעורר התנגדות רבה. המרינה של ת"א עוררה מיד עם הקמתה התנגדות רבה מצד גורמים רבים ומגוונים, אך גם נחשול ההתלהבות של אלפי שייטים. אין ספק כי אותם אלו שבהתלהבות נעורים יוצרת בילו במרינה את השנים שהיום נוהגים הצעירים לבלות בדרום אמריקה הם "שהרימו את הפרויקט". רובם נשארו עד היום פעילים בענף השיט.

הירוקים נגד המרינות: לשפוך את המים עם התינוק
הקמת המרינה בתל-אביב ובעקבותיה עוד מרינות לאורך חופי ישראל והתכנון לבניית מרינות נוספות הפכו "לבד אדום" המתנופף מול עיניהם של רבים וטובים. השכם והערב אנו שומעים בכל ערוצי התקשורת מחאות כנגד בניית מרינות חדשות. הדאגה לשימור ושמירת חופי ישראל ולהבטחת השימוש בחוף לכלל האוכלוסייה היא דאגה משותפת לכולם. לאחרונה אף הוגשה לכנסת הצעת חוק בנושא זה. אך כמו בהרבה מקרים בהם הכוונות טובות, התוצאות יכולות להיות גרועות ביותר. אין בין מטרות נעלות כמו מניעת זיהום הים, שמירת ערכי הטבע לאורך החוף, מניעת בנייה מסיבית על קו המים או איסור נסיעת כלי רכב על החוף לבין בנית מרינות ולא כלום. בדיוק כמו שאין קשר בין שמורת הר הכרמל לבין בנית מגרשי כדור-רגל, טניס, כדור-סל בחיפה. אכן חופי ישראל סגורים לקהל בחלקם הגדול. מדינה מודרנית חייבת לפתח נמלים, מסופי דלק ימיים ותחנות רוח. מדינה במצבינו הביטחוני חייבת לסגור מסיבות ביטחוניות חלק מהחופים לצורכי אימונים או בסיסי צבא. אבל המרינות הן אלו שיוכלו לנצל טוב יותר את החוף המועט שנישאר לנו.

האם הקמת המרינה עצמה הייתה נכונה מנקודת מבט ציבורית?
חד משמעית כן! מרינה היא מכפלת שימוש של חוף. המרינה של תל אביב נטלה 300 מטר של חוף, פועלים בה למעלה מ – 2000 ילד בפעילות ימית במסגרות שונות, זאת בנוסף לאלפי שייטים פרטיים. החוף בו הוקמה המרינה של הרצליה שימש בעבר כמה עשרות מתרחצים בימי חול, כבר היום פועלים בו אלפי שייטים. פעילות זאת הינה רציפה כמעט בכל חדשי השנה. במאזן הציבורי אין ספק שמרינה מאפשרת לחלק גדול יותר של הציבור הנאה מהים. קוריוז היסטורי הוא שלפני כ – 1000 שנה בתקופה הצלבנית ובתקופות קודמות יותר היו לאורך חופי ישראל יותר מעגנים מאשר היום. עזה, אשקלון, אשדוד, יפו, ארסוף (הרצליה של היום), קיסריה, דור, עתלית ועכו. בתקופה הרומית בנה הורדוס מעגן בקיסריה שלא היה קטן יותר מהמרינה של הרצליה היום. אין חדש תחת השמש.
שלושה עשורים מאפשרים תצפית טובה לאחור. לעשרות אלפי ישראלים השיט הוא תחביב או עיסוק או קריירה או דרך חיים וכמובן ספורט. כל שנה מצטרפים אלפים נוספים. האם אני חש סיפוק? בעוד עשרים שנה כאשר אסכם את העשייה אתן תשובה.

בינתיים העבודה עדיין לפנינו.
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<