כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > טיפים להפלגות > תאונות ימיות > הלוך וחזור- סיפור קצר
הלוך וחזור- סיפור קצר
סיפור אמיתי עם חיוך על אירוע שהיה יכול להסתיים באופן לא נעים.

גליון 20

מאת: יוסי פיודיק

אפילו ברגעים אלה עשרים שנה אחרי האירוע עדיין קשה לי להאמין שהוא אכן התרחש. הסיפור התחיל באיזה יום רביעי בערב, באמצע שנות השמונים. לילי, שהיום היא אשתי, פגשה חברה ותיקה לאחר נתק ארוך. חברתה נראתה כמו קליפת לימון אחר חודש בנגב: מרה ויבשה. בדיוק בגלל זה הן קבעו שהיא תגיע אלינו למחרת עם בעלה לעתיד לארוחת ערב. כיוון שזה היה לקראת סוף הקיץ ומכבי לא שיחקה באירופה, הסכמתי. הארוחה הייתה כמיטב המסורת הארגנטינאית: אסדו, יין אדום ולפתן אפרסקים לקינוח.

"בעלה לעתיד" לא הפסיק לדבר לרגע ונדהמתי מכמות המידע ש"שלמה" (שם בדוי - השם האמיתי שמור אצלי בזיכרון) פלט כל דקה.
באותם הימים הייתי הבעלים של מפרשית איטלקית באורך של 26 רגל, העונה לשם "הזרד". היא הייתה הגשמת כל חלומותיי, (עם השנים התברר לי שאצלי החלומות מתחלפים וכל חלום חדש גדול ויקר מקודמו).

תוך כדי שיחה כאשר כוס יין אחת עוקבת אחרי קודמתה התברר ש"שלמה" הוא מומחה רב תחומי: צוללן, חוקר תאונות ים וצלילה, בעל מכון לחקירת נאשמים ונישומים במכונות אמת וכל זה "בין היתר" ולא משמעותי לסיפור זה.

אי-לכך, בעל כורחי ולא מעט בהשפעת מצב רוח סלחני שהבשר והיין הכניסו לקיבתי, סוכם שבשבת הקרובה נצא להפליג מהמרינה בתל-אביב.
ככל שחלפו השעות של יום שישי, נראה שבילוי שבת שלמה עם הזוג הזה הוא עונש אכזרי מדי לאדם שכל פשעו היה חצי כוס מיותרת של משקה. לכן כבר ביום שישי תכננתי, לאחר בירור מצב הים למחרת, תסריט כזה: נצא להפלגה קצרה אולי עד הספינה של אייבי נתן ולאחר מכן נעגון מול רידינג ונצלול.
אי לכך, הצטיידתי והכנסתי ל"הזרד" עוד ביום שישי בלון מלא ב-200 אטמוספרות ואת כל ציוד הצלילה הנלווה.
ביום שבת פגשנו את הזוג ואז בשיפוט אובייקטיבי גמרה בליבי הדעה שלהפליג עם החברה ל"אייבי" הוא זמן מבוזבז.
לאחר ארוחת בוקר קלה יצאנו בעזרת מנוע עם מפרש ראשי מונף ישר לרידינג.
הטלתי עוגן, וידאתי בעזרת הילוך אחורי שהוא אוחז היטב.
לילי וחבריה הי שקועים בשיחה ערה לכן ההודעה שאני יורד "רגע" לצלילה עברה בשקט.
לפני הירידה למים הידקתי את המיתר הראשי באמצע המסילה כך שהמפרש יחזיק את הסירה מול הרוח ויפחית את הטלטולים ואת המאמצים על העוגן למינימום. מאותה הסיבה קשרתי את מוט ההגה באמצע עם חופש מזערי.
בצעתי בדיקות אחרונות: מים קרים לחברה: יש, דגל צוללנים: יש והחשוב ביותר משמרת עוגן עם 'מומחה' אחראי: יש. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי במים או ליתר דיוק מתחתם.

כידוע, הראות באזור הזה לא מי יודע מה, אבל דגים היו והצלילה התארכה.
מכיוון שבעומק 6-7 מטר אתה יכול למות מזקנה או שעמום ולא מחוסר אוויר או דקומפרסיה, החלטתי לאחר כ-90 דקות לסיים את הצלילה. כך, עם כמה דגים ב"שחילר" ומאזן ציפה מוכן עליתי על פני המים.
וכאן הפתעה: הסירה איננה!
בשלב ראשון בצעתי וידוא מצב:
הסתובבתי 360 מעלות כמה פעמים עד שקיבלתי סחרחורת, אבל סירה אין.
מה קרה? האם "שלמה" המומחה שלי הפליג?
לא יכול להיות!
אתה לא מרים עוגן בסירה לא שלך בלי רשות הסקיפר ומפליג לך לאן שהוא, תוך הפקרת צוללן לגורלו מתחת למים. אבל עובדות הן עובדות והסירה איננה!

עכשיו מה עושים?
ברור לי שאני לבד והם בסירתי וכל אחד יפתור את בעיותיו הוא.
תחילה שמחתי כי נפטרתי מ"שלמה", מצד שני גם הסירה איננה ועל פניו הוא האחראי למעשה.
עוד בטרם גיבשתי תוכנית חילוץ מהמצב התלבטתי קשות בשאלה: כאשר אפגוש אותו, האם אני יורה לו חץ בבטן ואחרי זה אני מוריד את המשקולות או שקודם אני מוריד את המשקולות ולאחר מכן אני משלח את החץ?
לאחר זמן מה הבנתי שהתשובה לשאלה זאת לא תוציא אותי מהמים.

לעצם העניין קיימות שתי אפשרויות:
הראשונה: לחכות לטרמפ על סירה חולפת.

פסלתי את האפשרות משתי סיבות:
א. בפינה זאת אין לסירות מה לחפש.
ב. לך תספר שהסירה נעלמה לך ותקבור את הגאווה המקצועית שלך בחור הכחול בדהב.

השנייה: לשחות לחוף ולהזמין מונית.
גם את האפשרות הזו פסלתי: להגיע לחוף זו לא בעיה, אבל לסחוב את הציוד עד למקום בו עשויה לעבור מונית זה כמו להיפרד מהציוד ולקנות חדש.

עוד אני מתלבט בין האפשרויות, אני מזהה מרחוק סירה שמשכה את עיני. לאחר מספר שניות העניין הופך לודאי: גוף כתום (אין הרבה כאלה) ומפרש ראשי מונף. התמונה ברורה: "הזרד" חוזרת אלי.
שאלת החץ והמשקולות חזרה להטריד אותי, אבל הצלחתי שוב לדחות את התשובה. דמיינתי כבר תסריט איך כ-200 מטר לפני השובר הגלים ה"הזרד" מסתובבת חזרה מול הרוח, המפרש יורד, "שלמה" מתקרב אלי בעזרת מנוע, מטיל עוגן ואני עולה לסירה.
אבל פאק!- כנראה שהיום כלום לא הולך חלק- הבחור לא מוריד מפרש ולא נעליים ותוך 30 שניות הוא עובר ביני לבין שובר הגלים של רידינג ישר לכיוון החוף.
עכשיו אני כבר צורח כמו משוגע: "תעצור את הסירה אתה עולה לחוף!!!", לא תאמינו אבל הוא שמע אותי ותשובתו היא הדובדבן של הסיפור "איזה חוף ואיזה עצור אנחנו הרי על עוגן".
עבר במוחי הרעיון המטורף שהחבורה כולה לא הרגישה שהיא מפליגה ואני עוד מספיק לצרוח "שחרר הגה, תעמוד מול הרוח!"
קראתי על פניו את אי שביעות הרצון "מה הוא מבלבל את המוח באמצע השיחה המעניינת".
איך שהוא הוא משחרר את ההגה ומצליח להאיט את המהירות תוך כדי מעבר קרוב אלי עם החרטום שוב לכיוון דרום מערב.
כאשר תפסתי את החבל שזרקו לי הבנתי שהפרשה עומדת להסתיים. עליתי ל"הזרד" הורדתי את המשקולות ולא יריתי חץ.
הסתבר כי החבורה העליזה בפיקודו של המומחה לא הרגישה ששרשרת העוגן נקרעה והסירה הפליגה לה ללב הים. באיזה שלב כנראה עקב משב רוח או גחמה של נפטון אל הים הסתובבה הסירה והפליגה חזרה על עקבותיה בדיוק מדהים.
אילו סטתה דרומה 100 מטר היא הייתה עולה הישר על שובר הגלים ומתרסקת עקב "ערנות" משמרת "האין עוגן".
את הלקחים הפנמתי מאז: מדי כמה שנים אני בודק את שרשרת העוגן ביסודיות, במיוחד את החוליות הקרובות לעוגן בהם השחיקה מוגברת. לאחר מכן אני שולח אותו לגילוון מחדש. לנושא אחראי משמרת עוגן אני מתייחס ברצינות. אני לא משאיר איש צוות שאינו מנוסה. הספיקה לי פעם אחת!
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<