כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > טיפים להפלגות > שייט כללי > המדריך המלא לקניית יאכטה
המדריך המלא לקניית יאכטה
או: איך לקנות יאכטה ולהישאר בחיים. יש ליצנים המצביעים על שתי נקודות אושר בחייו של שייט מצוי: כאשר הוא קונה את היאכטה - וכאשר הוא מצליח למכור אותה.

גליון 3

מאת לסלי בלק
הביאה לדפוס רביד סמולינסקי

ישבתי פעם על כוס קפה עם ידידה שאינה נמנית על ציבור השייטים, כשהיא קיבלה בדואר באותו היום את חשבון הארנונה, החשמל והטלפון. תוך כדי בהייה בעיניים מזוגגות בחשבונות הנוראיים, היא הרהרה בקול רם איך היא הולכת להחזיק את עצמה מבלי להתפרק בחודשים הבאים. אני הרגשתי צורך להציע לה כמה מילות ניחומים. היא שלחה בי מבט צונן מעט מזווית העין. "אני לא יודעת על מה לך יש להתלונן," היא אמרה עם קורט ביקורתיות בקולה, " לך יש יאכטה אחת יותר ממה שלי יש…" ואכן הייתה לי אחת כזו, ובגלל זה בדיוק חשבונות הבנק שאני קיבלתי שכבו להם בבית, מוסתרים מאחורי השעון, בלתי פתוחים בעליל.
זה לא באמת מפתיע ששייט עדיין נתפס על ידי הלא משייטים כ"ספורט של האיש העשיר". למרות שלא עברו שנים רבות מאז שיאכטה הייתה נמכרת על פי חוזק המבנה שלה ויכולת השייט שלה, כיום כשאתה מסתכל בפרסומות לכלי שייט יש דגש כל כך חזק על תנאי לוקסוס ותוספות על תוספות, כך שבקרוב נקנה יאכטה רק בשל הג'קוזי והסאונה שיהיו בילט-אין על סיפונה.

אנחנו לא יכולים כולנו לקנות ברמה הזו, ואם היינו יכולים בטוח הייתה יותר צפיפות במרינות. חבר מבוסס מאוד הציע לי פעם פיסת עצה בנושא זה – "לדעתי", אמר האונסיס הקטן, מניד ראשו בתבונה, "זהו פשוט פינוק יתר להוציא יותר מבוא נגיד, מיליון דולר על יאכטה…. טוב נו, על היאכטה הראשונה בכל אופן." זה היה לפני מספר שנים, וכשסכום זה צוין, הוא היה מספיק לקניית וילה מפוארת מרוהטת קומפלט, ואני לא מצאתי שום סיבה להתווכח איתו על נקודה זו. אפילו כיום, עם העלייה ברמת החיים , זו נשארה אמונה שאני עדיין מחזיק בה, מהסיבה הפשוטה שאין לי שום אופציה אחרת. השקעת השייט הראשונה שלנו , שקיבלנו תמורת אוהל , הייתה סירת קיאק דו-מושבית, שככל הנראה נבנתה על ידי תלמיד בית ספר ששלח ידו בנגרות בסופי שבוע. אחרי שהקיאק שקע מתחתנו בפעם השניה והתהפך מעלינו בפעם השלישית, החלטנו פה אחד שהוא לא בדיוק ההגדרה שלנו לכיף. אבל בכל זאת, הצלחנו להטליא את צורתו, ולהחליפו תמורת מפרשית יד שניה מדגם "סקיפר". וכך החל לו המסע המייגע אל המנוחה והנחלה – יאכטה משלנו.

רק כשקנינו את היאכטות הראשונות, וכשכסף רציני נכנס לתמונה, ניתן לנו לראשונה לחוות את השיטות האורתודוכסיות של קנייה ומכירה. הבעל והאישה, שניסו להיפטר מהיאכטה ה"מעוכה" שבבעלותם שאורכה 24 רגל, היו צמד מושלם. הם שיחקו יפה את תפקיד "הסקיפר הקטן" ו"אשתו", העזר כנגדו "המסייעת לו בשייט". כשהם הוליכו אותנו לשייט מבחן, הוא שימש כסקיפר, כשהוא מהלל את יכולות היאכטה והמבנה היציב שלה, תוך שימוש כבד במונחים טכניים מהז'רגון – "וכמובן, אני לא רואה צורך לספר לכם כמה קשה להפליג ברוח קידמית חדה…" היא, באותו הזמן, ריככה אותי בסיפון התחתון, מראה לי כל תא קטן וכל חדר ארונות, מורחת אותי על הכורסאות שהיו חצי מטר קצרות מדי מכדי להיות נוחות, ומאשרת בצחוק עליז שבקרוב מאוד אני אפסיק להישרף על הסיפון העליון, ואלמד לאהוב את האווירה האינטימית שבסלון למטה. ואז, שניהם יחד, תקפו ישר למטרה. "ידענו שתירצו לצאת לשייט מבחן, כדי להרגיש את המגע שלה", הוא אמר בעיניים נוצצות, "אז אשתי הכינה פיקניק קטן" "בלי בעיה בכלל", היא נכנסה לדבריו כשראתה שאנו מביעים התנגדות קלה, "זה רק שרימפס בשום וחמאה ובקבוק או שניים של ריזלינג, אז אל תרגישו שאתם מחויבים או משהו…"

זה היה חלק ממשחק, ואנחנו קיבלנו שיעור טוב לחיים. שתי עונות לאחר מכן, כשהגיע תורנו למכור, שמעתי את עצמי משתמש באותן שורות שחוקות, כולל כמובן, ארוחת החינם. קשה להגיד לחבר שסירתו לא שווה את מה שהוא דורש עבורה כשפירורי העוגה שאשתו הכינה במיוחד, עדיין דבוקים לך לסנטר. היינו פחות נדיבים בעניין האלכוהולי, כשגילינו שבתחום הזה האלכוהול מתיר את לשונך, והמוכר מאבד את משנה הזהירות שלו והופ! החליקו להן החוצה כמה מגרעות של היאכטה, שהוא הסתיר יפה כל כך עד כה, או שהקונה העקשן יכול לתפוס אותו ברגעי חולשה אלו, ולהוריד את המחיר בעוד כמה מאות דולרים. כבר הייתי עד לידיד סקיפר, שליבו חומם עם הרבה משקה, מוסיף עוד כסף על הצעתו של המוכר, והמוכר עצמו, באותה הרגשת חברותא עצומה שגרמה השתייה המשותפת, דוחה את ההצעה בחיוך.

מקובל לייפות את העניינים מעט במהלך שיח המכירה, אבל יש קוים ברורים בל יעברו כשמגיעים לשקרים ברורים. אפילו בין המקצוענים נדיר מאוד למצוא איש מכירות שישתמש במריחות כמו איזה מוכר מכוניות משומשות. נתקלנו בסוג כזה של מוכר רק פעם אחת, כשהיאכטה שעמדה על הפרק הייתה יאכטה מדגם קטמרן שהוצאה למכירה במחיר מפתיע, יחסית לגודלה ולפוטנציאל שלה. המוכר החלקלק ומהיר הדיבור, בשיחה קולחת ומשכנעת, הבטיח לנו שהריח הסרוח שהכה בנחירינו עם פתיחת דלתות הקבינה, וצמדת הים (הזקן) שהייתה דבוקה לבידון, התהוו כתוצאה מכך שבעל הקטמרן היה עסוק מדי עם סירתו החדשה מכדי לשמור על הקטמרן באופן קפדני כהרגלו. למזלנו, הייתה לו שיחת טלפון דחופה, ובעודנו משוטטים שם לבדנו, עם תחושת עקצוצי ההתרגשות שבאה לקראת סגירת עסקה מצוינת, פגשנו את אחד מאותם טיפוסים שצצים להם תמיד באזורי הסירות, עם דלי צבע בידו. "חושבים לקנות אותה, הא?", הוא חקר, מרים גבה עבותה. "ובכן, כן…." אמרנו בנחישות, "כמובן אנחנו מבינים שהיא לא במצב מושלם, אבל…." "זה יהיה ....טשיייי….נס אם היא הייתה קרובה לזה אפילו," הוא קטע את דברינו תוך כדי עיטוש בלתי ניתן לפספוס. "היא הייתה על קרקעית המרינה כמעט שלושה חודשים, ואף אחד לא נגע בה מאז…."

זה היה שיעור מעשי, למדנו להקשיב רק בחצי אוזן להכרזות מפוצצות ולבדוק אותם לאחר מכן עם הבחור מהיאכטה ליד. כמובן שתמיד ייתכן שגם הוא עבר חזרות רבות, אבל עדיין, זה לא תמיד עובד, כמו שאנחנו גילינו מניסיונו. כש"מרי-לון" היפה אך המזדקנת שלנו הועמדה למכירה לאחרונה, הזהרנו את חברינו לא להיות בסביבה בזמן הבדיקות והסיבובים, ואם הם בכל זאת שם – אז שישמרו את ההערות מלאות התבונה שלהם – לעצמם. ובכל זאת, שעה ארוכה של מכירה קשה ירדה לטמיון כשהבחור היחידי שלא תודרך הסתובב באזור תוך צעקות עליזות: "בחיי אלוהים, זו הפעם הראשונה מזה שבועות שאני רואה אותך בלי מברשת צבע ביד! ודרך אגב, הצלחת למצוא מאיפה הגיעה דליפת השמן?" כמה כיווצי גבות זועמים מצידי גרמו לו להבין שהוא פישל בגדול, והוא נעלם מהעין מיד, משאיר את הסקיפר ואותי לתקן את הנזק בעזרת צחוק מעושה ומעט היסטרי, יש לומר. אך הוא לא סיים מסתבר, ובדיוק כשאורחינו היו באמצע הבטחת ה"נלך ונחשוב על זה ברצינות" הוא חזר, וכשראה אותי מציץ מלמטה, תוך מחשבה שאני כבר לבד, הוא צעק – "אופס, מצטער על זה חביבי! אני יכול לדבר בחופשיות עכשיו, או שהם עדיין באזור?" אני משער שהם אכן חשבו על זה מאוד ברצינות אחרי זה, כי הם נפרדו ממני בלי חיוך, ועד היום לא קיבלתי מהם תשובה…

ההעברה של יאכטה חדשה אמורה להיות אירוע של שמחה עילאית אבל הרבה פעמים – השמחה נתקלת באינספור בעיות. כשמכרנו את סירת המנוע הישנה שלנו, הבעלים החדשים, שהיו מתוחים באופן מובן בהחלט לגבי הבאת יאכטה מזדקנת ובלתי מוכרת מאשקלון לעכו באמצע החורף, העדיפו לשלוח צוות מנוסה לבצע את ההפלגה במקומם. מזג האוויר שקידם את פניהם של הצוות המהולל היה כל כך מזעזע, שהיינו בטוחים כי הם ינטשו את המשימה מיד. למרבה הפלא, הם התחלחלו מרעיון אי ביצוע המשימה, והבטיחו לנו כי נחשולי ינואר הם לחם ומים עבור יורדי ים מנוסים כמוהם. טענה זו נראתה קצת מפוקפקת כשאת הלילה הם העדיפו להעביר בנוחות של בית המלון המקומי, ולא לישון על היאכטה. למחרת בבוקר, כשמחוגי השעון הראו כבר על אחת עשרה וחצי, הם כבר היו אחרי ארוחת בוקר, מזומנים ונכונים לצאת לדרך. הדברים קיבלו מפנה לרעה כשהם הגיעו ליאכטה.

"ידידי", אמר הסקיפר השכיר של הקונים , בטון מבשר רעות, "השטיחים שלך בדרך כלל מוצפים במים?"
חיפוש קצר העלה כי הגורם לבריכה הקטנה שנוצרה היה מגוף מי הים (sea cock) השחוק הוא הוחלף מיד בחדש, אך לשווא. צוותנו חסר הפחד עבר התמוטטות עצבים קלה, והיה כבר בדרכו לתחנת המוניות והביתה, משאיר אותנו לבשר את הבשורה לאלו שהיו אמורים להיות הבעלים המאושרים הבאים. הבעלים קיבלו את הבשורה במפתיע בצורה טובה, והסכימו לקבל את היאכטה דרך היבשה, על חשבוננו כמובן, וכך הרווח הצפוי נעלם לו באופק.

לבצע בעצמך את ההעברה, ולהתחייב עוד יותר אל תוך הפרויקט, לא בהכרח מבטיח הצלחה. כשהבאנו את סירתנו החדשה – "המסתכנת" – הביתה מיוון, כמעט הובסנו ישר על ההתחלה, על ידי התכנון הלוגיסטי העדין שדרוש כדי להביא אותנו ואת הר הציוד שלנו אל היאכטה. את הבעיה הזו פתרנו על ידי מתנה קטנה לחבר שיש לו קשרים בשדה התעופה. הפקידה בדלפק שדה התעופה כמעט קיבלה התקף לב למראה הררי הציוד אותו העמסנו על המשקל. לבסוף, הגענו לאתונה. למראה משפחתנו כמעט והפנו אותנו למעון לפליטים סרבים. אך בסופו של המסע, הגענו ליאכטה. לרוע המזל, הבנו כי גם בלי מזג אויר רע, העובדה שרגלנו לא דרכה על סיפון יאכטה במשך כל העונה, גרמה לנו לאבד את יכולת השרידות בקבינה שלנו בים, וכתוצאה ישירה – כל המשפחה בילתה חלק גדול מהפלגת הניסוי בישיבה בשורה ארוכה בקבינה, צמודה לדלי פלסטיק… בכל זאת הצלחנו להעביר את הזמן בנעימים, והגענו ליעדינו מהר מהצפוי. "המסתכנת" נדרשה לעבור מספר תיקונים, שלקחו זמן, וכשאנחנו הגענו אליה, היא עדיין לא הייתה מוכנה לצאת לדרך. וכך את מספר הימים הראשונים העברנו על יאכטה שעדיין הטלטלה בעליזות מתנופת הפלגת הניסוי, באמצע מעגן קודר ליד אתונה, מלא בספינות מחלידות ויאכטות נטושות. זו הייתה חוויה מיוחדת, אך לא אחת כזאת שהייתי רוצה לחזור עליה. דבר ראשון, היה חוסר פרטיות משווע, כשאנחנו חיים לנו תוך היאכטה וצוות אנשי מרינה מבחוץ. כולנו ניסינו לשמור על נימוסינו, ולא לפלוט איזו קללה ספונטנית כשמידי פעם נפל על כפות רגלינו איזה מפתח שוודי תועה. שנית, מכיוון ששירותי היאכטה היו בהחלט מחוץ לתחום, נאלצנו להסתפק במתקנים הפרימיטיביים שסופקו על ידי העובדים. תאמינו לי, זה לא כיף גדול להתעורר באמצע לילה קר ולדעת שהדרך היחידה להשיג "פורקן" היא לרדת בשלבי סולם אנכי, פנס בין השיניים, תוך גישוש דרכך לתא "בול פגיעה" דולף ושורץ חרקים. במפתיע, הילדים נהנו מכל החוויה, והמציאו משחק לו הם קראו "ניצולי הפצצה הגרעינית". הם נהגו ללכת למסעות צייד ארוכים לחיטוט בהררי האשפה בנמל, וחזרו עם כיסים מלאים בשאקלים ישנים ובריחים שחוקים. כל לילה בחסות החשיכה הסקיפר היה משליך את כל הפריטים הלא נחוצים הללו, וביום למחרת הם הוחזרו בקולות ניצחון של הזאטוטים. זו הייתה הקלה עצומה כשסוף סוף יום ההפלגה הגיע, משב רוח הים על פנינו היה מרענן מתמיד, והכיוון – הביתה.

למזג האוויר היה תכנון אחר, מסתבר. הרוח המרעננת הפכה תוך זמן קצר למשב בעייתי, ומספר הניסיונות שעשינו לעבור כמה מיילים עלו בתוהו. התגנבנו אל המעגן באי הקרוב, מנסים להבין מאיפה צצו ביצועיו המזעזעים של הגה של "המסתכנת", ברגע שמזג האוויר נהיה קצת קשה. לא קיבלנו שום אזהרה על כך מהבעלים הקודמים. במבוכה רבה, ניסינו כל צורת שייט שניתן להעלות על הדעת, לפני שגילינו מה הגורם לבעיה. זה הייתי אני שדחסתי את הנדרים לתא האחסון כך שהפריעו למוט ההיגוי להסתובב.
הרוח סוף סוף שינתה כיוון לצפון, והבטיחה לנו שייט מהיר הביתה. שחררנו את החבלים, מוכנים לצאת אל השחר הקריר והאפור. "המסתכנת" נראתה שמחה בהתחלה, אבל הרוח התגברה במהירות וגלים גדולים החלו להגיע מאחור. בדרך כלל הסקיפר התמודד עם רכבת ההרים הזאת, בעוד אנחנו מגיבים בשפתיים חשוקות. להפתעתי, בפעם הזו גם הוא נראה קצת ממורמר. "מה לא בסדר?" חקרתי בטון חד, אותו הטון שהנשים המשייטות רוכשות כל כך בקלות. "הכל בסדר", הוא אמר. "פשוט שתיתי יותר מדי קפה לפני שעזבנו, ובתנאים האלו לא הכי משמח אותי לתת לך את ההגה, בזמן שאני… נו , מציית לטבע, אתה יודע. זה הכל."

היה זה בדיוק הרגע, בו גילינו, כי אנו מניפים מערך מפרשים גדול מדי. למזלנו, הילדים היו חגורים היטב, ולא הושלכו על הסיפון. אני , לבושתי הנצחית, לא הייתי קשור, והייתה זו אחיזת ידיה של בתי המבועתת שהצילה אותי מסוף רטוב. גל שני, שהרים אותנו והשליך אותנו על צידנו, גרם לשולחן הטיק היפהפה והמוצק לנו, שכל כך הלהיב אותנו בזמן הקניה, להשתחרר מהחיבורים ולהתחיל לטייל הלוך ושוב בסיפון התחתון. לבסוף, לאחר מאבק הירואי על קדמת הסיפון, הסקיפר הצליח למתוח את החלוץ, וכשהסדר קצת הושב על כנו, לקחתי אני את ההגה. בעודי מרגיש את הביטחון חוזר אליי, פיזרתי מסביב חיוכים שהיו אמורים להיות מעודדים, ואמרתי לסקיפר: "אוקי, אנחנו בסדר עכשיו. אני אשמור קורס ואתה יכול לצאת לך לטיול קטן בירכתים, אם אתה צריך לעשות משהו." הסקיפר נרתע קלות. "עזוב", הוא מלמל קצת במירמור, " זה כבר מאוחר מדי". לא השאלתי ממנו את חליפת הסערה שלו זמן רב אחרי, רק ליתר ביטחון.

מלאי הכרת תודה שיצאנו מזה כל כך בקלות, פנינו לנמל הקרוב רק כדי לגלות, מבעד לגלים ולקצף, שעל תורן בכניסה לנמל היו תלויים שני כדורים שחורים. "מה לעזאזל זה אומר?", צעקתי, בעודנו מתנודדים בפראות על הגלים שנשברו על שובר הגלים, ומאחוריו המים השקטים המבורכים, "אנחנו לא יכולים להיכנס?!" "אל תדאג," הסקיפר ענה, מקשיח את כתפיו, "הם יצטרכו להציב תותחים בכניסה כדי למנוע ממני להיכנס…". בן הטיפש עשרה שלנו הרים ראשו מהתנוחה העוברית בה היה, "ולתלות חבל עם גופות מרוטשות", הוא הוסיף ברגש. בזהירות הסתדרנו בשורה, מוכנים לפרוץ בריצה. חיכינו בעצבנות להפוגה קלה בגלים ואז ירינו את עצמנו דרך הכניסה החצי חסומה, מפספסים את שובר הגלים בכמה סנטימטרים בודדים. קהל אנשי הים על המזח קראו לכבודנו קריאת עידוד, שעליה הסקיפר ענה בגל נונשלנטי. ואז הוא פנה אלי עם חיוך, "קח, תבצע את הגישה לרציף", אמר, נותן לי בחזרה את ההגה, "אני חושב שאני אעשה את הטיול לשירותים בכל זאת."

רק לאחר יומיים יצאנו שוב לדרך, היינו זקוקים ליום אחד להרגיע את עצבינו המרוטים ועוד יום כדי להתגבר על הבחילות. אך לבסוף, לאחר ארבעה ימי הפלגה נוספים נכנסנו למרינה שלנו, מלאי ציפייה לפגוש את חברינו השייטים ולספר להם את ההרפתקאות הימיות הנוראיות שלנו ועל אומץ לבנו. אך לא הייתה לנו הזדמנות אפילו לפתוח את הפה. למרות שחברינו באו לברך אותנו בהמוניהם, לרגע היה נדמה ש"המסתכנת" עוד רגע תשקע עם כל ההמונים מלאי הרצון הטוב שהיו על סיפונה, הם היו יותר מעונינים בבחינת היאכטה, המידות שלה, הצבעים וכמובן שלא יכלו להתאפק מהשאלה הצפויה כל כך " וכמה היא עלתה"?, בסיפורי הגבורה שלנו הם לא היו מעונינים. סיפרו לי שבסופו של דבר זה הפך למסיבה מצוינת , אבל הסקיפר ואני פספסנו הכל. התפצלנו לשני צידי הסלון, ותרומתנו היחידה לחגיגה היו נחירות תועות כשנכנענו לתשישות העל שבאה יחד עם שחרור סופי ממתח נפשי.
חבר אחד כן טרח להעיר אותנו לפני שעזב. "רק רציתי לברך אותך על היאכטה החדשה", אמר. "היא מקסימה. אתה בטח מרגיש עכשיו בשמיים." ובכן, כל מה שאני רציתי , זה להרגיש שאני מאחורי הרע ביותר... איזה יופי זה לקנות יאכטה חדשה!

תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<