כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > חדשות הים > חדשות הים 2009 > לילה ראשון בבוואריה
לילה ראשון בבוואריה
חוויות הפלגה ביון
אתה צריך להבין, אני אומר בטלפון לבן שלי, שהתעניין איך אבא שלו ואמא שלו מבלים בשייט ביוון.
אנחנו עושים חיים משוגעים, אני אומר לו. נשים יפות, אוכל משגע, הכול טוב. יש רק בעיה אחת. המקלחת והפיפי.


"עזוב,"הוא אומר," זה לא חשוב, העיקר הוא, אם נהנים." זה חשוב מאוד בגיל שלי. אני אומר לו.


תבין בן, אני אומר לו . קמנו בלילה בשעה 3. אחרי שכמו שאומרים . לא עצמנו עין כל הלילה. עולים לטיסה לקפריסין. אני מת מעייפות. עד שאני מצליח להרדם, כבר נוחתים.לוקחים אותנו לבלות בלול של לרנקה שזה שדה התעופה שם. עולים לטיסה לאתונה. אני סוגר עינים, הופה נוחתים וצריך להתעורר. נוסעים למרינה. סחיבות של תיקים. אמא שלך כרגיל "לא לקחה שום דבר," אבל התיק שלה כבד כמו ארגז מלא פלדה.
הגענו למרינה, שוב סחיבות. הגב והידיים כבר לא מתפקדים.


מחכים. איך שהו אני מצליח להרדם בעמידה. רק אני נרדם, מודיעים לנו :"הסירה מוכנה." עומדים ליד הסירה. אמא שלך מוכת הלם. "איך אני אכנס על הקרש הזה."היא שואלת "למה אין גדר תקנית כמו שצריך?" אני מצליח להפנט אותה והיא נכנסת ועוברת על הקרש בלי לפול למים. נס גלוי. אני מכניס את התיקים ומתחלקים לתאי השינה עם שני הזוגות האחרים.


פה אנחנו ישנים, אני אומר לאמא.
"זה ארון גדול מאוד. למה אמרת שאין מקום בארונות ולא להביא הרבה דברים," היא שואלת. זה לא ארון זה החדר שלנו. הארון זה פה מצד שמאל. זה לא רק לקוסמטיקה, זה לבגדים. היא בהלם ובאלם. "טוב" היא אומרת, "נסתדר."


ואז כשאני כבר עם עינים נפוחות מחוסר שינה, קוראים לי להדרכה צמודה בעניין חשוב. "איך עושים מקלחת ופיפי וקאקי בסירה."
"תאמין לי, יותר פשוט לשלוח טיל לירח." המדריך הוא הקפטן שלנו. אצלו הכול פשוט.
"שים לב," הוא אומר לי. " פה עושים קאקי ופיפי ופה גם מתקלחים. לא עושים קאקי, כשאנחנו נמצאים במרינה.אלא רק פיפי. קאקי עושים בבנין של המרינה ליד המעגן. לא זורקים ניירות טואלט, לאסלה. שמים את הניירות, לאחר שנגבת את התחת, בתוך שקית ניילון עם סגר ואקום. אבל בלי הקאקה שאותו משאירים באסלה. ושוטפים עם מי ים. זה פשוט. יש מנוף מימין. ימינה מוציא החוצה. שמאלה מכניס מי ים. עם הידית אתה מנפח והמים יוצאים."
בשלב זה עיני נעצמות ואנוכי מאבד קשר עם המילים. הכול מתערבב לי בראש.


אבל הוא ממשיך בשלו.
"אפשר לעשות הכול ביחד. גם פיפי וגם קאקי וגם מקלחת אבל לא להתבלבל. ואם אתה מלכלך אז יש מברשת פה בארון מצד ימין .שם גם יש נייר טואלט. השקיות של הניילון מאחורה. כן שכחתי. את המים מהמקלחת מוציאים עם הכפתור מאחורה. לא הכפתור של האסלה. זה בתוך המקלחת אתה תראה כבר. לוחצים וזה יוצא קלי קלות. הבנת?" הוא שואל. בשלב זה כשאני בעניים עצומות וחצי ישן. אני מבין שתשובה חיובית תשחרר אותי למיטה ולשינה גואלת.
"בטח." אני לוחש. הכול ברור לי.


דקה לפני שאני נכנס לקומה. אני זוחל לתוך הארון. הגופה בפנים זה של אמא שלך. היא לא זזה. לוקח לי כמה דקות עד שאני מבין שצריך להכנס כמו מת, יעני "עם הרגלים קדימה." מזל שאני מתרגל יוגה. אני מצליח לשחזר כמה תרגילים, לדחוף את אמא, להפוך אותה, כדי להגיע עם הרגלים קדימה ולזחול לתוך המיטה שבתוך הארון, מבלי להרוג את אמא. אני מצליח ואמא לא מתה.
סוף סוף אני ישן.


לילה ראשון בבאווריה. אחלה של סירה גרמנית. 4 תאים. גדולה. יופי.
לאחר שעתיים, השלפוחית מתחילה ללחוץ.
"ככה זה בגילי," אני אומר לבן שלי. בבית זה פשוט. אני מתיישב בצד המיטה מתרכז. מתעשת. וקם לשירותים. אני מגיע לאסלה. ומנסה. להרביץ אותה. לפעמים זאת אזעקת שוא. אני הולך ומתמתח וחוזר לאסלה. זה תהליך. בסוף זה מצליח.
אני מהמהם בהנאה וחוזר לישון.

פה זה היה משהו מפחיד. אתה צריך להבין. אחרי 24 שעות ללא שינה, יש לי שינה טרופה. אני חולם שנחטפתי על ידי טרוריסטים שקושרים אותי בתוך תיבה, ומובילים אותי בתוך משאית. זה ברור לא. הכל, זז כל הזמן. אני נוגע עם הרגל בקיר, ואני נוגע בשתי ידי בקירות, בשני צידי המיטה. מרים את היד, יש קיר. זה ארגז לא? אני מתחיל להזיע ומנסה להתישב. "וואי" אני חוטף מכה בראש. אני בטוח שאני בתוך ארון מתים. אני מעיר את אשתי. "חטפו אותנו, "אני אומר לה. "אתה משוגע." היא אומרת וקמה. גם היא חוטפת בראש. "


"אתה צודק." היא אומרת."חטפו אותנו."
אנחנו חוזרים להכרה. אנחנו ישנים בארון, בתוך הסירה. צריך לצאת מצד הראש. אני עושה סאלטה לאחור, מוחץ לאשתי את הפנים ונופל על ארבע בכניסה לארון, זאת אומרת בכניסה לתא. הסאלטה והמכה מחזירים אותי למציאות הלוחצת. יש לחץ בשלפוחית ובזה יש לטפל ומייד.


אני זוחל על ארבע לשירותים. הכול אפל ואני ממשש את דרכי. כולם נוחרים, אין אור. דממה. אור הירח מספק תאורה חלשה. אני מחפש שלטר לאור. אין. לא מימין ולא משמאל ולא נעליים. אין אור בשירותים. אני מצליח למצוא את האסלה בעזרת מישוש. ברוך השם. הראש שלי מונח על סף האסלה. יש, הריח מוכר. אני מזדקף בהנאה. בום טראח. אני חוטף מכה בפנים, מהחלון הפתוח שמעל האסלה.


אני חושב שהתעוורתי.
אני מתאושש.


השלפוחית לוחצת. מרב לחץ ופחד אני עומד ולא מצליח להשתין. נדמה לי שאני צריך גם קאקי. ואני כבר לא זוכר, אם זה מותר או אסור.
שכחתי את כל ההוראות. איך לעזאזל אני מוצא בחושך את הניילונים. ומה אם יתפסו אותי שחרבנתי במרינה? האם אקבל קנס? או אולי יגרשו אותי מהפלוטילה. ואיפה הכפתור שמוציא ומכניס מי ים? אני מקבל החלטה להשתין במקלחת. זה נראה לי יותר פשוט. ואז אני נחרד, מה אם יצא לי גם קאקה? ואיפה בכלל הכפתור של המים של המקלחת. ואם אני אשתין שם, האם המערכת לא תכניס את המים של המקלחת למים של המטבח. לך תדע, אולי זה עניין של מחזור מים. שכחתי לשאול האם ה"מי ים" הם גם בשביל הכלים?מה אנחנו נשתה ונדיח כלים עם הפיפי שלי?


כולם נוחרים ואין את מי לשאול.
ואז הבריק לי רעיון גאוני. אני נמצא בחושך. הפתרון הוא אור. נזכרתי שבארון של השינה, יש שלטר על המנורה. אני פורש את ידי וממשש את המרחב על הקיר. אני נתקל בנורת ניאון. אני מתפלל לנפטון ופוסידון, אלי הים, שהמנורה תעבוד ושיהיה לה שלטר על המנורה. אני ממשש בדריכות. יש. יש שאלטר על המנורה. אני לוחץ בחרדה.
אני משחזר את בריאת העולם. "ויהי אור." אור לבן ובוהק מציף את תא השירותים.


אני חוזר להכרה מלאה.
ישבתי על התחת וסדרתי את כל הקפטנים של כל הפלוטילות ואת היצרנים של הבאווריה ואת כל מנהלי המרינה.
"אתה שומע בן," אני אומר לו.
"מה עשית? " הוא שואל.
"סידרתי את כולם. עשיתי גם פיפי וגם קאקה. השתמשתי בניילונים, כמו גדול. ובבת אחת רווח לי.


הייתי מאושר.
"זחלתי חזרה לארון. זאת אומרת לתא. דחפתי את אמא שלך הצידה. עשיתי פליק פלאק לאחור. והגעתי עם הראש לאחור ורגליים קדימה,בלי לחטוף זפטה בראש, ובלי לפרק לאמא שלך את הצורה. ישנתי את שארית הלילה בשינה עמוקה ומענגת. זה בכל זאת באויר הים, שמשפיע לטובה.
מי צריך מלון 5 כוכבים כשיש לך יאכטה ואתה יכול להציץ החוצה ולראות מליון כוכבים ולהרגיש כמו מלך העולם.


"אבא "אומר הבן." זה נשמע קצת עצוב. אתה כל הזמן מתעסק בפיפי וקאקי. בשביל זה נסעת לשייט יאכטות ביוון?
"לא אני גם עושה סטאג’ בסקיפריות.
"תבין בסירה יש שני מעמדות. הפטריקים, אלו הסקיפרים. אצלנו בסירה היו שלושה כאלו. והפלבאים, אלו הפושטים גם כן שלושה. ואני ביניהם.
הם, הסקיפרים, אחראים על הימאות ואנחנו, הפושטים אחראים על הסדר והנקיון ועל האוכל.
הם בסדר איתנו. אם אנחנו מאכילים אותם יפה, אז הם מסמיכים אותנו בכל מיני דברים בספינה. אמא שלך הוסמכה כמחזיקת קרש. וגם היא יודעת לעבור את הקרש בלי ליפול לים. וגם הוסמכה כעוזרת טבחית לעניני סלט יווני. אני הוסמכתי כעוזר מפרשן כ"מגלגל חבל" ככה שלא יהיו קשרים וגם כסו - שף. אני חותך בצל ועגבניות וגם עורך את השולחן.
השפית הראשית הייתה אשתו של הסקיפר. היא הייתה "פראו סקיפר," אבל היא לא השויצה והייתה מאוד פרית איתנו, אפילו שהיה לה מעמד בכיר משלנו.


אבל כשאנו שטים, כולם אותו דבר. הרוח, הנופים, הים המשכר. שחיה במים הצלולים. נהנים עם ראש טוב כשאנחנו יושבים על הסיפון וממלאים את הראש באלכוהול וצוהלים כמו ילדים, כולנו נרטבים אותו דבר מקצף הגלים. כמו דגים בים, אנחנו נהנים מחופש בלתי רגיל ממרחבי הים. אתה מרגיש היטב, שאתה בסך הכול פסיק קטן, בעולם הזה העצום והגדול. ואם אתה מצליח גם ליהנות, מה טוב.


"אז עשית חיים בסך הכול לא?"
כן, היה כיף.


"חוזר לעבודה, מיד כשתחזור?"
" לא. אני צריך לעשות כמה בדיקות רפואיות."


"למה,מה קרה?"
אני צריך לעשות בדיקות. קודם של הגב שנפלתי עליו ישר מהסולם שמהסיפון, בעת שירדתי והחלקתי מהרטיבות, וגם של תקינות הגולגולת לאחר שחטפתי עשרות מכות בגלל המשקופים הנמוכים, בכל פעם שנכנסתי או יצאתי מאחד הארונות. אני צריך לבדוק שאין לי דימומים, בכל זאת אני צריך את הראש להמשך החיים לא?



כתב: יצחק שויגר
צילם: אור קדר


פלוטילת סוכות של דרך הים אוקטובר 2009
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<