גליון 71 - יולי 2017
חפשו אותו בתיבת הדואר, בחנויות הציוד הימי ובסטימצקי



 
דף הבית > מסלולים להפלגות > הפלגות בתורקיה > טורקיה כל כך קרוב כל כך יפה
טורקיה כל כך קרוב כל כך יפה
הפלגה מגוצ'ק לפיניקי בדרום תורקיה
 
טורקיה כל כך קרוב כל כך יפה
גליון 13
מאת גיורא קדר

שעה ארבעים וחמש דקות, זהו הזמן שלקח לנו לעבור לעולם אחר. מנתב"ג למרינה של פורט גוצ'ק - טורקיה. החוף הטורקי של הים התיכון מאזור מרמריס לאנטליה מאופיין בהרים גבוהים (עד 3000 מ' ) המתנשאים כמעט מתוך הים, רצועות חוף צרות ועמקים מעובדים בין רכסי הרים מיוערים. הצבע השולט הוא ירוק, אבל התמונה היפה ביותר היא תמונת המפגש בין הים ליבשה. מאות מפרצים ומפרצונים גדולים וקטנים עמוקים ורדודים מאפיינים את קו החוף הזה. נהרות נשפכים אליהם ומהם המעוטרים ביערות צפופים. בכמה מהם שרידי ערים עתיקות ובאחרים מועדוני נופש מודרניים. על האמירה העתיקה של חז"ל: אם החוף הטורקי של הים התיכון לקח עשרה קבין של יופי, מפרץ גוצ'ק (GOCHEK ) לקח תשעה מהם. יש האומרים שמתוך התשע שנותרו מפרצי קקובה (KEKOVA ) לקחו לפחות חצי, אבל יש הסכמה כללית שאזור פיטיה - גוצ'ק הוא משהו מיוחד.
פורט – גוצ'ק וגן העדן הצמוד
לחיק היופי המהמם הזה נחתנו תוך פחות משעתיים. זהו אחד היתרונות הגדולים של שיט בטורקיה. בבוקר אתה מתעורר בישראל, לקראת הצהרים אתה ביאכטה ובערב אתה כבר עוגן במפרץ משגע. אין עוד אתר הפלגה כל כך קרוב לישראל וכל כך יפה. המרינה של פורט גוצ'ק היא אחת מארבעת המרינות שהוקמו בעשר השנים האחרונות במפרץ המוגן והעמוק הזה. הראשונה: SKOPEA MARINA והשנייה ממוקמות מול הכפר, השלישית CLUB MARINA הוקמה במפרץ מול הכפר במרחק מים של כ ½ מיל ממנו ונחבאת בין עצי החורש המכסים את מורדות ההר עד הים ממש. הרביעית, החדשה ביותר הוקמה ממזרח לכפר. המרינה החדשה נמצאת במקום פחות מוגן מהקודמות ולכן היה צורך בשובר גלים כדי להגן עליה.
מרינה זאת הוקמה כחלק מקומפלקס תיירות גדול הכולל גם מלונות וכפר נופש. את המרינה מנהלת חברת CAMPER NICHOLSONE הבריטית. אומר אוזאק אילקאי מנהל המרינה מאז הקמתה לפני כארבע שנים: "מתחילה הוחלט כי המרינה שלנו תהיה מרינה של "5 כוכבים". בהגדרה אנחנו מחויבים לתת השרות הטוב ביותר ואת התנאים הטובים ביותר" קמפר ניקולסון למי שלא שמע את השם קודם היא חברת שרותי יאכטות בריטית בת 150 שנה. בין השאר החברה מפעילה גם מרינות באנטליה מלטה ובטורקיה. לגבי ההשקעה במבנים ובגינון הם בהחלט עמדו במשימה זוהי אחת המרינות היותר מושקעות שראיתי. המקלחות והשירותים לא היו מביישים שום מלון חמישה כוכבים, הגינון מטופח ורחב ידיים התחזוקה והניקיון זוכים לציון "מעולה". משום מה לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שפרט לגינון רחב הידיים ההבדל בין המרינה הנהדרת הזאת למרינה של קמר למשל או אורניה ORHANIYE (מצפון למרמריס) הוא בעיקר בגובה דמי העגינה.
הנתונים שהציג בפני אילקאי מנהל המרינה החייכן והסימפטי היו מעניינים, 60% מהעוגנים הם זרים. היתר טורקים בעיקר כלי שיט מסחריים. רוב הזרים הם גרמנים (35%) והיתר צרפתים אמריקאים, הולנדים ואיטלקים. וכאן ההפתעה ! 15% מהעוגנים (400 מקומות עגינה ו 200 מקומות באחסנה ביבשה) הם ישראלים. אם ניקח בחשבון שחלק מאחינו מפליגים בדגלים זרים הרי שהמספר יכול גם להיות כפול. לנתון זה צריך להתייחס מול נתון מחיר העגינה: כ 40$ ליום או 164 $ לשבוע ליאכטה באורך של 43 רגל. במרינה הסמוכה מול הכפר המחיר נמוך בכ- 50%, כלומר המרינה של פורט גוצ'ק המופעלת על ידי CAMPER NICOLSONE היא במפורש המרינה היקרה ביותר בטורקיה (ראה טבלה). אחרי הצהרים טיפלנו "בטרנזיט לוג" זהו מסמך המאפשר ליאכטה לנוע בין המרינות והנמלים של טורקיה (ראה מסגרת). לא ניתן לקבל "טרנזיט לוג" בגוצ'ק מאחר והרשויות יושבות בפיטיה. אנו נעזרנו בשרותיו של אמיט הזריז, ותמורת 50 יורו הוא נסע עבורנו לפיטיה וחזר עם טרנזיט- לוג חדש. את הערב בילינו על רציף הכפר זרוע המסעדות. גם כאן התיירות קלקלה מעט את המסעדות האוטנטיות המקומיות. אבל בסך הכול קיבלנו תמורה מלאה לכסף. בבוקר התעוררנו "למציאות אירופאית" שמים אפורים וגשם. חודש אוקטובר כבר יכול להיות קצת חורפי. קטע ההפלגה הראשון שלנו היה קצר. לאיKAPI CREEK אשר במפרץ סקופאה, המפרץ מתחיל בגוצ'ק ומשתרע לאורך כשנים-עשרה מייל לכיוון דרום מערב. זה באמת אחד מאתרי השיט היותר יפים בים התיכון. שלושה עשר איים מקיפים את המפרץ, למעלה מעשרים מעגנים טבעיים פזורים לאורכו. כאן כדאי להתחיל בטירונות שיט. אם אתה רוצה להביא את האישה, חברה להפלגת היכרות ראשונה עם הים זהו המקום. קודם כל הוא מוגן. היאכטה לא תתנדנד והאישה תחשוב שככה זה תמיד. דבר שני אפשר לתכנן הפלגות קצרות בין מעגן למעגן. גם כאן האישה תחשוב שככה זה תמיד. סיבה נוספת היא המרחק מגוצ'ק לפיטיה.
אם נגמרה לאישה הסבלנות תמיד אפשר בתוך שעתיים להיות בגוצ'ק או פיטיה ולסגור עניין בחנויות האופנה, העור או המזכרות. מילות הבהרה: כל מה שכתבתי על נשים נכון גם לגבי גברים. אני מכיר כמה זוגות שהאישה היא שייטת פעילה והבעל זקוק ל"גיור שייט כהלכה". בחלק מהמעגנים יש מסעדות מקומיות. אל תצפו לתפריטים מגוונים אבל מניסיוני הדגים בסדר. המעגנים המועדפים עלי במפרץ סקופאה הם טרסן ( TERSANE ) 22 פאדום ( כך זה נקרא) ו -WALLBAY . זה לא אומר שהאחרים פחות יפים. זה עניין של העדפה אישית. כמה עצות לגבי העגינה במפרץ זה ובמפרצים אחרים. מזג האוויר בחוף הטורקי יכול להשתנות כהרף עין. מאחורי ההרים הגבוהים הנמצאים כל כך קרוב לקו המים יכולות להתפתח הפתעות אקלימיות שאין אפשרות לצפות אותן. כאשר נכנסת חזית קרה מכיוון הים ניתן לחזות אותה על ידי שינוי כיוון עוצמת הרוח ועננות. ההרים מסתירים לנו אם ההתפתחות הזאת במידה והיא באה מהצפון. לכן מזג האוויר יכול להשתנות תוך דקות מרוח קלילה לרוח של 30 קשר ומעלה. כלל ראשון להיות תמיד עגונים וקשורים היטב גם אם הכוונה להישאר זמן קצר במקום. כלל שני הוא העגינה . ברוב המפרצים הקרקעית הינה קרקעית אבן או קרקעית המכוסה צמחית ים. זוהי קרקעית המחייבת משנה זהירות בעגינה ויש לוודא שהעוגן ננעץ בקרקע היטב. במקומות כאלה על אף העומק הרב המים צלולים. שייטים חרוצים יכולים לוודא שהם אכן עגונים היטב בעזרת משקפת צלילה ושנורקל. קצת קריר בסתיו אבל שווה מאמץ. למרות הסתיו הסגרירי המפרץ שקק חיים. עשרות מפרשיות שייטו ועגנו במפרצים. בין האיים כבר כמעט ולא נראו הגולטים (ספינות הטיול הטורקיות המסורתיות ). באוקטובר נסגרת למעשה עונת "גולטים" אבל האירופאים ממשיכים לשכור יאכטות קטנות. גשם או קצת קרירות זה דבר שהם רגילים לו מהבית.
האי KAPI CREEK הוא אחד משלוש עשרה האיים של מפרץ פיטיה. פרט לכמה משפחות הוא אינו מאוכלס. האי מכוסה חורש אורנים גבוה. במפרץ בנתה משפחה "מרינה פרטית". בתחילה עגנו היאכטות ואבי המשפחה הוריד את השייטים בסירת משוטים כדי שיסעדו במסעדה המשפחתית המאולתרת. בהמשך גדלה המסעדה והמשפחה בנתה מזחים מעץ לנוחיות השייטים. העגינה חינם, אך מצפים ממך שאת ארוחת הערב תאכל במסעדה המשפחתית. האוכל סביר וגם המחיר. מומלץ לטייל באי. השילוב בין חורשת האורנים למצוקי החוף והים היא תמונת נוף שחבל להחמיץ.
פיטיה : חמאם, גלישה ומרינה חדשה .
מאחר והינו בלחץ של לוח זמנים קצר נאלצנו לעזוב את גן העדן הקטן ולהפליג משם לעיר פיטיה הנמצאת במרחק של כ 15 מייל בצידו השני של המפרץ. עד לפני כ- 15 שנים הייתה פיטיה עיירה טורקית נידחת אשר שימשה כמרכז לאזור חקלאי, ככזאת היא שמשה גם כנמל מסחרי! מכיוון שהקשר בין ערי החוף בטורקיה התבצע דרך הים מחוסר דרכים ביבשה.
תוך עשר שנים שינתה העיר את אופייה לחלוטין. מעיר מסחרית מאובקת למרכז תיירות תוסס. מרכז העיר הישן הפך למרכז תיירות גדוש בחנויות ומסעדות. רציפי הנמל בעיר עמוסים ב"גולטים" והמפרץ המוגן להפליא של העיר זרוע ביאכטות העומדות על עוגניהן. המרינה של פיטיה היא נקודת התורפה של העיר מבחינתנו. למצוא מקום עגינה ליד הרציף אפילו בסוף אוקטובר היא משימה כמעט בלתי אפשרית.  לאחר שימוש "בתושייה ישראלית" הצלחנו סוף סוף לעגון ליד הרציף. את פנינו קיבל אוגאן אוזטניק מנהל המרינה החדש. בחור צעיר שבמו ידיו קשר את החבלים וסיפר לנו כי לפני זמן קצר חכרה החברה שבה הוא מועסק את המרינה מידי עירית פיטיה לטווח זמן ארוך. החברה היא גם בעלת המלון הגדול הסמוך למרינה, אשר שיפוצו המאסיבי הושלם לאחרונה. מפעילי המרינה החדשים מתכננים הקמת שני מזחים צפים באורך של 100 מטר כל אחד. את תחילת העבודה יכולנו כבר לראות בשטח: בשורה טובה, לאלו מבנינו שמתכננים להגיע לפיטיה בשנה הבאה.
המקום הראשון שחיכה לנו לאחר יום הפלגה קריר וגשום היה החמאם העירוני העתיק. מהו חמאם? חמאם הוא בית מרחץ ציבורי. בכל עיר טורקית, המכבדת את עצמה יש מוסד כזה. בדרך כלל הוא צמוד למסגד. הוא בנוי מאולם מרכזי מקומר ובמרכזו במה. מסביב לאולם חדרים קטנים המיועדים לשימוש פרטי, בכניסה חדר הלבשה וחדר מנוחה. אויר חם המוזרם לצינורות העוברים מתחת לרצפה ומלהיט את המקום. הלקוחות ממלאים צלוחיות נחושת במים חמים או קרים ושופכים על גופם. המים הופכים לאדים במגע עם הרצפה וכל החלל המקומר של החמאם מלא באדים.
אין תענוג גדול יותר מרביצה בחמאם לאחר שעברת הפלגה מתישה מול ים גבוה ורוח קרה. לקינוח אפשר גם להזמין מסז' טורקי המתבצע בתוך החמאם. טורקי גברתן משפשף את עורך בעור של כריש כאשר אתה שוכב מכוסה בבועות סבון על השיש החם. כדאי לנסות. חוץ מהחמאם, יש לעיר פיטיה הרבה מה להציע לתייר היאכטונר. לא רחוק מהעיר נמצא אתר בשם קיסליק, זהו קניון צר מאוד ובו זרימת מים חזקה. ניתן ללכת בתוך המים (מקבלים סנדלי או מגפי גומי בכניסה) מרחק ההליכה מותנה בכושר הגופני של המטייל.
אלה שחסרים כושר גופני, כולל אלו שהוא חסר להם מסיבות חשק, יכולים לבלות ברביצה על מזרונים בבית תה הנמצא על כלונסאות. רעש המים הזורמים מתחת לרצפה עושה הנפלאות לשייט עצבני. האתר השני ששווה ביקור הוא אתר הריחוף של ג'בל מוסה. זהו הר הנמצא במרחק של חצי שעה מהמרינה וממנו ניתן לגלוש במצנח רחיפה הישר אל החוף שמתחתיו. כמובן שעושים זאת "בטנדם" כלומר יחד עם מדריך מיומן הבקיא במלאכת הגלישה. החוויה מהממת. ההר הגבוה (כ 3000 מ') מאפשר גלישה ארוכה (עד שעה) בנופים עוצרי נשימה. כל זאת בשקט המזכיר את שיט המפרשים. איך עושים זאת? בכניסה למרינה יש משרד המארגן את הגלישה ואת ההסעה לאתר וחזרה. אל תחמיצו!
העיר פיטיה היא עיר עתיקה אשר עמדה על תילה בשם "תלמסוס" כבר במאה הרביעית לספירה. שרידי העיר ההלניסטית מועטים מאחר והעיר נחרבה ברעידת אדמה אשר החריבה גם את מרמריס העתיקה . שרידי האמפיתיאטרון הקדום, הנמצאים בין המרינה לעיר, הם כמעט השריד היחיד לעיר הקדומה. מערות הקבורה המעוטרות בעמודים יוונים נראות למרחק במצוק שמעל העיר, כדאי להשקיע שעה הליכה כדי לבקר בהן.
קלקאן : עבר יווני ו"עלי באבא"
ההפלגה מפיטיה לקלקאן KALKAN היא הפלגה בת יום אחד. ניתן לחלק את ההפלגה לשנים ולבלות לילה באיזור האי גמילר GEMILER או באיזור מפרץ אולה דניס OLA DENIZ . האי גמילר הוא אי קטן כ 1,000 מטר אורכו וכ- 300 מטר רוחבו. על אי זה בנתה האימפריה הונציאנית מבצר ובסיס אספקה אשר שימש את ספינותיהם אשר הגיעו מרודוס עם הרוח הצפונית בדרכם לקפריסין. חורבות המבצר מעניינות וניתן להתרשם מהן בסיור בן שעה עד שעתיים. מסביב לאי נחפרו בורות המים ומחסני החיטה. פני הים שעלו במשך השנים מכסים בורות אלו. ניתן לעגון בין האי ובין היבשה כאשר הירכתיים מרותקות. האתר המעניין השני הוא מפרץ אולה-דניס שהוא למעשה כמעט ימה סגורה המחוברת לים בתעלה צרה. פירוש השם בטורקית הוא "הים השקט" אכן שם מתאים. הכניסה לימה סגורה באמצעות כבל מתכת המסומן במצופים, זאת בשל סיבות של איכות סביבה. האגם משמש לשחייה והחופים מסביבו רחבים, נקיים ומטופחים. חוף חולי כמו שאנו מכירים בישראל הוא לא תופעה רגילה בטורקיה וזאת אחת הסיבות לפופולאריות של המקום היפה הזה. ניתן לעגון בכניסה למפרץ , להוריד את הדינגי ולהפליג לחוף הסמוך או לחוף אשר מול עיירת התיירות הנחמדה הנושאת את שם הימה. את השמים ממלאים מצנחי רחיפה עליהם סיפרנו. אישית אני מעדיף לעגון בתעלת האי גמילר ולהפליג לעגינת צהריים באולה דניס.
קלקאן - קקובה: עוד גן עדן.
בהפלגה זאת דילגנו על אולה דניס והמשכנו בהפלגת מפרשים שקטה לקלקאן. תנועת היאכטות במסלול זה ערה, אם בא לכם (לנו בא) אפשר להתחרות בדרך עם יאכטה אחרת, או לנסות לדוג בשיטת "הז'ורזרה" כלומר גרירת חכה. אנחנו השקענו את שעות אחרי הצהריים במאבק מפרשים צמוד עם יאכטה מתוצרת דופור מאוישת בשישה בריונים גרמנים שניסו לנצח בעזרת הורדת משקל היאכטה. השיטה שנבחרה על ידם הייתה חיסול סיטונאי של פחיות בירה והעברתם דרך הגוף לים מירכתי היאכטה. השיטה נכשלה ואנחנו חלפנו על פניהם תוך נפנוף חברי עליז וקריאות "אם שותים לא מפליגים !" (בעברית כמובן) למרינה הקטנה של קלקאן הגענו אחרי הצהריים. תרשמו את קלקאן כיעד להפלגה. לטעמי היא עדיפה על שכנתה הרועשת (כ 15 מיל מזרחה) - קאש. קלקאן הייתה כפר יווני עד 1921. בשנה זאת ניסו היוונים לנצל את תבוסת הטורקים במלחמת העולם השנייה ולספח ליוון את אסיה הקטנה המאוכלסת ברובה יוונים אתניים (יוונים ישבו באיזור זה מאז ששת ימי בראשית). קמל אתאטורק מנהיגה של טורקיה דאז ואבי טורקיה המודרנית הביס בראש צבא טורקי את היוונים. תוצאת המלחמה הייתה טרנספר ענק. למעלה משני מיליון יוונים גורשו בעיקר מאסיה הקטנה ליוון וכחצי מליון טורקים גורשו מיוון לטורקיה. באיזור החוף של ליקיה בין פיניקי של היום למרמריס היו כמה ישובים יוונים בניהם קלקאן ו KALA KOY - אשר במפרץ קקובה. ישובים אלו אוכלסו בשנות העשרים על ידי טורקים. מכל מקום קלקאן מזכירה גם היום כפר יווני טיפוסי בים האגאי. הכפר הוא מרכז תיירותי שוקק אך לא גדול מדי, עם יחוד משלו - הכפר פרוש על פני המדרון התלול היורד אל הים. המרינה כפי שאמרנו קטנה ודלת שירותים. בקיץ צריך להגיע מוקדם אחרת תאלצו להסתפק בעגינת מפרץ. המפרץ פתוח כלפי דרום ולא מבטיח לילה שקט לעוגנים.
את ארוחת הערב בילינו במסעדת "עלי בבא" מול תחנת האוטובוסים. התחנה ממוקמת בסוף העלייה התלולה המבטיחה קצת פעילות גופנית לפני הארוחה. המסעדה שבחרנו היא מסעדה טורקית עממית כמוה תמצא בכל תחנת אוטובוס. טורקיה היא ארץ רחבת ידיים ונסיעה באוטובוס יכולה להמשך ימים ולילות. מקובל שהאוטובוס עוצר בדרך, הנהגים והנוסעים יורדים לאכול. המסעדות מוכנות עם סירי תבשילים חמים ומגשי סלטים עמוסים כדי להאכיל במהירות את קהל הנוסעים. במסעדות האלה אוכלים אוכל טורקי טרי טרי אמיתי בלי כל ה"מסביב".
על שתי מנות אני חייב להמליץ : "דומטסלי פיריניק קורבסי" או בשפתינו מרק עגבניות עם אורז והמעדן השני: "איטלי ביבר דולמאשי" או בשפתינו פלפלים ממולאים. היו כמובן עוד מנות רבות על השולחן שכן היתרון במסעדות עממיות כאלו הוא האפשרות ל"מלא את השולחן" מבלי שתרוקן את הכיס. סיימנו את הערב שרועים על כרים בבית קפה הצופה אל הים וכמאמר שירו של שלמה ארצי: "יותר מזה אנחנו לא צריכים".
קטע ההפלגה האחרון שלנו בחופי טורקיה היה מקלקאן לפיניקי. עם עגינת ביניים בקקובה. הפעם דילגנו על האי היווני המקסים קסטל-הוריזון (מצודת האופק) או קסטלו בפי כל. אם נבחר להפליג מקלקאן מזרחה ולעבור בין קסטלו לחוף הטורקי יחייב קטע ההפלגה עד קסטלו – תשומת לב וזהירות רבה.  שוניות קסטלו ידועות לשמצה ורבים מחברי כבר גירדו או חבטו את היאכטות שלהם בריפים הארוכים המשתרעים עשרים או שלושים סנטימטרים מתחת לקו המים. כמובן שהסלעים והשוניות הללו מסומנים במפה ומתוארים במדריך השייט בפרוטרוט, אך לפעמיים טעות, עודף בטחון עצמי או חוסר מקצועיות בניווט יכולים לגרום לעליית יאכטה על שרטון המסומן כל כך יפה במפה. הפתרון הנכון במקרים כאלו הוא נטילת מרחק בטחון. אם אתה חושב שקורס 090 הוא קורס בטוח, קח עוד עשרים מעלות ליתר בטחון וכך הלאה. אף אחד עוד לא שבר את היאכטה שלו מהפלגה של עוד מייל או שניים. אפשרות בטוחה יותר היא לעקוף את קסטלו מדרום. בשעות הלילה מומלץ מאוד לא להיכנס לקסטלו. ראו הוזהרתם !. אנחנו מכל מקום סבלנו מחוסר מוחלט של רוח אך נהנו מים שקט וחלק. בואכה קקובה.
קקובה : זה אמיתי זה לא גלויה
קקובה הוא איזור מפרצים ואיים שאורכו כ 4 מייל ורוחבו כ 1.5 מייל. מקומות העגינה באיזור הם כמעט אינם מוגבלים והאיזור מספק הגנה מושלמת בכל מזג אוויר. למרות גודלו יש בו רק שלוש נקודות ישוב. לשניים מהמקומות אפשר לקרוא "מקבץ מסעדות" ולשלישי "כפרון". יש שלוש כניסות למפרצים. אחת מדרום ושתים ממזרח. אנחנו נכנסנו מדרום ושמנו פעמינו ל KALA KOY שהוא "כפרון" שמעליו ניצב מבצר השולט על הכניסה למפרץ הפנימי הנקרא אוקגיז OCAGIZ . בתוך המפרץ עגנו כמה עשרות יאכטות מכל הלאומים ונהנו ממצרך נדיר: עגינה בטוחה ביותר ללא תשלום דמי עגינה. גם מקום זה נקרא בשם אולה דניז. כלומר הים השקט. בקצה הצפוני של המפרץ הפנימי שוכן הכפר אוקגיז (כשם המפרץ). כאשר ביקרתי בפעם הראשונה בכפר בשנות השבעים אכלנו ארבע אנשי הצוות ארוחת דגים באחד הבתים (לא היו מסעדות) תמורת שקית קפה שחור של עלית. היום זהו אתר תיירות הכולל כשבע מסעדות חדרי אירוח ורציפי עגינה מאולתרים מעץ.בהם ניתן לקבל מים וחשמל בסידורים מאולתרים גם הם. אפשר לבלות שבוע שלם באיזור זה תוך הפלגות קצרות ממפרץ למפרץ, וטיולים רגליים באיזור. המבצר השולט על הכניסה לאוקגיז מחייב ביקור קצר. אפשר לעגון בצמוד למסעדות ולהגיע למבצר תוך טיפוס של כרבע שעה ואפשר לעגון בקצה המזרחי של מפרץ אוקגיז ולהגיע למבצר ממזרח לאחר הליכה של כשעה.
מראש המבצר הקטן ניתן לצפות על חלק גדול של איזור האיים והמפרצים. התמונה נהדרת. מקקובה יצאנו דרך היציאה המזרחית לכיוון פיניקי FINIKE . הרמנו את מערך המפרשים, אבטחנו את הראשי כדי שלא יבצע מהפך, הוצאנו את החלוץ עם מוט הספינקר ודהרנו עם הצפונית מערבית בגבנו. די בכמה שעות של הפלגת מפרשים כזאת כדי שתשכח את כל התיסכול שהיה מנת חלקך בימים של חוסר רוח או רוח קידמית מרגיזה.
פיניקי : המרינה הקרובה ביותר
"פיניקי היא המרינה הטורקית הקרובה ביותר לישראל וזו הסיבה מדוע אנו מעוניינים יותר מכל מרינה טורקית באורחים מישראל " בהצהרה חגיגית זאת קיבל אותי צאלר אלטנטש מנהלה הצעיר (37) של המרינה בפיניקי. המרינה של פיניקי הוקמה לפני כ- 4 שנים במקום הנמל המסחרי שסיים את תפקידו עם פתיחת הכביש מפיניקי לאנטליה ומפיניקי לאורך החוף למרמריס. המרינה עדין איננה מלאה, תופעה יוצאת דופן בטורקיה אך לדברי מנהלה היא מתמלאת במהירות. 350 מקומות העגינה הפוטנציאלים מארחים 2500 יאכטות בשנה מתוכן 1300 יאכטות זרות והשאר יאכטת מקומיות בעיקר גולטים. למה דווקא פיניקי ? אני שואל את צאלר החייכן "ראשית פיניקי עדין לא ממוסחרת. זאת עיירה טורקית אוטנטית. הלחות בפיניקי נמוכה ומזג האוויר נוח כאן יותר מאשר במקומות אחרים באיזור זה של טורקיה. לדוגמא. יש לנו מגוון רב של אטרקציות כמו: חורשות ויערות סביב העיר, המערה העמוקה ביותר בטורקיה היורדת עד לעומק של 300 מ' מתחת למים ואנחנו קרובים מאוד לאיזור קקובה - פנינת השיט. באיזור פיניקי ניתן לראות כלבי ים (!) בחורף וגם להקות דולפינים במיוחד דולפיני מונקו, יחד עם זאת זמן הנסיעה מפיניקי לשדה התעופה של אנטליה הוא רק שעה וחצי. מוסיף צאלר בחיוך: "לקוח שלנו שמגיע בטיסה משלם רק חצי מדמי הנסיעה במונית, זה עושה את המרחק קרוב יותר".

נראה שבישראל קונים את דבריו. במרינה עוגנות דרך קבע מספר רב של יאכטות ישראליות. לא תמיד ניתן לראות זאת בשל הדגלים הזרים. לדברי צאלר כ 20% מהיאכטות הנכנסות לפיניקי הן ישראליות או שייכות לישראלים. עשרות יאכטות העוגנות במרינה נשארות עם הבעלים לעבור את החוף בפיניקי. רובם אירופאים אך יש גם אמריקאים, אוסטרלים וישראלים. מה הם עושים שם בחורף ? מנהל המרינה: "אני חניכו של מנהל המרינה בקמר - חסן אקמז, אנחנו רואים את עצמנו כמנהלי כפר נופש. ככאלו אנו רואים מתפקידינו גם לבדר ולהפעיל את הלקוחות. המרינה שלנו מארגנת פעילויות מגוונות. טיולים רגליים בסביבה, הרצאות על ההיסטוריה (המעניינת ביותר) של האיזור, הסעות מאורגנות לאירועי תרבות באנטליה (למי שלא יודע באנטליה יש תזמורת פילהרמונית), קורסים ללימוד טורקית, ערבי בילוי משותפים והתעמלות אירובית. בקיצור הפעלה סטייל מועדון הים התיכון. (אולי הגזמנו קצת). מסתבר שהצלחת הפעילות מותנה בלקוחות. שלושה ארבעה שייטים פעילים יכולים לסחוף את כל חברת השייטים אשר מנתה בחורף האחרון כ 70 יאכטות. גילם של רוב השייטים נע בין 50 ל 70. קהילות שייטים דומות פועלות בחורף במרינות רבות בים התיכון. אם אתם מתכננים פנסיה הנה עוד רעיון. אנחנו לצערנו לא יכולנו להישאר לחורף ונאלצנו לחזור דרך פאפוס (קפריסין) למציאות הישראלית.
 

מירה MYRA - עוד מקום נחמד בדרך...
לא רחוק מדימר בין העיר פיניקי למפרץ קקובה נמצאת העיר העתיקה של מירה. העיר הנמצאת היום עמוק בתוך היבשה הייתה בזמנו עיר נמל אשר ישבה על נהר הדימר. העיר לא נחפרה, אולם שרידים מהתקופה ההלניסטית מעידים על שגשוג כלכלי,
עיקר העתיקות במקום הן מערות קבורה מעוטרות השמורות היטב.הגם תיאטרון הרומי במקום נשמר. טיול רגלי באזור יפה זה מומלץ.
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<