כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > מסלולים להפלגות > הפלגות בעולם > בדרך לגן עדן
בדרך לגן עדן
סיפור הפלגה מחופי צרפת שבאוקינוס האטלנטי עד תורקיה
 
בדרך לגן עדן
גליון 23
מאת סקיפר יניר הדן
 
הקטמרן “MANTA" לא נבנתה ונולדה בצל הרי הטאורוס ובמפרצי הטורקיז הכחולים של טורקיה. על מנת להפגיש את האדם עם סלסלת התפוחים בגן עדן, מרחק 3000 מיילים ימיים (כ 5500 קילומטרים), יצאנו צוות של 5 ימאים לחוף האוקיינוס האטלנטי בצרפת לחלק הראשון במסע העברת הספינה. קדמו להפלגה חודש של תכנון, הכנת הספינה להפלגת הבכורה הארוכה, אבזורה במיטב אמצעי הניווט, הימאות והבטיחות הקיימים, וכמובן מלאי של כפפות, כובעי גרב וקרואסונים ללילות הקרים של אוקיינוס האטלנטי.
 וכך, ביום אביבי במיוחד, בתחילת חודש מרץ השנה, בקור של מינוס 10 מעלות יצא הצוות האמיץ, אל הלא נודע של אוקיינוס הגדול.
בים אין הנחות ואין אנחות וכבר ביום השני להפלגה התעצמה הרוח הצפונית מזרחית והים עלה לגובה מכובד של 4-5 מטר, תוך שהגלים מתחילים לשטוף את הסיפונים. כל תכניות המגרה, התכנונים הטקטיים והיכולות המקצועיות יצאו מהארון. המפרשים צומצמו, המשמרות התקצרו, ההגאים ניסו לשמור על קורס הפלגה קבוע ביחס לגלים ולרוח והשף שקד על נזיד מהביל, להשקיט את מיצי הקיבה שאיימו להגיע לגובה הסיפון. הספינה מצידה, הגיבה בסובלנות, ולמרות צעקות הגלים מלמטה ושריקת הרוח מלמעלה, השתדלה לא לבדוק את מיומנות המתכננים ולא להקיא (אותנו מתוכה).
ביום ההפלגה השלישי נראה באופק Cape Finistere – הפינה הצפונית מערבית של חצי האי האיברי. 'טבילת המים' הראשונה עברה בשלום. עצירה ראשונה להתרעננות, בדיקת הספינה לאחר הסערה, וניסוי על מטעמי המטבח הספרדי. פדופיל השרימפסים הראשי של הספינה (אוהב אותם צעירים ערומים ומתים) הכשיר את המקום. גם ליעד הבא – Lisboa הגענו רק לאחר שהתנסינו בערפל פורטוגזי בין כל מצופי הדייג באיזור. הפלגה על פי המכשירים – שימוש בGPS בלבד ומחשבות על גורל ימאי העבר בערפל ללא כל ציוד הניווט המתקדם. הראות מתקצרת ל2 אורכי ספינה (כ 30 מטר), וכדי שלא נאבד תקווה תקענו להנאתנו בשופר הערפל, להתראה מכלי שייט מתקרבים. בתגובה (מאוחרת) הפעילו הפורטוגזים את סירנות הערפל שלהם וכך תוך כדי פתיחת שערי שמיים ופקקי אוזניים נכנסנו לנמל מסתור.
ביציאה למחרת חיכתה לנו הפתעה חדשה. גלי גיבוע (swell) מערביים מתנפצים על הפתח. בהתחפשות לאופנוע ים יצאנו בקפיצות מלוות בקריאות הידד והמשכנו כך עד הכניסה לנהר המוביל לליסבון. ההפתעה הבאה שייכת ללא ספק ל Cape Sao Vicente – הפינה הדרומית מערבית של חצי האיברי. שם חיכתה לנו מעבר לפינה סערה חדשה, אלימה מקודמתה ולשם שינוי מול האף ולא מגזרת ירכתיים (שהיא הגיזרה המומלצת – בחום רב ומכל הלב להפלגה בסערות). כבר עוד לפני שהתקרבנו לפינה גילינו שהפורטוגזי שמסר לנו את התחזית עבר דירה, ובינינו ובין השמיים יש רק מים. עוצמת הרוח לא הפסיקה לעלות תוך כדי שאנחנו מצמצמים מפרשים עוד ועוד עד לגודל של תחתוני בוקסר. גם כמה מטחים של מי ים ישירות לאישון לא פגעו בנחישותנו, אך ניתן להבין כבר, שבאותו לילה לא הגענו לפינה ולא ראינו את הצד שמעבר, גם לא ספינות אחרות, גם לא דייגים, עופות ושאר דיירי ים שבחרו להעביר את הערב בבר אחר.
2 התנפצויות של גלים בדופן הספינה, החלו להחדיר מים דרך החלונות הסגורים, ושכנעו אותנו שלמרות המנוי ללונה גל שקיבלנו בחינם כדאי שנלך לשחק במקום אחר. רק שלא היה מקום אחר! הנמל הקרוב היה במרחק של 50 מייל ( כ 100 קילומטר). וכך 4 גברים ממוטטים וימאית אחת גיבורה על ההגה חזרו כלעומת שבאו לחפש נמל שיגן עליהם מזעמו של נפטון.
עוד יום של התאוששות והמתנה להזמנה יותר ידידותית ב Sines עיר הולדתו של וסקו דה גמה – גדול ימאי פורטוגל, שכל רחוב/ עסק/ תחנת מוניות ומסעדה בעיר קרויים על שמו, ושבנו לאותה פינה הפעם כדי לעבור בים נוח. מהפינה המשכנו דרך המישברים של סלעי טרפלגר עד למיצרי גיברלטר. תוך מעבר ומשחק בין הזרמים השונים והספינות החוצות פילסנו את דרכנו לים התיכון. החלק הראשון של המסע - 1000 מייל בשבועיים ימים עבר בהצלחה ובזמן.
מיד כשנכנסנו לים התיכון הרגשנו שוב במים מוכרים. הצוות האטלנטי התחלף בצוות עם בגדי ים וקרם שיזוף. ורק השף הנועז שרד לספר את הסיפור. ה Costa de Sol ובתורם גם ה Costa Blanca, Ibiza, Palma de Mallorca, סיפקו ים טוב, רוחות נוחות ושלל של דולפינים, צבי ים ושמש, עד שמרבית הצוות עבר להתגורר על הרשת שבחרטום. ולמעט נמל דיג אחד שבו עגנו – שעד היום מוצאים מדי פעם זבובים בתחתונים, היינו נשארים שם עד היום.
שבוע רביעי להפלגה והקטמרן מגיעה לקליארי שבסרדיניה. תקלה ראשונה! שקע אפריקאי חמקמק התיישב מעל לוב, מסרב להתקדם, ומשגר ים אכזר ודובר ערבית בדיוק אל מול נתיב ההפלגה המתוכננן. מיטב המוחות, סוכני הנסיעות מדריכי החברה להגנת הטבע ומנהלת בנק אחת שוקדים על פתרונות יצירתיים. "אולי מצפון?", "אולי בכח?", "אולי מאחור?" (אבל זה שייך לפרק הטורקי בהפלגה). אבל כמו שכבר נוכחנו בלג הראשון ובאלפי שנות הסטוריה ימית - עם הים אין חוכמות. נשארנו שבת, וגם ראשון, שני, שלישי. ותאריכי היעד בסכנה. תקלה שנייה! האפיפיור מת. וכך, קליארי שגם ביום שמש טוב, קרובה יותר לאפריקה מאשר לרומא, נסגרה עקב האבל והסבל של 2000 שנות נצרות.
אבל רוח היהודים לא נפלה וטורניר שש-בש חדש יצא לדרך מלווה בסטנד אפ של מיטב החיקויים והבדיחות. ההתאזרחות בסרדיניה חייבה קיצור לוחות זמנים וכך יצאנו ללג ארוך של 340 מייל עד מסינה שבקצה המגף, מותירים לידינו מבלי לבקר את טובי המאפיונרים של סיציליה, ונפלאות האיים האיולים.
לאחר שכבר חשבנו שאנחנו מצליחים להדביק את הפיגור שצברנו ולהוציא מהספינה את כל הביצועים שיש לה להציע, חיכתה לנו במסינה חגיגה מסוג חדש. למרות שהאזור ידוע באלימותו ונקרא 'משולש ברמודה של הים התיכון', שכן סערות מתפתחות בו ללא אזהרה, ולמרות שידענו שהשקע הלובי לא ישאיר אותנו ללא נקמה, רוח ה 'שירוקו' שחווינו הייתה מעבר לציפיותינו. בעודנו מתדלקים בנמל ומחליפים צוותים, עלתה הרוח לעוצמות של 60 קשר (כ 110 קמ"ש) תוך כדי שהיא מעלה בדרכה גלים של מטר וחצי בתוך הנמל. יאכטות ניתקו ממקומן. רציפים צפים התהפכו וטבעו. ומשט שהיה בקרבת מקום לא הצליח לחזור לנמל תוך כדי שאנשים נופלים מהסירות לים, ונמצאים בסכנת חיים. קשרנו את הספינה לרציף בכל חבל אפשרי תוך יצירת בלמים שיווסתו את העומסים בין החבלים. לאחר שהפנדרים (פגושי גומי מתנפחים למניעת פגיעה בספינה) ניתקו בשל הגלים, התחלנו ל'רפד' את הרציף מתוך החשש האמיתי שהספינה 'תתיישב' על הרציף. גם אנשי המרינה, חגורים בחגורות הצלה, התרוצצו על הרציפים נאבקים ברוח, לא תרמו לתחושת הביטחון הכללי (המסכל). לאחר יומיים נוספים בנמל וניסיון לא מוצלח לצלוח את מיצר מסינה ברוח נגדית עזה, עוצמת הסערה ירדה מעט ואפשרה יציאה לכיוון יוון, שוב כנגד השעון אך הפעם עם כיוון הגלים. מקץ שלושה ימי הפלגה רצופים הגענו לתעלת קורינטוס המפרידה בין יוון היבשתית לפלופונז. התעלה שאורכה כ 7 קילומטרים ורוחבה 20 מטר בעלת גשרים יורדים מזכירה בלילה את הכניסה לגיהינום - במיוחד לאור העובדה שבקצה המזרחי שלה מחכה בית קברות לאניות – שלדים שחורים וחלודים שליוו אותנו עד ההגעה לאתונה לקראת הלג האחרון.
השבוע השביעי והאחרון להפלגה, מאתונה למרמריס, פינק אותנו כמו שהים יודע. רוחות טובות, איים יווניים וטברנות , הרבה אוזו וקלמרי וצוות של שתיינים, שחקני סנוקר מחוננים.
ערב פסח הגענו למרמריס, הורדנו את הפרושוטו והסלמי מהמיתלה בחלון, קיפלנו את חליפות הסערה ונפרדנו לשלום מה MANTA – ביתנו בחודשיים האחרונים. קשירה סופית ואחרונה של הספינה לרציף. 45 יום בים. 3070 מייל. קטמרן אחת, שלמה ובזמן. מסע העברת הספינה הגיע לסיומו הטוב.
 
תודה ל 14 ימאים אמיצים, 6 ימאיות נועזות, איילת, תוז'י ושף אחד גדול שבלעדיהם לא היה מה לספר.
 
 
 
 
 
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<