כחול 76 - אוקטובר 2018
אחרי החגים שמח לכולם, עכשיו יש לכם זמן לקרוא את כחול!



 
דף הבית > תחרויות שיט ומשטים > ארוע של פעם בחיים - יובל לגביע אמריקה
ארוע של פעם בחיים - יובל לגביע אמריקה
דיווח אישי מארוע השיט הגדול מכולם - יובל ה-150 לגביע אמריקה.
ארוע של פעם בחיים - יובל לגביע אמריקה
גליון 9
כתב: יורם שרת

 
"יובל גביע אמריקה" (America’s cup jubilee) שנערך בעיירה קאוס שבאי וייט בדרום אנגליה בין 18 ל26- באוגוסט השנה, היה אירוע יוצא דופן בתולדות שיט היאכטות. במלאות 150 שנה לתחרות שנערכה ב22- באוגוסט 1851, שבה ניצחה ספינה מניו-יורק ושמה "אמריקה" את פאר צי היאכטות הבריטיות בתחרות סביב האי, ולקחה עימה הביתה גביע מכוער מכסף טהור בגובה כחצי מטר, התקבצו שם רבות מהספינות שנטלו חלק בתחרויות שנערכו במשך השנים במטרה לזכות בגביע הכסוף והנכסף.
אוסף כה מרשים ומגוון של כלי שיט תחרותיים היסטוריים, מסורתיים וחדשניים לא נראה מעולם במקום אחד, וספק אם ייראה שוב אי-פעם. אירוע זה היה חולף על פני בלא יותר מעיון בכמה אתרי אינטרנט, לולא פנה אלי צביקה הנדלר בהצעה לנסוע עמו לצפות בתחרויות. "אני מקבל לרשותי סירת גומי חצי קשיחה (RIB) מחברת RIBCRAFT , שאותה אני מייצג בארץ. זה יהיה אירוע של פעם בחיים. רוצה להצטרף?" "בשמחה", עניתי, "ויש לי הצעה טובה יותר: אני מתכנן ממילא לבלות חופשה אצל חברי ליז ומרטין, הגרים בהיילינג איילנד הסמוכה לקאוס. מרטין שייט מנוסה ונלהב. נצרף אותו לצוות ה-RIB והוא יוכל גם לארגן לנו את העניינים הטכניים." וכך היה. מרטין קלט בשבילנו את הסירה - RIBבאורך 4.8 מטר, עם מנוע חיצוני 60 כ"ס תוצרת מרקיורי, ו2- מיכלי דלק בני 25 ליטר כל אחד, שהעניקו לנו טווח פעולה של כשעתיים וחצי. קבענו את בסיסנו בהיילינג איילנד.
במשך חמישה ימים יצאנו יום-יום לים, צפינו בתחרויות, עברנו בין הסירות, סיירנו בנמלי קאוס, פורטסמות וגוספורט. חוויה מדהימה. חוייה של פעם בחיים. חוויה שקשה לתאר במילים.
שנה קודם לכן, בביקורי באנגליה לשם השתתפות בתחרות מפרשיות (על כך בפעם אחרת) יצאתי עם מרטין במפרשיתו הקטנה מדגם 400 RS למימי הסולנט. מאוד התרגשתי ("אני שט בסולנט! בסולנט!" אמרתי לעצמי), אבל המים הירוקים-חומים נראו רגילים בהחלט. גם מרטין לא התרגש (אנגלי, לא?), וקיבל זאת כמובן מאליו. כבר באותו ביקור נוכחתי לדעת שאפשר גם להגיע ואפילו לגעת בכלי שיט מפורסמים. ביקרתי באחת היאכטות שעמדו לצאת לתחרות BT Global Challenge , וגם ראיתי את הקטמרן ביש המזל Team Philips . אבל זה היה בחוף, ולא בים, באמצע תחרות.
והנה, אני אוחז בהגה של סירת מנוע קטנה, משיט אותה באותם מי סולנט ירוקים, רוכב על גל החרטום של היאכטה מדגם J "אנדבור", ומתמרן בין עשרות כלי שיט אחרים - של צלמים, עיתונאים, סדרנים, משטרה וסתם סקרנים - הנאבקים לתפוס עמדת תצפית טובה. עין אחת צופה קדימה, השנייה מביטה בהשתאות בספינקר לבן ענקי, זרוע כוכבים כחולים, שכל אחד מהם גדול יותר ממפרש של אופטימיסט. יד אחת אוחזת בהגה, והשניה כל הזמן על המצערת, כדי להאט בירידה מהגל, ולהאיץ בחזרה עם הטיפוס על הגל הבא.
מחזה מסוג זה ראיתי מספר פעמים בטלוויזיה – בזינוקים של תחרות "ויטברד" סביב העולם לפני 4 שנים. עכשיו אני אחד השחקנים! כל אנגלי בעל סירה ואחותו נמצאים כאן. כל מה שצף, כל מה שזז על פני המים. השובלים של כל הארמדה האדירה הזאת מתמזגים זה בזה בגלים הקצרים המפורסמים (מה שהאנגלים קוראים “chop ” (של הסולנט, ותורמים גם הם לקצף שניתז באויר. איזו חגיגה! איזו חווייה! להיות חלק מזה, אפילו בתור משתתף, היה משהו אדיר. ולא היתה זאת השתתפות סבילה. המתח שבניהוג הסירה, המשחק הבלתי פוסק של הגלים, התחרות הסמויה בין הסירות לתפוס עמדת תצפית בקרבת אחת הספינות המתחרות, ולדחוק הצידה את הצופים האחרים תוך הימנעות מהפרעה לסירות המתחרות ומהרגזת סירות הסדרנים – כל אלה הוסיפו והעצימו את הריגוש שבמעמד מיוחד וחד פעמי זה.
ובכן, איני אנגלי קר-מזג כמרטין, ואודה ולא אבוש - דמעות חנקו את גרוני באותו רגע, רגע שלא אשכח לעולם.
הייתי ממשיך להפליג כך שעות - אבל הדלק במיכל אוזל והולך. יש כל כך הרבה סוגים של כלי שיט לראות - יאכטות מודרניות באורך 60 רגל מהסוג המתחרה בשיוט "וולבו" סביב העולם, יאכטות באורך 72 רגל שסיימו לא מכבר את תחרות "BT גלובל צ’לנג’" מסביב לעולם, הטרימרן הענק team legato שסיים לא מכבר את תחרות "The Race " סביב העולם, ועוד ועוד.
במקביל ל"יובל גביע אמריקה" החלו להסתיים ההכנות לאירוע ימי גדול אחר - פסטיבל הים הבינלאומי - תערוכה מדהימה שהתקיימה בבסיס הצי הגדול בפורטסמות הסמוכה. יום יום נכנסו לעגינה בפורטסמות ספינות שהוזמנו להשתתף בפסטיבל – דו-תרניות, תלת- תרניות, וספינות מלחמה חדישות מכל הסוגים, וגם אותם ראינו, וראינו, וראינו …
כאילו בן-רגע דילגנו מגל החרטום של "אנדבור" אל גל הירכתיים של "וינסטון ס. צ’רצ’יל" - המשחתת החדישה ביותר של הצי האמריקני - שאת חרטומה חצתה בנחת תלת-תרנית - שיחזור מדויק של ספינת תותחים מתקופת נלסון, אשר שימשה לצילומי הסידרה "הורנבלואר - קצין וג’נטלמן" (הוקרנה באחרונה בערוץ 1). "רואים שזאת לא ספינה של הצי המלכותי", רטן מרטין, ששירת 13 שנה באוניות הוד מלכותה. "עם חלודה כזאת, לא היו מרשים לנו להיכנס לנמל … " בטור עורפי מאחורי "צ’רצ’יל" נעו עוד 2 משחתות גדולות, מעליהן מסוקים, וסביבן ספינות קטנות ומהירות יותר. גל הירכתיים של "צ’רצ’יל" כמעט בלם אותנו. עשיתי סיבוב של 180 מעלות והתחלנו לרכב על הגלים בחזרה הביתה.
אם יש משהו שדומה למנת-יתר של כלי שיט, זה היה המקום לחטוף אותה.
* * *
השיט בסולנט היה אתגר מיוחד, וחוויה בפני עצמה. בסולנט יש 2 סוגי מזג אויר: אם לא רואים את החוף ממול, סימן שיורד גשם; אם רואים אותו, סימן שעומד לרדת גשם. היום הראשון נפתח במזג אויר אנגלי קייצי טיפוסי - גשם שוטף, רוחות עזות, חשרת עננים מכסה את השמיים. בלב כבד קיבלנו את המלצתו של מרטין לדחות את השיט, ונסענו לצפות במשקפת על אזור התחרות של ה12- מטר. הים לא נראה מבטיח, אבל ראינו מפרשים נעים במרחק. לאחר כשעה, עדיין נשבו משבים של עד 32 קשר, אבל הים ירד במקצת, והחלטנו לצאת.
לאחר שעה של קפיצות מגל אל גל הגענו לאזור הזינוק. היאכטות תימרנו באזור, רובן ללא חלוץ - מה שהעיד כי אות ההתראה טרם ניתן. ואכן, משזיהינו את סירת ועדת התחרות, ראינו שמניפים עליה דגל AP ביחד עם דגל :A "התחרות בוטלה, אין יותר תחרויות היום". בערב, כשנכנסתי לאתר האינטרנט של האירוע, התברר לי שהתקיימה רק תחרות אימון אחת ל12- מטר, שבה נשטף איש צוות אחד הימה מסיפון "פליקה" (אבל חולץ ע"י סירת מנוע והוחזר אל "פליקה" בתוך 3 דקות). דגם "גביע אמריקה" לא התחרה, ובאזור המערבי, שם התקיימו תחרויות של דגמים אחרים , נרשמו נזקים רבים - 3 תרנים נשברו, סירה אחת לפחות נתקעה בשרטון חול.
יצאנו מדי יום ממרינה שבתוך מפרץ "צ’יצ’סטר הרבור" - מפרץ מסועף ורדוד למדי, שמעבר צר מחבר אותו לים הפתוח. בשיא השפל, נמצא הרציף הצף, שאליו נקשרה הסירה, בתחתית גרם מדרגות נייד, כשני מטרים מתחת למפלס העליון שבו החנינו את מכוניתנו. בדרך כלל, בחזרנו מיום שיט היה הרציף גבוה יותר במטר וחצי, ולא היה עלינו לטפס הרבה כדי לעלות אל המשטח הסלול. היינו מתמרנים בזהירות, כדי לא לעשות גלים, ויוצאים בין שתי שורות של עמודים גבוהים, המסמנים את המעבר העמוק. בשעות השפל נותרים חלק מכלי השיט העוגנים תקועים על חרבם בתוך הבוץ.
רוב הזמן הניווט לא היה בעייתי, אם כי מתוך שאננות ישראלית מסוימת , לא הצטיידנו בשום עזר ניווט למעט מפת אזור התחרות, שרכשנו בחנות המקומית (ולמרות הלמינציה עפה מידי ביום הראשון וטבעה לפני שהספקנו לתפוס אותה), ומצפן בשעון היד של צביקה, שבו השתמשנו ביום שבו כיסה ערפל כבד את המים.
גם ברוחות החזקות של היום הראשון (25-32 קשר) לא היה קשה להשיט את הסירה. אבל ההתמודדות עם הגלים והשפריצים היו משהו אחר. כשממהרים להגיע לזינוק של פעם בחיים לא מתעכבים על כל גל. הישיבה על ה"בידון" המנופח בלמה מעט את החבטות, אבל לא את השפריצים, שעשו דרכם מכל הכיוונים אל מתחת לשכבות הבגדים. באותו יום קר לבשתי, מעל לחליפה הרטובה, מעיל שיט דק ומעליו מעיל סערה. עם ההתחממות ההדרגתית מדי יום, וההתרגלות לתנאים, התחלתי להשיל מעלי שכבות, וביום האחרון יצאתי לבוש כמו חברי האנגלים במכנסיים קצרים ומעיל בלבד. הכניסה חזרה למפרץ צ’יצ’סטר לא פשוטה. במיצר הצר, כשרוח גבית של מעל 15 קשר מאחורינו, ומולנו שיא זרימת הגאות היוצאת, התפתחו גלים קצרים וגבוהים. ברגע של חוסר תשומת-לב ירדנו מגל אחד בשיא המהירות, והסירה נתקעה בכוח בתחתית הגל הבא. ממקום מושבי שבירכתיים עפתי קדימה אל תוך ההגה, וחשתי כאילו חטפתי אגרוף בלחי הימנית. היתה זאת "זאפטה איומה" שכמוה לא ספגתי מעולם. במשך למעלה מחודש אחר כך עדיין התקשיתי לפתוח את הפה לבליעה הגונה. אבל באותו רגע לא יכולתי להתפנות לבעיה זאת - הסירה התמלאה מים, ומיכלי הדלק כמעט נשטפו החוצה. תפסתי אותם ביד אחת, ובאחרת השתמשתי באבזר "היי-טק", שכמוהו יש לי בבית - מיכל חתוך של מרכך כביסה לריקון מים. כמה דקות של שאיבה נמרצת רוקנו את הסירה. רק אז יכולתי להרשות לעצמי לשפשף את לחיי ולתקוע מבט מלא תוכחה בצביקה שעל ההגה.
ארוחת פירות ים טובה, מלווה בבירה אנגלית מרירה וחמימה, שיככה את הכאב.
הגאות והשפל השפיעו לא רק עלינו, כמובן. הם יוצרים זרמים שונים ומשונים בסולנט. כבכל מקום בעולם, המחזור בין שיא הגאות ושיא השפל הוא בן 6 שעות (בים התיכון, ההפרש כמעט זניח). עם תחילת השפל נוצרת זרימה מהחוף אל הים, המגיעה לשיאה כעבור שלוש שעות. לקראת הגאות מתחילה הזרימה להיחלש, אחר כך הופכת כיוון - וחוזר חלילה. זרמי-ים קבועים משפיעים על זרימת הגיאות ומשנים את כיוונה; תצורת החוף משפיעה גם היא, ויש מקומות שבהם נוצרים מערבולות וזרמים חוזרים.
…אנו שטים לאזור התחרות של סירות "גביע אמריקה" המודרניות (דגם (ACC . כמעט אין רוח, וסירת ועדת התחרות מניפה דגל דחייה. יש לנו זמן לעבור ולבחון סירה סירה. למכונות מרוץ אלה אין מנוע, והן הגיעו לכאן בגרירה מקאוס. לכל אחת כמה סירות מלוות - לגרירה, לתמיכה ולשירות. כן תמיד יש סירה אחת שמשייטת מאחורי הסירה המתחרה ותפקידה, בין היתר, לחלץ אנשי צוות שנופלים המימה. ואכן, באחד מימי התחרות היה אירוע של "אדם בים", שבו חולץ הנופל ע"י ה-RIB המלווה והוחזר אל סיפון סירתו.
ויכוח גדול היה בעיתונות, האם זאת ימאות נכונה לא לנסות לחלץ אדם בים, ולהניח זאת לסירת הליווי, והאין בכך עבירה על חוקי התחרויות השיט. ובכן, בהוראות השיט של תחרות "יובל גביע אמריקה" נכתב במפורש, שמותר להיעזר בסירת ליווי, ויש בכך היגיון. גם עם צוות מיומן, אין זה פשוט לסובב במהירות כלים אלה 180 מעלות. אין מנוע. מהירות השיט, בעיקר בגבית עם ספינקר, גבוהה, ומה גם שכפי שגילה איש צוות מהיאכטה "פליקה" מדגם 12 מטר, קשה לאתר אדם לבוש במדים שחורים בים גועש ביום סגריר. סירת גומי מהירה, הנעה בעקבות היאכטה המתחרה, נמצאת במצב טוב יותר לאיסוף הנופל.
הסירות האלה מדהימות - אפילו עכשיו, כשהן רובצות, בלי מפרשים, אנשי ונשות הצוות שרועים בעצלתיים על הסיפון, הן מקרינות עוצמה כבושה, הממתינה לרוח ולדגל הזינוק על-מנת להשתחרר.
במשך 14 שנה נמנעו הבריטים מהשתתפות ב"גביע אמריקה". עכשיו החלו להתכונן במרץ לתחרות הבאה שתיערך ב2003-. 2 סירות יפניות לשעבר נרכשו ע"י תאגיד בראשותו של המיליונר פיטר הריסון, והן משמשות לאימון הצוותים עד לבניית סירה חדשה. אנו מתקרבים עד כמה שאפשר לסירות האנגליות, מתבוננים בקנאה בארגזי הבירה שמעלה, להפתעתנו, סירת השירות ל2- הסירות המתחרות, וצביקה משוחח קצרות עם איאן ווקר – מנהל הנבחרת האנגלית, שעמד בראש המשלחת האנגלית לאליפות העולם ב470- שנערכה בתל-אביב לפני חמש שנים.
הנה עולה דגל הדגם: 10 דקות לזינוק. הדגלים והמסלול מזכירים לי את תחרויותי בליגה למקומות עבודה בתל-אביב - אבל כאן, סירת ועדת התחרות היא יאכטה מנועית גדולה בעלת 3 סיפונים, קברניט התחרות ועוזריו לבושים מדים לבנים, מקטורנים כחולים ועניבות שחורות וכובעי מצחייה של אדמירלים, ואורחיהם מסבים בסיפון האחורי עם גביעי שמפניה …
יריית הזינוק - ואנו מלווים את הסירה שזינקה במפנה שמאלי, מקפידים לא להפריע עם גל החרטום שלנו, ולפעמים מתקרבים בחוצפה ישראלית מעבר לטווח הביטחון של 100 מטר, שנקבע בהוראות השיט לעיתונאים. אזי ניגשת אלינו סירת סדרנים ומסמנת בנימוס, "נא להתרחק קצת". הרוח נחלשת והולכת, ואנו מאבדים קצת סבלנות. אני דוחף קדימה את המצערת ואנו טסים אל המצוף מעל הרוח, שאליו כבר מתקרבות הסירות שיצאו במפנה ימני. 2 סירות - "פראדה" האיטלקית ואחת מ2- הסירות האנגליות - שקועות בדו-קרב ומסתובבות זו אחר זו, ואנו כה קרובים עד שאפשר לשמוע את חריקת המיתרים על תופי המנופים שלהם.
בפער גדול אחרי הסירות המובילות שטות סירות, שצוותיהן לא מקצועיים, אלא שייטים חובבים ששילמו ממיטב כספם בעד הזכות להשתתף. הם מזנקים בנחת, כל תמרוניהם איטיים יותר, ויש להם גם פנאי לאכול ולשתות תוך כדי השיוט. ב-21 באוגוסט נערכה התחרות המרכזית של האירוע כולו - תחרות היובל סביב האי - שיחזור של התחרות המפורסמת מלפני 150 שנה. כל הדגמים זינקו זה אחר זה לאותו מסלול. המרחק שלנו מקאוס, ומגבלות הדלק שלנו לא איפשרו לנו ולהגיע לאזור הזינוק. יצאנו לים והתייצבנו מול העיירה רייד, שם חיכינו עד שכל הצי יחלוף על פנינו.
בתחרות מסוג זה, הנמשכת שעות רבות, חובה על הסירות המשתתפות לנצל לטובתן את הזרימה. השייטים נעזרים בלוחות גיאות ושפל אך עדיף ביותר לנצל ידע מקומי. אין כל טעם לשוט בכוח נגד זרם, שעוצמו עולה על מהירות הסירה, ולפעמים השיקול הנבון ביותר הוא להטיל עוגן ולחכות לשינוי בזרימה. יום אחד צפיתי בתחרות של מפרשיות קטנות בתוך צ’יצ’סטר הרבור, בקטע קצר שבו המצוף שמעל הרוח ניצב בדיוק מול הזרם. דקות ארוכות גילססו סירות וכמעט הגיעו למצוף, אך נסחפו כולן במורד הזרם. לבסוף יצאה סירה אחת בגלס ארוך לכיוון החוף (הזרימה במים רדודים חלשה יותר), הגיעה קצת מעל למצוף והצליחה להקיפו זמן רב לפני האחרות. אני ניצבתי מול הזרם במנוע מופעל ב700- סל"ד רק כדי לעמוד במקום.
ומה הלאה?
באוקטובר 2002 תחל במפרץ האורקי מול אוקלנד, ניו-זילנד, סדרה של תחרויות דו-קרב במסגרת "גביע לואי ווטון". הספינה הזוכה בסדרה זאת תתמודד נגד הספינה הניו-זילנדית בתחרות "גביע אמריקה" בתחילת 2003. 10 צוותים מ6- מדינות כבר נמצאים רובם ככולם באוקלנד, מתאמנים ולומדים להכיר את התנאים המקומיים. חלקם משתמשים בסירות אימון בעוד שהסירה לתחרות נבנית והולכת. הקבוצות כבר מתמודדות עם שורה של בעיות כגון תורן שנשבר, חרב שניתקה וטבעה, ובעיות יבשתיות כגון היצע דירות אוזל והולך ושכר דירה המאמיר לשחקים. כתבכם מקווה להיות שם ולדווח לכם על התחרויות!
קצת היסטוריה-מהי תחרות האמריקה קאפ?
ב1851- נקבעה תחרות בין קבוצת סירות ממועדון "שייטת היאכטות המלכותית" ובין הדו-תרנית "אמריקה" - הקפת האי וייט בכיוון השעון. "אמריקה" נבנתה ע"י קבוצת חברים עשירים ממועדון היאכטות של ניו-יורק, ששאפו לקעקע את הביטחון העצמי הבריטי - "בריטניה מושלת בימים" - של ימי השיא של התקופה הויקטוריאנית. ג’ון סטיבנס, מייסד המועדון הניו-יורקי, אמר בתשובתו להזמנה הרשמית להשיט את ספינתו לתחרות בקאוס: "אקבל ברוח טובה את החבטות הנמרצות שאנו צפויים לספוג כאשר נשיט את ספינתו במים הגועשים שלכם". זאת היתה לוחמה פסיכולוגית מצדו של המהמר המושבע סטיבנס, ששאף לעודד את הבריטים להמר נגדו. אולם כבר בהתקרבותה של "אמריקה" אל חופי אנגליה היה ברור כי היא שטה מהר יותר מהספינה המהירה "לברוק", שיצאה לקבל את פניה. כתוצאה מכך לא נענה איש לאתגר שהציב סטיבנס. ה"טיימס" של לונדון פירסם מאמר מערכת חוצב-להבות על היאכטונרים האנגליים מוגי-הלב.
בעקבות המאמר התקבלה "אמריקה" לתחרות סביב האי, שבה השתתפו 14 ספינות מסוגים שונים. אז לא היה שום הנדיקפ. התחרות החלה כשכל המתחרים עוגנים במפרשים מורדים. "אמריקה" פיגרה תחילה אחר יריבותיה, אולם הדביקה אותן אחת-אחת והגיעה ראשונה בחזרה לנקודת היציאה. המלכה ויקטוריה צפתה בנעשה והתאכזבה מהתוצאה. האגדה מספרת, ששאלה "מי הגיע במקום השני?" התשובה המפורסמת היתה: "הוד מלכותה, אין מקום שני."
האמריקנים לקחו הביתה את הגביע "בשווי 100 גיני" והציבוהו במועדון היאכטות המרשים שבמנהטן. הגביע קיבל אז את השם "גביע אמריקה" - על שם הספינה שזכתה בו
עד 1980 נעשו 25 ניסיונות להחזירו לאנגליה – והעלו חרס. המפורסם שבמתחרים, סר תומס ליפטון, הוציא הון עתק, ובין 1899-1930 בנה חמש ספינות מדגם J שכולן נשאו אותו שם: "שמרוק" ("שמרוק V " המשופצת, שהשתתפה בתחרויות היובל, היא אחת משלוש ה-J היחידות שנותרו). למרות כישלונותיו לא נפלה רוחו מעולם. כשאמרה לו ליידי אנגלית אחת: "הייתכן שהאמריקנים שמים במים משהו שגורם להם לנצח?" השיב: "כן. סירה טובה יותר … ". הציבור האמריקני אהב אותו וגמל לו ברכישת כמויות אדירות של תה ליפטון - כך שזה לא היה הפסד מושלם מבחינתו של סר תומס.

ב1937- נערכה התחרות האחרונה של ספינות ה-J . מלחמת העולם קטעה את המסורת וזו התחדשה רק ב1958-, הפעם בסירות מדגם 12 מטר, שהיו קטנות וזולות יותר, והתאימו יותר לעולם שלאחר המלחמה.

ב1983- הגיע לתחרות האוסטרלי אלן בונד, שהשיט את "אוסטרליה 2" בעלת חרב מכונפת מעוררת מחלוקת, ובידו מפתח ברגים מוזהב שעימו התכוון לנתק את הגביע מכנו.

מועדון ניו-יורק נכשל בנסיונו לפסול את החרב החדשנית - ובונד הביס את ההגאי הידוע דניס קונר 4-3.
לאחר 88 נצחונות רצופים הסתיימה התחרות ה25- בתבוסה אמריקנית. הגביע נדד לאוסטרליה.
התחרות, שהחלה כאירוע רב-משתתפים, הפכה במשך השנים לדו-קרב במסגרת חוקים נוקשים. לפני כל תחרות נערכת סדרה של תחרויות מוקדמות, הקובעות מי הספינה הקוראת תיגר על המגינה על הגביע. תחרות זאת מושכת את מיטב המתכננים והשייטים בעולם, והחידושים הטכנולוגיים שפותחו במסגרתה הסתננו במשך הזמן לעולם השייטים הפחות יוקרתיים.
האמריקנים ליקקו את פצעיהם, אך לא נכנעו והחזירו את הגביע לאמריקה לאחר מאבק.
ב1988- החליטו הניו-זילנדים להתמודד על הגביע בספינת-ענק, שאורכה 133 רגל. ההגנה האמריקנית התבססה על קטמרן באורך 60 רגל. "כוכבים ופסים", עם דניס קונר על ההגה, ניצחה במימי סן-דיאגו את הניו זינלדית 2-0, ולפיכך לא היה כל טעם לערוך את התחרות השלישית המתוכננת. הניו-זינלדים הגישו תביעה לבית-המשפט, בטענה שבהתאם לכללי התחרות יש להתחרות בסירות בעלות גוף אחד בלבד. בתום מאבקים משפטיים, שנמשכו שלוש שנים, התביעה נדחתה.
מאז ואילך הדגם הרווח בתחרות הוא סירות גוף-אחד באורך 75 רגל, עם תרנים בגובה 110 רגל.
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<