כחול 80 - אוקטובר 2019
גליון סתיו -
איים בזרם
מבחני ים- לאגון 50 ואושיאניס 46.1



 
הסופה!
משפחת רוט, חגית, פטר ושלושת הבנות, עדי, זואי ונעמי חיים על קטמרן מדגם לאגון 380 ומשייטים בעולם. המשפחה מפליגה בים הקריבי כבר מספר שנים וצברה חוויות רבות. בכתבה שלפניכם, תיאור ההפלגה לגואטמלה, בנובמבר 2018, מזווית קצת שונה.
 
כתבה חגית רוט
צילומים מהאלבום המשפחתי
 
שלושת השבועות האחרונים מאז עזבנו את פנמה היו אינטנסיביים וחלפו במהירות. 
אחרי תדלוק וניקוי התחתית מהברניקלס שנצמדו אלינו במשך העגינה הארוכה בפורטובלו, יצאנו לדרך. לפנינו כ-10 ימי הפלגה אם נמשיך ישירות עד לריו דולצ'ה שבגואטמלה.
 
היומיים הראשונים היו סלחניים, הינו צריכים את זה כדי להיכנס מחדש למוד של הפלגה ארוכה. הרוח נשבה מכיוון צפון-מערב בעדינות ואנחנו התקדמנו במהירות 4 קשר לשעה, עם מפרשים בלבד וללא מנועים. הרבה יותר טוב ממה שציפינו.
בלילות, נעמי ועדי הצטרפו למשמרות לילה של שעה וחצי כל אחת, פטר החליף את המיטה בחדר בספת הסלון והמשכנו להתקדם לא רע, למרות שביום השלישי כבר קיבלנו תזכורות מסקוולים שהופיעו מדי פעם.
הסקוולים הם גוש רוחות חזקות ועננים אפורים וכבדים עם גשם. הם מגיעים מדי פעם, נודדים עם כיוון הרוח. בדרך כלל קל לראות אותם מרחוק, כי העננים האפורים מתחברים עם הים ובולטים על רקע השמים הבהירים. למרות שהם בדרך-כלל  קצרים, אי אפשר לדעת מה מידת החוזק של הרוחות ואנחנו משנים כיוון בכל פעם שמתקרב סקוול כזה כדי להתחמק ממנו. בלילה הסיפור קצת שונה כי לא ניתן לראות אותם מראש ואפשר רק לנחש, לפי משבי הרוח שמשתנים, שהם מתקרבים.
 
הימים הבאים עברו מתוך שיגרה, הפסקנו לעקוב והינו צריכים להסתכל מה התאריך כדי לוודא אם עבר יום. נמנמנו הרבה, הכנו עוגיות, קראנו, ציירנו, לפעמים ראינו סרט, פה ושם ראינו דולפינים ואף לא לוויתן אחד! נתנו לזמן לחלוף וקיווינו שנגיע מהר מהצפוי.
 
לאחר שבוע המצב קצת השתנה. בצהרים, בעודי שולחת יד למעלה לרשת תפוחי האדמה שתלויה לנו בקוקפיט הוכיתי בקללת ה"צוואר התפוס". עד היום לא זכיתי לתענוג הזה ששלח אותי למיטה בהתכווצויות כאב משביתות אחת לשלוש דקות. עדי, המטפלת המסורה התייצבה למרוח משחות, לסדר כריות ולהקריא סיפור.
כדי להנעים את הסיטואציה, הגיע סקוול אחד ולפני שנגמר כבר החל השני ומיד אחריו השלישי וכך הלאה. כולם יוצרים רוחות וגלים שמטלטלים את הסירה ולא עוזרים להירגע, לא לצוואר התפוס ולא לקפטן שהכריז שאנחנו בעצם בתוך סופה.
 
הלילה ירד והמיקום שלנו היה צפונית לאי רואטן Roatan שבהונדורס. הרוחות הלכו והתגברו ל-40 קשר וגלים נשפכו על הסירה. ממקומי למטה במיטה זה נשמע נורא, הסירה כמו תוף אחד גדול של צלילים. המים שמכים בגוף הסירה, החבלים שמתעופפים, רעש המנועים והחפצים שנופלים. בשלב מסוים ערימה של סירים התפזרה, תתארו לכם את הרעש שזה גרם. אחר-כך התברר שזה התנור שהשתחרר והחליק לרצפה וכל התכולה שלו התפזרה.
 
הסיוט הזה נמשך כל הערב והלילה, מעורפלת מכדורים וכאב עליתי למעלה ויחד עם פטר הורדנו לחלוטין את המפרש הראשי ואת החלוץ צמצמנו למשולש קטנטן.
היה לנו רגע קטן לבד שם בחוץ, ברוח ובגשם, אז אני שאלתי את פטר אם אני צריכה להכין
אפודי הצלה ותיק נטישה, הוא ענה לי "תרגעי, הכל בשליטה!"
"הכל בשליטה?" אני מוודאת....
“הכל בשליטה" הוא עונה.
לא יודעת למה, אבל מאותו הרגע נרגעתי.
 
הסלון היה במהפכה שקשה לתאר (מה שלא הפריע כלל לזואי לישון בנוחות על הספה, למחרת בבוקר היא תתעורר ערנית ועוד תשאל מה זה כל הבלאגן הזה), נעמי ופטר כבר היו סחוטים מעייפות ואנחנו החלטנו פשוט לסובב את הסירה ולתת לה לזרום עם הסופה. השעה הייתה 04:00 כששניהם תפסו מזרונים על הריצפה ונפלו לתרדמה.
 
המשכנו להתקדם, בכיוון ההפוך, סביב האי רואטן, מנסים להקיף אותו ולהיכנס למעגן כדי למצוא מחסה. הרוחות נושבות חזק וגשם יורד כל הזמן גם כשמאיר אור היום.
אני חייבת לציין שיש יופי גם בזה, הים כסוף מהגשם השוטף והרוח מחליקה את הגלים. בתמונה הזו אין קצף לגלים וכל עוד זורמים עם הרוח, כלומר היא באה מאחור, התנועה של הסירה הרבה יותר רגועה במים.
 
פטר התעורר אחרי שעה. ההתמודדות עם הרוח והגשם מביאה לאפיסת כוחות ובמצבים כאלה שינה של שעה בודדת שווה לשינה של לילה שלם. הוא המשיך להתמודד עם הסופה גם בכל היום החדש שהגיע ורק בשבע בערב הגענו סופסוף לכניסה למעגן.
 
ידענו מראש שהכניסה למעגן לא פשוטה, האי מוקף בריפים ויש מעבר ביניהם, צר ומפותל, שמוביל פנימה. חששנו מזה והפלגנו ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מקום לזרוק בו את העוגן ולא להיכנס, הרוח החזקה והגשם מטשטשים את הראיה ולא הרגשנו נוח לקחת את הסיכון.
זה תמיד השלב שמשהו קטן צריך להתווסף כדי להשלים את החגיגה. הדובדבן שבקצפת. הרוח שיחררה את החבל אליו קשורים מצופי השחייה שלנו, ואלה השתלשלו למים והסתבכו להם שם בהגה ובמדחף וגרמו לאחד המנועים להיעצר. זה נכון שבקטאמרן יש שני מנועים, אך לתמרן עם אחד זו משימה בלתי אפשרית.
 
זה בדיוק מה שהיינו צריכים.
 
אחרי מספר ניסיונות לא מוצלחים לשחרר את החבל והחלטה שאף אחד לא נכנס למים במצב הזה, כולנו סחוטים ועייפים, יודעים שהכניסה למקום מבטחים כל כך קרובה ואין מקום עגינה אחר בנמצא, החלטנו שאם אנחנו עושים את זה במהירות, עם מנוע אחד בשוונג, אז יש סיכוי שמצליחים.
וזה מה שעשינו.
 
לא פלא בכלל שעם מנוע אחד, את הסיבוב האחרון לפני המעגן כבר לא הצלחנו לקחת בזווית הנכונה וזרקנו את העוגן איפשהו רק כדי לא להיגרר לשונית אלמוגים חמישה מטרים מאחורינו.
הרוח נושבת, הגשם ממשיך ואז מגיעה מנועית קטנה מאיפשהו, כנראה ראו אותנו נכנסים או שהיו בדרך וראו שאנחנו קרובים מדי לשונית. מהר נזרק ונקשר אליהם חבל והם גררו אותנו אל מרכז המעגן. אני לא יודעת מה לומר, התשלום ששמחו לקבל בטח לא הסביר ותיאר להם מה שהם עשו בשבילנו.
יומיים עברו עד שהתאוששנו וירדנו מהסירה אל החוף. כל הזמן הזה השמים היו בצבע אפור אחיד ולקח זמן עד שצבע תכלת בצבץ פה ושם, לאט לאט התפזרו העננים. המצב גרם לי לחשוב על נוח והמבול, בטח הם ראו את האפור הקודר הזה כל יום מחדש כשפתחו את החלון להציץ החוצה. די מדכא...
 
 
ניתן לעקוב אחרי המשפחה בבלוג www.rothim.com או בדף הפייסבוק rothim

 

לרכישת מנוי לחצו באמצעות PAYPAL לחצו על הקישור למטה.

העיתון ישלח לכתובת שתזינו באתר PAYPAL.
נודה על הזנת מספר טלפון על מנת שנוכל לחזור אליכם במידת הצורך.

תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<