כחול 75 - יולי 2018
חופש גדול רגוע והמון הפלגות כיפיות לכולם!



 
דף הבית > חדשות הים > חדשות הים 2018 > המרינה שכמעט נבנתה בתל אביב
המרינה שכמעט נבנתה בתל אביב
 המרינה שכמעט נבנתה בתל אביב.


סיפורה של "עיר ימים", המרינה ל - 1,000 יאכטות, שלפני 50 שנה כמעט והוקמה בשפך הירקון.
מאת: גיורא קדר

בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, השיט כפי שאנחנו מכירים אותו היום, היה עדיין בחיתוליו.
בניית סירות וספינות מסיבי זכוכית משוריינת (פיברגלס) החלה להתפשט בעולם, רק שנים מעטות קודם לכן. עד אז המחסום העיקרי להתפשטות השיט כתחביב ודרך חיים היה מחירי כלי השיט לספורט והנאה. אחד הגורמים המרכזיים להתפתחות השיט מאמצע המאה הקודמת היה ירידת עלות ייצור כלי השיט.

בשנות החמישים החלו ליצר כלי שיט קטנים מסיבי זכוכית משוריינת (Fiber Glass) במקום מעץ, התוצאה הייתה הוזלה של מאות אחוזים בעלות הייצור. תוך עשור השתנתה תעשיית כלי השיט הקטנים, מכיוון שבייצור כלי השיט עברו לשימוש בחומרים לא טבעיים. בנוסף לגוף שיוצר מסיבי זכוכית, התורן יוצר מאלומיניום ולא מעץ, המפרשים מחומרים סינטטיים ולא מבד ואביזרים רבים יוצרו מפלסטיק, הייצור עבר ממספנות זעירות למפעלים עתירי השקעה.
משנות השישים של המאה הקודמת היה בן המעמד הבינוני באירופה או ארצות הברית מסוגל לעמוד בהוצאה הכספית של קניית כלי שיט. משנים אלו ואילך, מספר כלי השיט הפרטיים בעולם הלך וגדל. במקביל ממדי כלי השיט גדלו, הם הפכו לבטוחים יותר, נוחים יותר ומחירם ירד. הנוחות והבטיחות הביאו להצטרפות המשפחות לשיט, שעד אז היה מוגדר כספורט לגברים בלבד.

כפועל יוצא מהתפתחויות אלו, הביקוש למקומות עגינה, הן מצד תושבים מקומיים והן משייטים אשר אינם מקומיים אך משאירים את היאכטות שלהם לתקופת החורף, הלך וגדל, זאת במקביל להתפתחות "התיירות הימית", כלומר תיירות של בעלי יאכטות או שוכרי יאכטות, המשייטים ממעגן למעגן. בריוויירה האיטלקית והצרפתית כמו גם בקליפורניה החלו יותר ויותר לשמוע את המילה "מרינה" - נמל לשיט ספורט ופנאי, להבדיל מנמל מסחרי.
השיט מגיע לתל אביב.

תל אביב בשנות השישים הייתה עיר בנסיגה. התעשייה נדדה לאזורי התעשייה החדשים בערים הסמוכות. לערי ויישובי הלוויין כמו הרצליה, רמת גן, גבעתיים ורמת השרון, החלה לעבור אוכלוסייה חזקה שחיפשה איכות חיים טובה יותר. ראש עיריית תל אביב דאז יהושוע רבינוביץ הגיע למסקנה כי אחת הדרכים לשיפור מצבה הכלכלי של העיר הוא פיתוח התיירות. באופן טבעי, משאב התיירות הגדול ביותר של תל אביב הוא חוף הים שלה שחלקו הגדול היה מוזנח. רבינוביץ החליט ללכת על פיתוח חוף תל אביב בכל הכוח - וכוח פוליטי היה לו. בשנת 1969 זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים הקימה העירייה בשותפות עם משרד התיירות את חברת אתרים לפיתוח אתרי תיירות בתל אביב יפו. משרד התיירות ראה בפיתוח התיירות בתל אביב תנאי להגדלת מספר התיירים המגיעים לישראל. מיזם הדגל התיירותי של החברה היה אמור להיבנות באזור נמל תל אביב ושפך הירקון.

באותם ימים, כותב שורות אלה אשר היה שייט נלהב לא שמע עדיין את המילים יאכטה או מרינה. לא ברור מי היה בעל הרעיון, אך התכנית הרעיונית הוצגה להנהלת אתרים במאי 1969, על ידי המתכנן, אדריכל יעקב רכטר. בפתח נמל תל אביב היה אמור להבנות שובר גלים מקביל לחוף אשר יתחבר לשובר הגלים הקיים של הנמל ויאפשר כניסה מוגנת ועמוקה לנמל תל אביב מצפון. שובר גלים בעל פתח צפוני אמור ליצור מרינה שקטה. היות ושפך הירקון נסתם בקיץ תוכננה חפירת תעלה אשר תחבר את נמל תל אביב לירקון, כך שיווצר אי מצפון לנמל. בנמל ובירקון תוכננו 2,000 מטר של רציפי עגינה, אשר יאפשרו עגינת 1,000 סירות ויאכטות. באי יבנו שני בתי מלון בני עשרים קומות, בתי דירות בני 3 קומות עוד שני מגדלי דירות בני עשרים קומות אולם הופעות, מלתחות, שרותי חוף, בתי-מלאכה, בית ספר ימי וחניה מקורה. סך הכול השטח הבנוי המתוכנן היה אמור להשתרע על יותר מ- 200 דונם. השטח אשר יועד ל"עיר ימים" - כך נקרא המיזם, כלל את נמל תל אביב, אצטדיון המכביה (אשר היה אז מגרשה הביתי של מכבי תל אביב) ומגרשי התערוכה. הנמל אשר היה בשליטת משרד התחבורה נסגר ב-1964 ושימש כאזור מחסנים. מגרשי התערוכה שהיו בבעלות הסוכנות היהודית שמשו לאחסנה ובתי מלאכה. אתרים מוזנחים אלה, לא היו כמובן אזורים אטרקטיביים לתיירות. היה ברור שעל מנת להוציא את תכנית הפיתוח לפועל יש לאחד את כל הקרקעות תחת בעלים אחד: חברת אתרים הממשלתית עירונית.
המטוסים שהעלו את המרינה על שרטון.

ב-1971 אישר שר האוצר דאז פנחס ספיר להפקיע את האדמות לטובת אתרים. פרויקט 'עיר ימים' היה הגדול והיומרני מבין הפרויקטים התיירותיים. רק תקציב התשתיות היה בסדרי גודל של חמישים מיליון ל"י, (כ-15 מיליון $).לצורך השוואה תקציב התשתיות של המרינה בתל אביב אשר תוכננה באותן שנים היה 2.5 מיליון ל"י. היה ברור שיש לצרף משקיע חיצוני. ראש העיר תל-אביב התבטא בנושא בינואר 1971: "...לגבי נמל תל אביב (הכוונה לפרויקט עיר ימים) - כאן לעירייה אין כוח להרים את הפרויקט משום שדרוש הון עתק... מלבד כסף דרוש לב (יהודי כנראה) חם שירצה בפיתוח העניין".

שר האוצר הכול יכול באותם הימים - פנחס ספיר מצא שותף. בעל הון יהודי אמריקאי בשם דוויד פרי. חוץ מלב חם היה לו גם יתרון נוסף: הוא היה שותף בכיר במיזם מרינה דל-ריי בלוס אנג'לס, שהייתה אז ונשארה עד היום המרינה הגדולה בעולם, עם 5,200 מקומות עגינה. פרי הגיע לישראל אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים יחד עם בעלי הון יהודים מכול העולם אשר רצו להשקיע בישראל. הוא ארגן קבוצת משקיעים אשר חתמה בספטמבר 1971 על הסכם שותפות עם חברת אתרים להקמת חברה משותפת אשר נקראה בשם "עיר ימים". פגשתי אותו אז במועדון השיט, אשר קדם למרינה תל אביב שטרם נבנתה. יצאנו להפלגה ב"יאכטת הדגל" מפרשית 420. "תלמד הרבה אנשים לשוט" הוא אמר "תהיה לנו מרינה ענקית למלא". הוא היה אופטימי.

המיזם נתקל בקשיים כבר בשלביו הראשונים. באמצע 1972 הסתבר כי לא ניתן לבנות רבי קומות במיזם בשל מסלולי ההמראה והנחיתה של שדה דב הסמוך. מתכנני חברת אתרים הניחו שניתן יהיה לאפשר את הבניה לגובה באמצעות שינוי כיווני המסלולים או העתקת המסלולים לים. המשקיעים האמריקאים הבינו שאם נושא זה לא יוסדר לא ניתן יהיה לעמוד ביעד שטח הבנייה אשר מאפשר למיזם להיות כלכלי. הם דרשו אפשרות לסגת מהמיזם באם יסתבר שכך הוא הדבר. הבטחת הממשלה לא ניתנה למימוש. משרד התחבורה התנגד לפינוי או שינוי מסלולי שדה דוב.

בשנת 1973 פנה שר התיירות משה קול אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבדוק דרך להשתחרר מהסכם השותפות עם המשקיעים האמריקאים. הסתבר כי תכניות הבינוי של הפרויקט לא ניתנות לביצוע ויש לצמצם את השטח הבנוי. התכנות המיזם מבחינה כלכלית עמדה בסימן שאלה. היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר התנגד לביטול חד צדדי ושלח את הצד הישראלי למו"מ בנושא הביטול. אוצר מפעלי ים בגיבוי משרד התחבורה והחברה לפיתוח תל אביב בגיבוי הסוכנות היהודית התנגדו להפקעת שטחי נמל תל אביב ומגרשי התערוכה.

מלחמת יום כיפור והשפל הכלכלי שאחריה גרמו להקפאת התכניות. בשנים שלאחר מכן המשיכה אתרים לקדם את הנושא. ב - 1980 הוגשה תכנית חדשה המאפשרת את הפעלת שדה דוב. שורש הבעיה כך הסתבר, היה המאבק בין אוצר מפעלי ים מפעילת נמל תל אביב -בשליטת משרד התחבורה והחברה לפיתוח תל אביב בשליטת הסוכנות עם חברת אתרים העירונית ממשלתית. בסופו של יום מאבק זה מנע את הקמת המיזם אשר היום עם המגבלות אותם מטילים "נטורי קרתא" הירוקים ספק אם יוכל לצאת לדרך. לסיכום אפשר לומר כי מיזם "עיר ימים" לא יצא לפועל בשל כשל תכנוני (התעלמות משדה דוב) אשר "תקע" את המיזם ויצר ריב בין חברות ציבוריות אשר "קבר" אותו.
רק לפני זמן לא רב, כמעט חמישים שנה מאז שהחל תכנון עיר ימים, קיבלה אתרים את השליטה בכול הקרקעות אשר עליהן תוכננה לקום עיר ימים. המיזם הגרנדיוזי, אם היה מצליח, היה משנה את תמונת השיט בישראל ובמזרח הים התיכון. התקווה שלי לעתיד היא צנועה. אם תצליח אתרים להוציא אל הפועל בעתיד הקרוב את בניית המרינות בנמל תל אביב ובמעגן רידינג - דייני.



לסיכום: 
בפתח נמל תל אביב היה אמור להבנות שובר גלים מקביל לחוף אשר יתחבר לשובר הגלים הקיים של הנמל ויאפשר כניסה מוגנת ועמוקה לנמל תל אביב מצפון

המיזם נתקל בקשיים כבר בשלביו הראשונים. באמצע 1972 הסתבר כי לא ניתן לבנות רבי קומות במיזם בשל מסלולי ההמראה והנחיתה של שדה דב הסמוך

 

לרכישת מנוי לחצו באמצעות PAYPAL לחצו על הקישור למטה.

העיתון ישלח לכתובת שתזינו באתר PAYPAL.
נודה על הזנת מספר טלפון על מנת שנוכל לחזור אליכם במידת הצורך.

תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<