כחול 74 - אפריל 2018
חג פסח שמח ואביב פורח!



 
דף הבית > מסלולים להפלגות > הפלגות ביון > מסע סתוי בים התיכון - חלק ב
מסע סתוי בים התיכון - חלק ב
 
 
כתבה וצילמה עימנואל תימור

 
בכתבה הקודמת סיפרה עימנואל על תחילת המסע מישראל לסלובניה. עזבנו את הצוות בסערה בים האגאי, בואכה המפרץ השרוני ופאתי אתונה. בגיליון זה נסיים את המסע ונגיע לסלובניה, לא לפני שנצבור עוד חוויות!
19/9 יום שבת
איזה נחת, מערך מפרשים מלא, 13 קשרים בדרך לקורינתוס. הנוף מתחיל להפוך ירוק יותר. אחרי 24 שעות בפיראוס היאכטה התמלאה באנרגיות רעננות. בפיראוס נחנו, אכלנו וסידרנו תקלות, טיפסתי לראש התורן כדי לקשור מחדש את החבלים המחזיקים את המפרש הראשי, סידרתי את הג'יב רולר שכל הזמן נתקע לנו והוספתי שמן ומי קירור למנוע.
כל פעם שאני נכנסת למרינה חדשה אני מקבלת את אותה תגובה מעובדי המשרדים: "you're the captain?!" ואז אני מתחילה לשווק את עצמי - אני מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר להתפרסם בעולם היאכטות – ומזכירה לעצמי שאני צריכה להכין לי כרטיס ביקור מגניב, למרות שבימינו אפשר להחליף מספרים בקלות, אין כמו ה old fashion way.
גם בפיראוס לא הצלחנו להחתים דרכונים, כאילו אירופה מסרבת לקלוט אותנו למרות שאנחנו כאן כבר כמעט 4 ימים. בביקורת הגבולות טענו כי לא ניתן להחתים את הדרכונים ללא תעודת רישום מקורית של היאכטה אבל אמרו שזה תקני משום שעצרנו רק ליום אחד ושזה יכול להיחשב כ- transit. במקרה הגרוע ביותר נחתים דרכונים בסלובניה, אני מקווה שזה לא יהווה לנו בעיה.
22/9 יום שלישי

כרגע אנחנו מול אלבניה, בדרכנו לאחד האיים הדרומיים של קרואטיה הנמצא 150 מייל מאיתנו. יכול להיות שנצטרך לברוח למונטנגרו קצת לפני אם מזג האוויר יתחזק. המרדף אחרי הזמן מוריד מחוויית ההפלגה, אני לוקחת את זה בחשבון בעולם ה"Delivery" הובלת היאכטות, למדתי שאסור להזמין טיסות לפני שמגיעים ליעד.
המעבר בקורינתוס עבר חלק, ברציף של התשלום קיבלו את פנינו שני גברים ישראלים והזמינו אותנו לקפה שחור חזק כמו בבית עד שיפתחו לנו את השערים לתעלה. זה מעניין שישראלים אף פעם לא מופתעים לפגוש אחד את השני בחו"ל לעומת השוודים ששמעתי שהם ממש מופתעים ומתלהבים ממפגשים מחוץ למדינה.
לאחר המעבר בתעלה היו לנו כמה שעות חסד בלי מנוע, ישבנו שלושתנו סטפן, דניאל ואני בחרטום עם המזרון המתנפח של דניאל, עם בירות וזיתים וכמובן הופעה של דולפינים בתזמון מושלם. מאוחר יותר, באותו יום, הכנתי פסטה ברוטב קרם קוקוס, אני לא רוצה להחמיא לעצמי יותר מדי אבל סטפן ודניאל לא נשמו בין ביס לביס והסיר נגמר בפחות מרבע שעה.
לאחר מכן המעבר בתעלת לפקדה היה מורט עצבים.
שעה ומשהו של מבטים בלי סוף על מד העומק ועל הגי פי אס בטאץ' קדימה, לקראת הסוף הרגשתי שנגמר לי האוויר. אני בטוחה שאם אני לא הייתי הסקיפרית במעבר בתעלה הייתי נהנית מאוד מהנוף המיוחד, האגם השטוח וההרים מהצדדים והרבה ציפורים שנחו מעל המים הרגועים.
הסערה הגדולה

ראשון בערב, עבר עלינו סיוט של ממש וזו אחת הסיבות שלא כתבתי הרבה זמן, מכיוון שלקח לי זמן להתאושש פיזית ונפשית. כשיצאנו מהתעלה הייתה תחושה מוזרה באוויר, הרגשתי את זה והסתכלתי סביבי ובעיקר על העננים הפרוסים מעלינו, אך לא עלה בדעתי שיפתיע אותנו מזג אוויר כל כך קיצוני שלא קיבלתי עליו שום התראה וגם לא הודעת בטיחות במכשיר הקשר. היה רגוע וירדתי לנמנם וכמו מתוך חלום זינקתי לקוקפיט תוך כדי צעקות לדניאל לשחרר את המפרשים. צעקתי כמו משוגעת כי עוד מתוך השינה הטרופה הרגשתי לחץ גדול מאוד על היאכטה. אני, עם תחתונים וטי שרט, ודניאל הצלחנו להשתלט על המפרשים. מאותו הרגע, גשם חזק, שפריצים, מכות רוח של 40 קשר וגלים שטלטלו את היאכטה בכמעט 90 מעלות, כך זה הרגיש לפחות. הכל קרה כל כך מהר וכל כך לאט בו זמנית. מיד כשהבנתי את חומרת הסערה התחלתי לחפש מקומות מסתור בחוף. הגי. פי. אס. המעצבן, דווקא במצב הכי קריטי, "השתפן" וסירב לשתף פעולה, בגלל שהטאץ' של הריימרין לא עובד כשהמסך רטוב. כשהצלחתי להחזיר אותו לצד שלי, המקום הכי בטוח שהצלחתי להבחין בו היה במרחק שישה מייל. שעה שלמה ניסיתי לכוון את היאכטה לכיוון בהתקדמות איטית מאוד ומאבק קשה.
פתאום, בבת אחת, המצב החמיר, החשש הגדול ביותר שלי התממש, הקשר של חבל הג'יב רולר התנתק מהתוף והחלוץ כולו נפתח בשלמותו ברעש גדול. הייתי קצת דרמטית וצעקתי לאאאאאאא.
 
מיד הוריתי לסטפן להוריד קצת את המעלן והבנתי שבמקום חלוץ נהיה לנו בלון מעופף. בשלב הזה הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות והחלטתי לעבור למצב חירום. אסדה יצאה מהקבינה לקוקפיט, דניאל הכין תיק נטישה עם פירוטכניקה וקצת אוכל וביקשתי ממנו לעלות מול משמר החופים היווני כדי לסייע לנו לאתר מקום מסתור קרוב יותר אלינו.
ההחלטה לעבור למצב חירום הייתה החלטה נכונה - חל אצלנו שינוי ב"סטייט אוף מיינד" של הישרדות, מה ששיפר ביצועים בכמה רמות. החלטתי שאני חייבת להשתלט על החלוץ הזה לפני שהוא ישתלט עלינו. נאבקתי בגלים וברוח עם המנוע בניסיון לעלות לרוח כדי שהחלוץ לא יתפוס כל כך הרבה רוח - החלוץ נדבק לוונטת צד - שלחתי את סטפן עם רתמה לקשור את החלוץ לוונטה ולרייל כדי שלא יוכל להתנפח וכך הצלחנו להוריד אותו עד הסוף.
באותו זמן דניאל כבר היה בתקשורת עם יאכטה מפרשית אנגלית שמשמר החופים קישר אותנו איתה. היא כיוונה אותנו למפרצון שהיה במרחק סביר יותר של 2.5 מייל. התחלתי להרגיש שאנחנו הולכים להיות בסדר, כבר הרגשתי שליטה טובה יותר ללא החלוץ העקשן.מה שלא סיפרתי לצוות, כדי לא להלחיץ אותם לאורך כל המאבק של 3 שעות, היה שהמנוע כל כמה דקות התריע על חום גבוה, כנראה בגלל המדחף שיצא מהמים לגמרי בטלטולים ופתח שאיבת מי הים לקירור שיצא גם הוא מהמים. נאלצתי להוריד סל"ד למינימום כדי להרגיע אותו מה שעוד יותר הקשה על השליטה.
במפרץ, עולם אחר: דממה ושלווה. סטפן קצת הדאיג אותי אחרי האירוע. הוא לא דיבר עם אף אחד במשך שעות ולא הסכים לשתות או לאכול. אחרי זה הבנתי שזו תגובה לגיטימית למרות שאני לרגע לא חששתי לחיינו אלא רק לשלמות היאכטה אבל אי אפשר לשפוט אף אחד במצבי לחץ. במפרץ אכלנו את כל המתוקים שהיו לנו – אוראו, טוויקס ופתי בר - הרגשנו שאנחנו חייבים להחזיר סוכר כדי לצאת מההלם. אחרי כמה שעות שינה מתוקות קמתי מוקדם ועשיתי סיבוב בקרת נזקים, רק השוליים של החלוץ נקרעו... תודה לאל יצאנו בזול!
בבוקר, כשיצאנו מהמפרץ החלטתי להודות לסקיפר של היאכטה הגדולה שעזר לנו למצוא את המסתור ועזר לנו בהתארגנות. החלטתי לתת לו את בקבוק הרום הסגור שהיה לנו ביאכטה. ניגשתי אל היאכטה עם החרטום, העברנו אליו את הבקבוק והרגשתי מעין אחוות ימאים חזקה שכמעט היה בא לי לבכות מרוב התרגשות.
26/9 יום שבת
לפנות בוקר יצאנו מקורפו לכיוון קרואטיה, כל הדרך התפללתי שלא יתפוס אותנו איזה גוש עננים, האמת שהיומיים האלו היו ממש קיציים ללא רוח עם שתיל מוחלט. לא ראינו אף אחד ממטר פשוט חלפנו על פני אלבניה ומונטנגרו כאילו כלום ואף אחד לא ניסה לזהות אותנו או משהו בסגנון. עליתי לתורן בלב ים כדי לשחרר את דגל יוון שסירב לרדת ואת המעלן חלוץ שהתלפף - הנוף מלמעלה תמיד מקסים אותי ואני מתעכבת לרדת למטה. ארבעת הימים האחרונים היו כמו מרוץ סוסים נגד הזמן. קיפצנו בין איי קרואטיה תוך כדי בריחה ממערכות עננים ועצרנו פעם אחת באי קטן שכולו שמורת טבע עם מרינה ומסעדה בלבד ממול האי חוור המפורסם. בכניסה למרינה לא קיבל את פנינו אף עובד מרינה וגם לא ענו באף אמצעי קשר. מצאנו מקום עגינה ופשוט נקשרנו, בעוד שכמה יאכטות של אנגלים עמדו בחוץ וחיכו יותר משעה. ה"סטייק האוס" ליד המרינה, היה בדיוק כמו שחלמנו אחרי יומיים קרים ורטובים בלי אוכל. אחרי האוכל חשבנו שנוכל לעשות "ויברח" מהמרינה בלי להשאיר עקבות, אבל לכשהנעתי את המנוע הגיע הבחור מהמרינה כדי לקחת את מסמכי היאכטה. הוא הוסיף שאנחנו ממש לא חוקיים שלא ביצענו כניסה לקרואטיה ושכדאי לנו להפליג לנמל הכניסה הקרוב ביותר ולדווח שהגענו מכיוון איטליה כדי לא להסגיר את העובדה שעברנו כבר כ- 100 מייל בקרואטיה. אמרתי לו "yes, of course we r on our way" ועשיתי פרצוף מבוהל כאילו אני באמת מודאגת והמשכנו לנו בדרכנו צפונה.
הגענו לפורטורוז בשבת לפנות בוקר ונכנסנו עצמאית כפי שבוריס, איש התחזוקה של אלן אמר לי בטלפון. שינה של שעתיים כמו בול עץ סידרה אותי ליום מסירת היאכטה. פגשתי את בוריס, בחור מקסים, שיידע אותנו שאנחנו חייבים להפליג למרינה במרחק כ- 3 מייל, שם נמצאת תחנת המשטרה לענייני ההגירה והמכס על היאכטה. הרגשנו כאילו המסע הזה לא הולך להיגמר לעולם, אחרי שכבר הגענו ליעד ונאלצנו לצאת שוב לדרך. המרינה השנייה הייתה בנמל בעיר העתיקה, שם השארנו בסופו של דבר את היאכטה עד שהבעלים הגרמני, החדש, יגיע לסדר את ענייני המכס. בוריס הגיע, ישבנו על בירה לסכם את ההפלגה ואת תקלות היאכטה והוא הציע לי להעביר יאכטה של אלן לערב הסעודית. הייתי לוקחת את ההרפתקה הזו ללא היסוס אלא שבוריס כנראה לא לקח בחשבון שתי עובדות חשובות מאוד: אני בחורה צעירה וישראלית וזו לא תהיה הפלגה בטיחותית עבורי.
 
 
לסיכום:
גם בפיראוס לא הצלחנו להחתים דרכונים, כאילו אירופה מסרבת לקלוט אותנו למרות שאנחנו כבר כאן כמעט 4 ימים. בביקורת הגבולות טענו כי לא ניתן להחתים את הדרכונים ללא תעודת רישום מקורית של היאכטה אבל אמרו שזה תקני משום שעצרנו רק ליום אחד ושזה יכול להיחשב כ- transit. במקרה הכי גרוע נחתים דרכונים בסלובניה, מקווה שזה לא יהווה לנו בעיה.
 
המעבר בתעלת לפקדה היה מורט עצבים.
שעה ומשהו של מבטים בלי סוף על מד העומק ועל הגי פי אס בטאץ' קדימה, לקראת הסוף הרגשתי שנגמר לי האוויר. אני בטוחה שאם אני לא הייתי הסקיפרית במעבר בתעלה הייתי נהנית מאוד מהנוף המיוחד, האגם השטוח וההרים מהצדדים והרבה ציפורים שנחו מעל המים הרגועים.
 
 
 
במפרץ עולם אחר: דממה ושלווה. סטפן קצת הדאיג אותי אחרי האירוע. הוא לא דיבר עם אף אחד במשך שעות ולא הסכים לשתות או לאכול. אחרי זה הבנתי שזו תגובה לגיטימית למרות שאני לרגע לא חששתי לחיינו אלא רק לשלמות היאכטה אבל אי אפשר לשפוט אף אחד במצבי לחץ. במפרץ אכלנו את כל המתוקים שהיו לנו- אוראו, טוויקס, פתי בר- הרגשנו שאנחנו חייבים להחזיר סוכר כדי לצאת מההלם.
    

 

לרכישת מנוי לחצו באמצעות PAYPAL לחצו על הקישור למטה.

העיתון ישלח לכתובת שתזינו באתר PAYPAL.
נודה על הזנת מספר טלפון על מנת שנוכל לחזור אליכם במידת הצורך.

תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<