כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > קיאקים > מסע הקיאקים לאלסקה ובחזרה
מסע הקיאקים לאלסקה ובחזרה
יש רשימה של אתרים על הגלובוס, שהמסע אליהם הוא בגדר חלום, פנטזיה. אחד המקומות הללו, הוא ללא ספק אלסקה. עמירם ונורית, בעלי פאב עמירם המפורסם בסוף דיזנגוף בתל אביב, יורדי ים מוכרים מאוד בחוף תל אביב (חסקה..חסקה … ) הגשימו את החלום הזה, בדרך האותנטית, ואולי היחידה שיש: שייט קיאקים.
מסע הקיאקים לאלסקה ובחזרה
גליון 7
מאת אשר וטורי
יש רשימה של אתרים על הגלובוס, שהמסע אליהם הוא בגדר חלום, פנטזיה. אחד המקומות הללו, הוא ללא ספק אלסקה. עמירם ונורית, בעלי פאב עמירם המפורסם בסוף דיזנגוף בתל אביב, יורדי ים מוכרים מאוד בחוף תל אביב (חסקה..חסקה … ) הגשימו את החלום הזה, בדרך האותנטית, ואולי היחידה שיש: שייט קיאקים.
קרחונים, לויתנים, כלבי ים, אריות ים, סערות ים וקרחונים פה ושם. אבל העיקר, שקט וניקיון שמימיים. "חשבתי שאולי ככה נראה העולם ביום שאלוהים ברא אותו", אומרת נורית "הכל שם כל כך טהור, כל כך לא מקולקל. עד שגם אנחנו שהגענו לשם כקבוצה, ממש לא רצינו להפר את הטוהר הזה. לכן הקפדנו לקחת אתנו חזרה לכל מקום את שאריות המזון, ואפילו את הצרכים שמי מאתנו עשה שם. במקום כזה, אתה כל הזמן בהרגשה שאסור, ממש אסור, להפר את האיזון הכל כך יפה הזה שנוצר במשך מיליוני שנים".
מגשים החלום הפסטורלי הזה של נורית ועמירם, היה קיאק מדגם סייאק. הסייאק מותאם לשיט בים, כולל ים קר ורווי בגושי קרח, מן הסוג אותו ניתן לפגוש באלסקה. גם האסקימוסים הרי משתמשים בכלי שיט זה לצורכיהם.
מה עושה את הקיאק לכזה?
הקיאק הוא כלי קשוח. מהשייט הוא דורש מיומנות בסיסית, כוח פיסי בזרועות, ולעיתים קרובות גם מייצר יבלות קשות בכפות הידיים. אבל מצד שני, הכלי הזה הוא זריז, ממזרי, בעל כושר תמרון מופלא בין גושי הקרח ויתר המכשולים בים הקר. היתרון הגדול שלו, הוא שלמרות מימדיו הקומפקטים יחסית, ניתן לאחסן בו את כל הציוד הדרוש למסע ארוך, ולהפוך אותו למעין בית.
מה ההבדל בין טיול בקיאק לטיול במכונית למשל?|
עמירם: "העולם מתחלק לשניים. אלה שנוסעים ברכב ביבשה ומסתכלים משם על הים, ויש השטים בקיאק או בכלי שיט אחר בתוך הים, ומסתכלים ממנו על היבשה. אנחנו שייכים לקבוצה השנייה".
 
הקדמה- נורית ועמירם מתוודעים לקיאקיםkayak-alaska-1_resize.gif
זאבי החופים הוותיקים של תל אביב, מכירים מזה שנים לא מעטות את נורית ועמירם, שכבר הפכו להיות מוסד מקומי. גם בזכות הפאב שלהם, השוכן כמטחווי קשת מנמל תל אביב וגם בזכות הקשר שלהם אל הים. גם נורית וגם עמירם, נהגו במשך השנים לשוט בחסקה שלהם לאורך החוף. לפעמים עד הרצליה, לפעמים עד שפיים ובחזרה. קיץ חורף, זה ממש לא משנה. אלא שלחסקה הנפלאה בקיץ, יש בעיה בחורף. "המים הקרים פשוט חותכים לך בכפות הרגלים", אומר עמירם. "וזה בכלל לא נעים".
על כן, לצד החסקה, החל עמירם בשנים האחרונות גם לגלוש בעזרת גלשני רוח. אבל לא בא אל סיפוקו. עד שלפני שנתיים החליט לנסות כלי שיט חדש, סגור, שיגן על הרגליים מפני הקור של מי הים בחורף, וגם ניתן יהיה לחתור בו בכייף. שמו בישראל קיאק.
עמירם: "גיליתי ספורט חדש, אבל למעשה זה הרבה יותר מספורט. זה עולם חדש. משום שכל מי שהולך לים עוסק בספורט בצורה כזאת או אחרת. אחד שוחה או צולל, שני שט, ושלישי מגרבץ על כיסא הנוח. זה הכל ספורט. אבל עם הקיאק, אתה מקבל את הים באופן שונה".
עמירם החליט להצטרף למועדון החתירה OUTDOOR , ובמקביל לרכוש קיאק מדגם סייאק. מדובר בקיאק ארוך המתאים לשיט בים ולהתמודדות גם גלים קצרים וארוכים. מצד שני, הסייאק הוא כלי מהיר מאוד, וניתן לגמוא בעזרתו מרחקים ארוכים. קיאק סייאק נוסף, רכש עמירם עבור נורית.
"היא לא התפתתה לזה באופן רציני, לפחות לא עד למסע לאלסקה. אבל היא תמיד ידעה שהקיאק מונח לו במחסן, ויש לה את האופציה להשתמש בו".
 
המשך עמירם מתוודע לאנשי טרה-סנטה, ומחליט להפליג בים האירי
בארץ מרוכזים הקיאקיסטים בעיקר בשני מועדוני טיולים. הראשון "טרה סנטה", והשני "לב הים". שני המועדונים מציעים את האלטרנטיבה של הקיאק, כדרך מקורית לטיול והתוודעות עם מקומות שונים ומרתקים ברחבי העולם.
כך יצא, שלפני כשנתיים, במקביל להכרות הראשונית עם הקיאק, פתח עמירם את הרומן שלו עם אנשי טרה סנטה. נורית: "הרעיון שהם ניסו למכור לנו, מאוד קסם לנו. הם הציעו לנו דרך לגלות עולם הכי קרוב לטבע שאפשר. הקיאק במקרה הזה, הוא גם כלי התחבורה שלך וגם הבית שלך".
"גם החבר’ה הקיאקיסטים שמטיילים אתך, אלה בדרך כלל חבר’ה שכייף להיות איתם ולדבר איתם. הם בדרך כלל בעלי אופי רגוע, שלו".
"סוג הטיולים שהם הציעו לנו, הם לא טיולים של בתי מלון, אלא של לינה בחוץ. האוכל שלך והציוד שלך כולל האוהלים ושקי השינה, יושבים בתוך הקיאק. אין מה לדאוג. יש מקום לכולם".
האם הקיאק מזכיר לכם את החסקה?
נורית: "ממש לא. אין שום דמיון בין השניים, חוץ מהעובדה שבשניהם אתה צריך לחתור, וזקוק לשם כך לכושר גופני מסויים. באלסקה למשל, חתרנו 25-30 קילומטרים ביום בניחותא ובשלווה בלי לחץ, (חוץ מזמני הסערות). פה ושם עשינו הפסקות, בלי להתחרות עם אף אחד. אבל פיסית זה לא היה קל".
לטיול הקיאקים הראשון, יצא עמירם ללא נורית, עם הקבוצה של טרה סנטה לשיט בים האירי. מסע מרתק בפני עצמו. הוא טעם, נדלק, ורצה עוד. בשלב הבא, הוא הדביק בהתלהבות שלו את נורית, וכך נולד הרעיון להצטרף לקבוצה שהחלה להתארגן במועדון, לשיט באלסקה.
 
הקבוצה
את הקבוצה גיבשו והקימו שגיא ועומר מטרה סנטה, שבהמשך גם הובילו את המסע באלסקה. קבוצת השייטים מנתה 12 איש, מתוכם שלוש נשים. הגיל הממוצע, בין שלושים לארבעים. נורית ועמירם, בשנות החמישים לחייהם, היו הקשישים שבחבורה. את חלק מן האנשים, הכיר עמירם מן המסע הקודם לאירלנד. היתר התקבצו ובאו מפה ומשם. כדי למנוע תקלות במהלך המסע, הוחלט לאמן במשך מספר שיעורים את הקיאקיסטים המתחילים, כולל נורית, על מנת להגיע לרמה אחידה (גבוהה) פחות או יותר בין החותרים. צריך לזכור, שכל חותר המפגר בקצב, מכל סיבה שהיא, ייפול באופן טבעי למעמסה על יתר חברי הקבוצה. מצב לא סימפטי באלסקה.
 
מתחילים את המסלול
החודש, חודש אוגוסט 2000. בטיילת של תל אביב עדין לא החליטו אם כדאי לנגב את הזיעה כל שניה, או לאפשר לה להמשיך וליזול חופשי חופשי מן המצח. באותה שעה באלסקה, מזג אוויר נפלא. המקומיים שפגשו בישראלים סיפרו שכבר 23 שנים לא היה שם אוגוסט עם מזג אוויר כל כך חמים ונפלא. "היה לנו מזל בלתי רגיל", אומר עמירם. תאריך היציאה לא היה ברור, שכן בטיול כה יקר, מנסים למצוא כרטיסי טיסה זולים שיוזילו במעט את העלויות. לבסוף, טסה הקבוצה לאטלנטה ארה"ב, ומשם בטיסה נוספת לאנקורג’Anchorage שבאלסקה. שם לנו באכסניית ספורטאים המשמשת את הקיאקיסטים שמגיעים לאזור. אוגרים כוח.
במקום מקבלים הנחיות בסיסיות לגבי המסע. הוראות בטחון, קצת עניינים טכניים, וגם חלק מן הציוד הבסיסי הדרוש למסע מעין זה. כגון גזיות מיוחדות לבישול המזון, רקטות תאורה, חגורות הצלה, חליפות סערה, "חצאיות" שנועדו לחבר ולאטום את השייט אל הקיאק שלו, ולמנוע חדירה של מי ים לתוך הסירה בזמן סערה וחתירה ובזמן התהפכות. ציוד הכרחי נוסף, אוהלים, שקי שינה, חומרי הגנה שונים כולל תרסיסי פילפל נגד דובים.
לפני היציאה לדרך, חילקו המדריכים של טרה סנטה את המזון והציוד הקבוצתי בין הקיאקים, על מנת שהנטל יתחלק שווה בשווה בין כולם. כל פריט נלקח בחשבון, כולל חישובים מדויקים לגבי המזון והשתייה הדרושים. מחד, יש להתחשב בעובדה שלאורך כל המסע לא יהיו מקומות מיושבים בהם ניתן לרכוש מזון. מאידך יש אמנם מקום בקיאקים, אבל לא צריך להגזים. זו לא אוניית מכולות. בדיעבד התברר כי החישובים היו נכונים ומדויקים. "מבחינה זו הכל דפק פיקס" אומרת נורית.
אחד מפריטי הציוד החיוני ביותר במסע מסוג זה, אלה מתקני הפילטריזציה המיועדים לסינון מים מן הפלגים שבדרך, והפיכתם למי שתייה כשרים למהדרין. ללא תהליך הסינון, סביר יהיה למצוא במים צואה ושתן של חיות שונות, כגון דובים, לנטרות, וציפורים שונות. אפילו הדגים אוהבים להשריץ.
עם תום חלוקת הציוד באנקורג’, נוסעים לפנות בוקר באוטובוס מיוחד לעיירה ונטייר המשמשת כנמל יציאה לנקודת תחילת המסע. בונטייר מצטיידים בקיאקים עצמם, הכוללים גם שני קיאקים זוגיים, כדי שבעת הצורך יהיה אפשר לסייע לשייט הנתקל בבעיה כלשהי. מפות שטח, מצפנים, מכשירי קשר. אומרים שלום לציויליזציה, ועולים על ספינת המסע המובילה את החבורה לנקודת הזינוק של המסע. מורידים את הקיאקים למים, מסדרים את הציוד, בדיקות אחרונות, מנפנפים לשלום ובעיקר להתראות לחברי הצוות של הספינה. עוד עשרה ימים, אינשאללה.
 
יוצאים לדרך- חתירה קשה ואגב, הסלמונים מצוינים
יום ראשון. יוצאים לדרך. עומר ושגיא המדריכים המקסימים מטרה סנטה, מנווטים את המסע במיומנות רבה. קצת מבולבלים, הרבה מתרגשים. אבל צריך לחתור את המכסה היומית. מסביב, נוף קדומים של איונים בתוליים מכוסים בצמחיה עבותה. לוקחים נשימה עמוקה מן האוויר הנקי, וממשיכים לחתור. kayak-alaska-2_resize.gif
הקיאקים חותכים את המים כמו חמאה. עוד קילומטר, ועוד יבלת. אחרי מספר שעות של חתירה, פוגשים בספינות דייג, הראשונות והאחרונות לאורך כל המסע. מתברר שהם עמוסים בדגי סלמון. החבר’ה מישראל מבקשים לקנות כמה דגים לארוחת הערב. הדייגים המקומיים מעמיסים סלמונים מלוא הקיאק, ומסרבים לגבות תשלום. סוג של הכנסת אורחים מקומית. בערב, על המדורה המאולתרת באחד החופים הקרובים, הסלמונים מתגלים כטעימים למדי. בהמשך חוטף אחד הגברים דלקת בגיד, וחתירתו נפגעת. הוא מצטרף לאחד הקיאקים הזוגיים בו חותר שגיא המדריך. מתברר שהרעיון לשכור 10 קיאקים מהם 2 זוגיים עבור תריסר שייטים, היה רעיון מחושב ונכון.
בינתיים, נורית מחזיקה מעמד יפה והיא עומדת בקצב. גם שתי הנשים האחרות. נורית: "כשאני מאוד רוצה משהו, אני לא מרגישה שהוא קשה לי. אל תשכח שיש לי המון ניסיון עם הים, הכשרה בסיסית, והמון אהבה לים וטבע. זו הנוסחה המנצחת". עמירם: בשנים האחרונות היו ימים שהיינו שטים בחסקה לנתניה וחזרה, מרחק 40-50 ק"מ כמו כלום. זה לא מפריע לנו. הידיים מיובלות כבר מזמן". לאט לאט הקבוצה מתחילה להתגבש. לקראת ערב, מתחילים לחפש מקום להקמת המאהל. המקום נמצא, אבל מי יודע להסתדר עם הקמת האוהל המסובך הזה? גם אחד החותרים מהנדס במקצועו, מתחיל להתברבר. אבל סוף טוב הכל טוב והאוהלים מוקמים בצורה טובה ביותר. אחרי יום מעייף מאוד שהתחיל מוקדם מאוד בבוקר, ואחרי סעודת סלמונים דשנה. השינה באה בקלות.
 
יום שני- לא שומעים קולות
בוקר. נורית: "הגב כואב. גם הידיים והרגליים. הגוף ממש שבור לחתיכות. גם מן המאמץ של היום הראשון, גם מן השינה הלא נוחה. אבל כשאת מציצה מתוך האוהל, ורואה בעין בלתי מזוינת איפה את נמצאת, מייד נעלמים כל המיחושים. מה רואים? שקט. שקט. שלוות אלוהים. אוושת הרוח, המית הגלים. הכל נקי כזה. שום דבר שיקלקל את האוויר. גן עדן עלי אדמות".
מישהו מדליק את הגזיות, ומתלבשים על ארוחת הבוקר. לא ארוחה כבדה מדי, אבל שתהיה עתירת פחמימות וקלוריות עבור המאמץ המתבקש. למשל, דייסה מבושלת מאבקת חלב, קרקרים עם ריבה, ו …חלווה. המון חלווה.
חוזרים לחתור. בדרך פוגשים כמה מחבריו הטובים של האדם. חיות כמובן. נשרים ענקיים, כלבי ים, להקות דגי סלמון המקפצים להנאתם, לוטרות שלוטשות עיניים לעבר האורחים הלא קרואים. כאלה דברים. מדי פעם חולפים על פני איונים קטנים ויפהפיים, פסגות סלעים מושלגות. הים לעומת זאת, משנה מדי פעם את פניו, וכאשר מתקרבים לקרחון כזה או אחר, הוא הופך להיות כמו מרק שמנוני בו את מקום הקרפלך תופסות חתיכות קרח. הנאה צרופה ומדהימה לכל מעריצי הנשיונל ג’יאוגרפיק.
מזג האוויר, רוב הזמן נינוח. זה מאפשר למצוא בקלות יחסית מקומות נוחים להחפה. אוכלים משהו קטן. מתוודעים לדובים השחורים של אלסקה. קצת מפחיד, אבל נזהרים. בכל חניית לילה, מקפידים לתלות את כל המזון והציוד על עצים גבוהים, מחוץ לטווח כפותיו של הדוב. בים, פוגשים יונקים מסוג אחר. לויתנים. להקות שלמות של לויתנים. עוצרים רגע, מקשיבים לקולות המדהימים שלהם.
מה הרגשת?
נורית: "חשבתי שממש הגעתי לגן העדן האמיתי. חשבתי, אלוהים אדירים. כמה טוב שיש עוד פיסות מקום בעולם, אליהן עדין לא הגיעו בני האנוש כדי לקלקל. חשבתי שבני האדם חייבים לשמר מקומות כאלה בלי נגיעה, בלי זיהום אוויר של ספינות מנוע, כדי שכדור הארץ שלנו יוכל להמשיך ולשרוד".
יש עדין סימנים לשואה האקולוגית שהתרחשה שם לאחר טביעת מכלית הנפט לפני מספר שנים?
נורית: "בהחלט רואים שקרה שם משהו נורא. אבל הטבע מתחיל להתאושש אחרי שנים של הרס".
עוד יום ועוד יום. בכל אחת מן החניות, נוקטים באמצעי זהירות כדי שלא לפגוע בסביבה. כל פיסת לכלוך מתכלה, כולל ניירות, נשרפים. הזבל הבלתי מתכלה, כגון מוצרי פלסטיק, ואפילו גללים של מי שעשה שם את צרכיו, נאספים ומרוכזים להשלכה בפח הקרוב ביותר אליו יגיעו בתום המסע.
 
הגלשרס (הקרחונים) הגדולים
בין היום החמישי לשישי, מגיעים לאזור הקרחונים, הנושאים את השמות טייגרה ונסאן. בהמשך מתברר כי זו גם שעתם הגדולה והיפה של הקיאקים. שכן רק באמצעות קיאקים ניתן להגיע לאזור ייחודי זה שעל הגלובוס.
"זו חוויה מדהימה. אתה מרגיש שאתה שט בתוך מרק סמיך של קרח", נזכרת נורית. הקרחון עצמו, הר קרח בגובה 300 מטרים, מתפרק ומתפורר כל הזמן בדפנות החיצוניות שלו, בגלל השינויים במזג האוויר בעונה זו של השנה. החתיכות עפות לכל עבר, כולל לכיוון חבורת הקיאקיסטים מישראל. אבל עומר ושגיא שומרים על טווח של קילומטר וחצי מחוץ לטווח הסכנה.
ככל שמתקרבים, שטף גושי הקרח מתגבר והולך. הרבה חתיכות בגדלים שונים, שטים על ומתחת פני המים, וצריך לתמרן את הקיאק בזהירות.
מה הכי מרגש שם?
נורית: "ראשית תנאי השטח המיוחדים, המאלצים אותך לשוט בסללום בין חתיכות הקרח. שנית, הגושים של הקרח כשלעצמם הם יצירות אמנות יפהפיות שהטבע פיסל בעצמו בעזרת המים והרוח. לפעמים אתה עובר ליד גוש כזה, והדמיון קופץ לך לעיניים, ’הנה שער הניצחון בפריס’. או הנה גוש שנראה כמו גוף של אישה". וככה יושבים להם בתוך הקיאקים 12 השייטים, חותרים לאט לאט מסביב ונהנים. אז הם גם רואים שהם לא לבד. שכן מסביב לוטשים עיניים סקרניות אריות ים וכלבי ים באורחים הבלתי קרואים שבאו לביקור.
מדי פעם מפרים את השקט רעמים אדירים, של גושי הקרח המתנתקים בעוצמה אדירה מן קרחון האב שלהם. נורית: "ברגעים כאלה חשתי הרגשה שאנשי ים חשים לא פעם, שאני כל כך קטנה מול היקום הגדול והאדיר הזה. חשתי כבוד אדיר לעוצמה של הטבע, וקיבלתי פתאום פעם נוספת פרופורציה נוספת למקומנו כבני אדם ביקום. מתחילות לעבור בראש שאלות פילוסופיות כאלה כגון, מי אנחנו, מה אנחנו".
קר?
עמירם: "בכלל לא. מה פתאום. היינו מצוידים כהלכה עם חליפות מיוחדות וכל מה שצריך. חוץ מזה, רוב המסע תפסנו מזג אוויר נהדר. ממש נהדר".
בכל זאת, מספיקים השייטים לקבל הדגמה של סערה באזור המושלג הזה של העולם. שגיא ועומר מתמרנים אותם למקום מסתור, באחד החופים הסמוכים. מדליקים גזיות בקושי. מסתדרים. עקב הסערה, מתחיל להיווצר עיכוב בלוח הזמנים. שגיא ועומר מחליטים לבצע שינוי מתוכנן במקום המפגש עם הספינה האמורה לאסוף אותם ביום האחרון. אלא שהקשר משובש. בלית ברירה, מבצע שגיא מבצע יחיד, שט סביב לצד האחר של האי, ושם הוא מצליח ליצור קשר עם הבסיס.
הסערה מובילה אותם ליום האחרון של המסע. באחד האיונים הם מוצאים במפתיע בקתה עזובה, מצוידת היטב, המשמשת את הקיאקיסטים המזדמנים לאזור. האנשים שמחים על המציאה, תולים את הבגדים הרטובים כדי שיתייבשו, מתארגנים לארוחת ערב. בסיום, לפני שנאספים על ידי ספינת המשא, דואגים לנקות ולסדר היטב את הבקתה, להשאיר שם את המזון שנשאר, אולי יוכל לשמש את השייטים הבאים שיזדמנו לאזור.
חוזרים לספינת המשא, מתחילים לחזור הביתה. מזדכים על הציוד, מתארגנים לטיסות. אנקורג’, משם לסיאטל, ומשם בטיסה ישירה לתל אביב.
עמירם: זו הייתה אחת החוויות הגדולות שהיו לנו בחיים. שם בהתחברות הישירה אל הטבע, סדרי החשיבות שלך מתהפכים. זוויות הראיה שלך על העולם משתנות. יש עוד כל כך הרבה חלקים יפים של העולם אליהם עדין לא הגענו, פשוט חבל לבזבז את הזמן שלנו על פקקי תנועה וקניונים". אומרים ועושים. באוקטובר הקרוב, אמורים עמירם ונורית, לצאת למסע שקי שינה וקיאקים בניו זינלנד. "נחתור איפה שנוכל, נצעד איפה שצריך, נישן איפה שייצא. בלי יותר מדי תכנונים".
"נכון. לא כל זוג עם ילדים קטנים יכול פתאום לנטוש הכל ולעשות מבצע שכזה. אבל כל דבר בזמנו. אנחנו הגענו לשלב כזה בחיים בו דברים שהיו חשובים פעם, כמו השגיות וכסף, כבר לא כל כך חשובים. אנחנו רוצים לנצל את השנים הללו, כל עוד כוחנו עדין במותננו ועדיין לא שמנו רגל בבית אבות, כדי להכיר את העולם בדרך היפה והקרובה ביותר אל נפש האדם ואל הטבע.
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<