כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > קיאקים > קיאקים בראש הנקרה
קיאקים בראש הנקרה
קיאקים בראש הנקרה


"מעניין אותך להצטרף לטיול קיאקים בראש הנקרה?" שאל העורך. חשבתי שנייה ושחררתי "כן" הססני, כי בכל זאת, מה לי ולקיאקים? אני הרי גולש ולא חותר, אבל סוף שבוע בחברתם של המשוגעים לדבר גילה לי תחביב חדש שהולך ותופס תאוצה בקרב אנשים מיושבים בדעתם, חתך הגילים מ-18 עד 60, בנים כבנות (כבת, אם לדייק). "תכתוב שתבואנה עוד בנות," ביקשו החותרים. גם לקרן, הבחורה היחידה בקבוצת הזכרים (להוציא את המדריכה המקסימה, איילת), חסרה הנוכחות הנשית, "זה לא נעים להשתרך לבד מאחור כל הזמן,"
 
קיאקים בראש הנקרה
גליון 14
מאת ליאור רדושיצקי
"מעניין אותך להצטרף לטיול קיאקים בראש הנקרה?" שאל העורך. חשבתי שנייה ושחררתי "כן" הססני, כי בכל זאת, מה לי ולקיאקים? אני הרי גולש ולא חותר, אבל סוף שבוע בחברתם של המשוגעים לדבר גילה לי תחביב חדש שהולך ותופס תאוצה בקרב אנשים מיושבים בדעתם, חתך הגילים מ-18 עד 60, בנים כבנות (כבת, אם לדייק). "תכתוב שתבואנה עוד בנות," ביקשו החותרים. גם לקרן, הבחורה היחידה בקבוצת הזכרים (להוציא את המדריכה המקסימה, איילת), חסרה הנוכחות הנשית, "זה לא נעים להשתרך לבד מאחור כל הזמן," היא אמרה בדרך לצפון. בניגוד לצניעותה, במהלך השיט היתה לי הרגשה שלמרות הכול היא תופסת מקום מכובד באמצע המשט.
על כביש החוף ביום שישי שמשי, כשהפנים צפונה, נצפו מצנחים רבים מעטרים את השמים, חלקם מצנחי רחיפה, אחרים של הקייט סרפינג. גם אופניים קשורות למכוניות נראו בדרך לצפון. יום שישי ולכל אדם חכם יש תחביב, תחביב ספורטיבי, בדרך כלל. החבר’ה שאליהם הצטרפתי חותרים בקיאקים.
שעת היציאה נקבעה לצהרי יום שישי, ממועדון השיט שבמרינה של תל אביב. כמעט כולם התייצבו בשעה היעודה, למעט צחי, בן ה-34, הרוקח שנאלץ לסגור את בית המרקחת שברחוב בן יהודה, וקובי, בן ה-23, מפוצץ ההורמונים, שלא זוכר מתי יצא לו לישון יותר משעתיים בלילה. ובאמת, לך תזכור, כשאתה נאלץ לעבוד בשתי עבודות ביום, ללמוד למבחן ייעוץ מס ומעל הכול - לנסות להכיר כל בחורה שחיה בארץ. rohan1_resize.gif 
מי שכן הגיעו בזמן והציגו עצמם היו: מיכאל, כבן 50. יגאל (34), רוקח במקצועו, העובד במכון הגרעיני בנחל שורק, סתיו (18), צעיר החותרים, שבימים אלה עומד להתגייס לקורס טיס, גיל (30), המגדיר את עצמו כאיש מחשבים עם עבודה, אבי (48), שחולם לצאת לטיול בעולם ולהשתקע באחד מחופיה של תאילנד, אילן (32), עורך דין במקצועו, ששאל: "מה בדיוק כחול במגזין?", אריה (54), שהרבה להתלוצץ, הוא רופא מנתח שעשה הסבה בשנים האחרונות לרפואה הומיאופתית. אריה הוא מהמנוסים שבחבורה ומאחוריו חתירות ארוכות, בין היתר גם חצית הכנרת בלילה. דב (39), הכריזמטי, הוא קורא בכף היד. דב מגלה שבעיקר שבה אותו היחס של המועדון, שאיפשר לו לחתור בחודשים הראשונים מבלי ששילם: "האמונה שיש להם בבני האדם וההנאה שהם מפיקים באופן אישי מהים קנו אותי." קרן, 30, עובדת בתחום הביו-טכנולוגיה, שם היא מסננת כדוריות דם לבנות ומחזירה את הדם המסונן לעמוד השדרה של החולה, (ככה, בערך, על רגל אחת). כאן היא מייצגת את המין היפה (תרשום שאנחנו מצפים לתגבורת, מדגישים כולם), ואחרון חביב נציג המקצוענים, דרור שטינברג, לשעבר אלוף ישראל בקיאקים אולימפיים והיום איש עסקים ששומר על כושר ואהבה לקיאק. המדריכים שהרימו את הטיול ולקחו אחריות על קבוצת ה"ילדים", הם איילה לשר, צלמת ומראשונות החותרות ועמית, שהיה אחראי על הכול - מלוגיסטיקה והסעות ועד השיפודים המצוינים בלילה בקיבוץ ראש הנקרה. עמית, המתקרב לארבעים, חותר כבר מגיל עשר, איילה, מורה לחינוך גופני, החלה בגיל מאוחר יותר, רק אחרי שבנה אסף החל לחתור. "הסיכוי שאני אחתור בקיאק, מבחינתי באותה תקופה, היה שווה ערך לסיכוי שאגיע לירח," אומרת איילה, שבינתיים לא טסה לירח, אבל כן התחילה לחתור. אחרי שהכרנו את חברינו החדשים התחלקנו למכוניות ויצאנו לדרך.
בדרך, במכוניתו של יגאל, התברר שאחד המאפיינים הבולטים של החותרים החדשים הוא מגוון של מקצועות חופשיים והשכלה אקדמית רחבה. יגאל סיפר שהתחיל לחתור כבר לפני עשר שנים, אבל עם הזמן התחביב דעך. כתבה בערוץ 2 על קבוצת חותרים ועלון פרסום של "ויזה" הם שהחזירו אותו לאהבתו הישנה. תחושת האסקפיזם שעלתה מקבוצת האנשים באותה כתבה מדוברת היא שהניעה אותו למעשה. גם על קרן השפיעה אותה כתבה וגם היא החליטה שהכיוון הוא הים. rohan2_resize.gif
די מעניין הסיפור הזה עם ראש הנקרה. שעתיים מתל אביב ואתה בגבול הצפוני. עוד שני צעדים אתה בלבנון. ובגבול יושב חייל מנומנם ואנטנה ומתחתיו אחת מפנינות הנוף של ישראל: הנקרות של ראש הנקרה. אודי, מנהלה של הימייה בראש הנקרה, קיבל את פנינו והפנה אותנו לחדר הילדים הנטוש. (זאת מאחר שכבר שנים הילדים בקיבוץ ישנים עם ההורים). אודי, יחף כיאה לקיבוצניק, הוא מורה לימאות כבר למעלה משלושים שנה, כמו כן הוא מאמן שיט תחרותי וחקלאי.
ערב בקיבוץ. עמית הוציא את המנגל והזרים כמות גדולה של שיפודים. אריה וקרן חתכו סלטים, איילה וצחי הכינו פסטה והשאר סידרו ואכלו. אחרי ארוחת ערב שבת עמית ואיילה, המדריכים האמונים על בטיחותנו, העבירו תדריך מפורט על מותר ואסור. למשל, לעבור את הגבול – אסור, ובראש הנקרה קל מאוד לפספס את הגבול. פנייה ימינה (צפונה) ביציאה מהנקרות ואתה אורח של השייח נסראללה. התדריך כוון בעיקר לשובבים שבחבורה ובראשם לאריה. מספרים שפעם אריה חתר לכיוונה של אוניית סוחר ונכנס למערבולת הנוצרת ע"י מדחף האונייה, הימור מסוכן, מאחר שמדובר בוודאות בכוחות לא שקולים.
בקיבוץ חגגו את "חג המעלות”, חג קיבוצניקי של תנועת הנוער העובד והלומד ואחריו פצחו בשירה בציבור שנמשכה אל תוך הלילה. הצעירים עוזבים מוקדם יותר, על מנת להתארגן לבילוי ברגבה הקרובה. לצעירים יותר יש פאב בקיבוץ. חדר האוכל משנה צורה: מדליקים נרות ומוכרים בירות בזול. בחצות, שעת הפתיחה המיועדת, ה"פאב" סגור עדיין ושני תל אביבים שצריכים לקום ולחתור על הבוקר, חוזרים לישון על המזרנים בחדר הילדים. קובי, לעומתם, יוצא לבלות. הוא מצטרף לבנות הקיבוץ לבילוי ברגבה הסמוכה, וסוחב איתו גם את סתיו.
בבוקר שבת התעוררנו בשש וחצי והתחלנו להתארגן, קובי המשיך לישון עוד שעה. מאוחר יותר הוא יספר מה החזיק אותו ער עד חמש בבוקר. תה וקפה הוגשו וד"ר אבני המשיך להפתיע את הנוכחים כשהכריז על ארוחת הבוקר הנחשבת כארוחה הכי חשובה ביום, כמיותרת. "תאכל כשתהיה רעב," הוא אמר, "לא בגלל שאתה פוחד שתהיה רעב מאוחר יותר. בבוקר אנחנו בשיאנו, אין לנו צורך באוכל." ממשיך להפתיע, מכיוון שערב קודם הוא הוציא את דיבתו של החלב רעה כאשר הכריז עליו כלא בריא. רוב האנשים המשיכו לכרסם.
לפני העלייה לרכבים הפרטיים שיסיעו אותנו אל הים, החבר’ה מתחילים להתרגש. הרי למען מטרה זאת הטריחו עצמם לראש הנקרה והשאירו את שאר המשפחה בבית. דב בקולו הרגוע ובעיניים בוהקות הסביר לי: "אי אפשר לנצח את הים. אני חותר לפחות פעמיים בשבוע, אני גר מטר מהמועדון. זה השקט, האנרגיה של הים, אתה מכבה את הפלאפון, תענוג." דב גדל בים של חיפה ועל הג’יפ שלו מודבק סטיקר "רגוע תמיד", המתמצת בצורה הטובה ביותר את מצב רוחנו בירידה מהקיבוץ, כשמולנו נפרש הים במלוא הדרו, ללא גל, או משב רוח. משמאלנו מטעי הבננות של הקיבוץ. עשרות דייגים פוקדים את החוף בשבע וחצי בבוקרו של יום השבת. אם לא ג’יפ הפטרול והחיילים, אתה שוכח שאתה בארץ.
הגענו לחוף והתחלנו לפרוק את הציוד. עמית דאג שכל אחד ייקח חגורת הצלה ו"חצאית", ששומרת את הקיאק מכניסת המים לחלל ה"קוקפיט". הקיאקים הועברו מהרכב לשפת הים, כל אחד בחר קיאק וצייד אותו בהתאם, מי בשקיק של "ארוחת עשר" ומי במצלמות ובפלאפון שישמש כמכשיר קשר למציאת נעדרים.
כמובן שהכול נארז באריזות אטומות. התהפכות למים היא תמיד אפשרית. אילן ביקש מדרור, אלוף הארץ לשעבר, לחבור אליו לקיאק הזוגי, ודרור נעתר. קובי ואני לקחנו את הקיאק הזוגי השני. קובי שסבל ממתיחה ביד, ישב מאחור והיה אחראי להיגוי, עלי נפלה רוב עבודת החתירה. דחפנו את עצמנו למים והתחלנו לחתור. איילה הובילה ועמית נשאר מאסף, החברה שמרו על סדר בדרך לגבול הלבנוני שמעט לפניו נמצאות הנקרות.
אי אפשר לפספס את ראש הנקרה. כבר מתחילת החתירה בחוף בצת, נראה הקיר הלבן העולה מתוך המים. איילה הובילה אותנו לכניסה. יש כניסה ימית אחת בלבד לנקרות והיא נמצאת בצדו הדרומי של הצוק. מעל הכניסה תלוי גשרון המשמש למבקרי האתר. גובה הכניסה כעשרה מטרים ורוחבה כשני מטרים – רוחב המאפשר לשני קיאקים להיכנס ביחד. אנחנו חותרים פנימה והמים משנים את צבעם לכחול עמוק. המים צלולים והד חזק מגביר את קריאות ההתפעלות שלנו. אורך המסלול בתוך הנקרות כ-150 מטר. אם לא היינו בתחילתו של היום הייתי נשאר שם עוד הרבה זמן.rohan3_resize.gif
לאורך המסלול יש כניסות נוספות מהים, אך גובהן מעל פני המים אינו מאפשר כניסה בטוחה, למעט במצבי שפל. (וזאת מכיוון שהגובה מהנקרות עשוי להיות בעייתי במקרה ומגיע גל בזמן הכניסה ומעלה את הקיאק לגובה התקרה).
בבוקר יום ביקורנו היה פתח הכניסה בגובה של כ-80 סנטימטר מעל פני הים. לפני שעזבנו את הנקבה כבר כיסו המים את הפתח. היציאה ממסלול החתירה בתוך הנקרה היא בכיוון צפון מערב, בצמוד לקיר שנבנה על מנת לחסום את מנהרת הרכבת, מנקודת הגבול עם לבנון. היציאה ל"אוויר העולם" מתוך הנקבה היא חוויה בפני עצמה. לפתע אתה באור שמש מסנוור אשר מתעצם בשל החזרת קרני השמש מהצוק הלבן.
החתירה בתוך הנקרה מופלאה, כמעט כמו כל כניסה לפתחים צרים. ההרגשה שבפנים אמנם התקרה גבוהה ויש הרגשה של שיט במערת נטיפים, אבל נראה עדיין שהחלק במוחנו שאחראי לתחושת העונג מגיב בעיקר לכניסות, ואולי זו סתם פלספנות מיותרת וכוחן של הנקרות הוא בטבע שעיצב אותן. יש תחושה של אינדיאנה ג’ונס בעקבות איזה אוצר אבוד, ובסופו של דבר אמנם אין אוצר, אבל אתה מגלה שהדרך אליו היא המתנה האמיתית.
בכניסה למערה נוצר פקק כי המערה קטנה מכדי להכיל יותר מקיאק או שניים. מחוצה לה, בחלל הגדול יותר, אריה מתחיל להשפריץ עלינו מים עם המשוט. כמובן שהגבנו במהירות, מה שהביא להתהפכות הראשונה בשיוט. אחד מאנשי הקיאקים האחרים עזר לאריה להפוך את הקיאק ולתפוס בחזרה את מקומו בתוכו. אריה נראה מבסוט מאוד מרחיצת הבוקר.
אריה, איש מילולי, מנסה להסביר לי את סוד קסם החתירה. והוא דווקא מעיד על עצמו שהוא עכבר יבשה: "חייתי רחוק מהים, והכתבה בערוץ 2 הזכירה לי חלום ישן. מאז ההנאה מושלמת, אני אוהב לנצל את הגוף שלי, זה איזה סוג של מדיטציה. הייתי מגדיר את החתירה כ’לעשות אהבה עם הים’." הוא אומר, "המשוט, הכוח העצום של הים, לחתור עם הזרם. זה כמו באהבה, אם אתה נוגע או לוחץ, או אם אתה עדין תמיד זה כיף." הארוס של פרויד, שוב, מסביר הכול.
נקודת הציון הבאה היא אי השחף שבו מקנן השחף הכספי, אך לא יצא לנו להיפגש. כמה מאות מטרים ממנו שוכן אי הנחליאלי שגם אליו הגענו. להחיף לאיים הללו לא ניתן, גם מכיוון שהם סלעיים וקטנים, אך בעיקר בשל העובדה שהאיים מוכרזים כשמורת טבע מוגנת ואסורה בכניסה. איילת ידעה לספר לנו שבאיים מצאו חציבות ארכיאולוגיות לאבני בניין. בדרך משוחחים על הא ועל דא עם הקיאקים שלצדך, אחרים בודקים עד כמה מהר הם יכולים לחתור. "הצמד האולימפי", אילן ודרור, חתרו די מהר. החתירה הופכת קשה עם הזמן ואתה מרגיש את המאמץ של הידיים והשכמות. הכושר הגופני הוא גורם המשיכה מספר אחת של החותרים, וכידוע, "נפש בריאה בגוף בריא" (הם טוענים שחדרי הכושר משעממים וסגורים). והחבר’ה אכן נראו בריאים ומאושרים. חתרנו אל חוף מבודד לארוחת עשר מזינה: פיתות, לחם, עגבניות, חומוס, ביצה וטונה. כולם טרפו, התיאבון התעורר. בחתירה קרוב לחוף היו גלים קטנים ואתה מגלה שגלים מיניאטוריים אלה מעיפים את הקיאק. קובי ואני התהפכנו כשתפסנו גל שייקח אותנו אל החוף. עוד אתה מגלה שקשה מאוד להוציא מים מקיאק זוגי שהופך לכבד מאוד.
על החוף היה זוג שתפס שלווה. לבלשים שבינינו זה נראה כמו רומן אסור של גבר נשוי. התקפלות הזוג דקות ספורות לאחר שעגנו על החוף, אישר את הקביעה. החבר’ה נראים מגובשים, למרות שחלקם נפגשו לראשונה רק אתמול. בזמן שהשאר נחו ונהנו משמש סתווית, דרור ואריה חתרו להנאתם בסמוך לחוף, היה להם חבל לבזבז זמן חתירה שמתברר כיקר מאוד.
מהחוף המשכנו בדרכנו דרומה. חלפנו על פני "מדינת אכזיב" של אלי אביבי ומועדון הים התיכון הנטוש, מאז נהרג אחד העובדים כתוצאה ממתקפת קטיושות. מעגן סהר שמזוהה גם כמנת (נמל בערבית) אכזיב, הוא הנמל הדרומי הקדום של אכזיב. זאת הייתה גם נקודת הסיום. איילה וחברים נוספים פנו למעגן, השאר שהרגישו דחף לגמוא עוד כמה קילומטרים המשיכו אחרי עמית ופנו מערבה, לעומק, לאי שגביון הנקרא גם "אי האהבה", על שם בית הקפה לאוהבים ששכן שם. החתירה לאי מאתגרת ביותר מבחינתי, העייפות מורגשת היטב והמרחק גדול. לשאר זה נראה קל יותר. אבי, דב ויגאל חלפו על פנינו ונראו מאושרים.
אז מה היה לנו? תופעת טבע נדירה ומעניינת בראש הנקרה, שמש, ים וחבורה נחמדה של "פריקים" לשיט קיאקים, מסוג האנשים שכיף להיות איתם. להתראות בטיול הקיאקים הבא. אני מצטרף, ואתם?
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<