כחול 72 - אוקטובר 2017
גליון 72 יצא לאור בעיצוב חדש ומרעננן, מה דעתכם על הלוגו החדש של המגזין המודפס?



 
דף הבית > חדשות הים > חדשות הים 2014 > מצילים את הים? סיפור על דייג ודגים
מצילים את הים? סיפור על דייג ודגים
לאחרונה הושק קמפיין פרסומי רחב ומתוקצב היטב תחת השם "דגים באחריות- הרפורמה להצלת הים התיכון", אליו נרתמה החברה להגנת הטבע. הקמפיין קורא לרפורמה להצלת הים והדגה, אך למעשה עוסק בקידומו האגרסיבי של מהלך מסוים, והוא- לחץ על מקבלי ההחלטות לאסור לאלתר את עבודתם של הדייגים בשיטת הדיג המכונה "מכמורת". במסגרת זו נעשים מאמצים עילאיים, תוך הסתמכות על נתונים מדעיים לכאורה, על מנת להציג את דייגי המכמורת הישראלים, כ- 22 במספר בארץ כולה, לא רק כמשמידי הדגה בים התיכון וכאחראים לאסון אקולוגי, אלא ככאלו שגוזלים
מאת אמיר שרון
 
מי הם אותם דייגי מכמורת המאיימים להרוס את הים? מי הם אנשי הדיג החופי מהם גוזלים דייגי המכמורת את פרנסתם? מה מקור התעקשותם הבלתי מתפשרת של מובילי הקמפיין על סילוקם לאלתר של 22 דייגי מכמורת, לעומת חוסר הרצון להסדיר את עבודתם? זאת,  על אחת כמה וכמה לאור העובדה שתכנית מקיפה להסדרת הדיג בישראל, פרי מחקר ארוך ובלתי תלוי, כבר מונחת על שולחנו של שר החקלאות ומחכה ליישום.
אתחיל בגילוי נאות. אבי עסק בדיג מילדותו. כילד שגדל בתל אביב, היה חומק מבית הספר ומבלה את זמנו בחוף שרתון, בצלילה ומרדף אחר דגי החוף. אז, אם היה מצליח להניס דג אל הגומחות שבסלעי החוף, יכול היה לצלול וללכדו בידיו החשופות. חלפו מספר שנים ואת הצלילה החופשית וידי הילד החליפה סירה קטנה- "חסקה". באמצעות סירה זו ניתן היה לדוג בשלל טכניקות- כיתור להקות דגים ("דיג הקפה"), העמדת רשתות, או השלכת מספר רב של קרסים מסיפון הסירה ("שרק"). טכניקות אלו מכונות בשם הכללי "דיג חופי", שכן הן מיושמות ללכידת דגים במים הרדודים הסמוכים יחסית לקו החוף. היורדים לים יכולים עדין לחזות במראה הציורי של חסקה ועליה צמד דייגים המשייטים הלוך ושוב במקביל לחוף, אם כי פחות מבעבר. שכן עם השנים הלך והשתכלל הדיג החופי במרוץ חימוש בו נותרו הדגים כשידם על התחתונה: מנועי הסירות הפכו חזקים יותר ואיתם הסירות למהירות יותר, רשתות דיג יעילות ומודרניות נתפרו, ואבי וחבריו הדייגים למדו בשקדנות את הרגלי התנועה ואזורי המסתור של הדגים. אט אט הלכו ונעלמו דגי החוף, ביניהם הבורי, הסרגוס והמרמיר, ואיתם הצטמצם משמעותית מספר סירות הדיג החופי, שהפך בלתי משתלם. 
 
בסוף שנות השמונים, משהבין אבי שלא ניתן לכלכל יותר את משפחתו בהתבסס על דגי החוף ההולכים ונעלמים, עזב כמו רבים אחרים את הדיג החופי. שלא כמו כולם, יצא לתורכיה לבנות ספינת דיג חדשה. הרעיון היה לבנות ספינה קטנה אתה ניתן יהיה לדוג הרחק מהחוף באמצעות גרירת רשת הנשרכת על קרקעית הים מאחורי הספינה, שיטה המכונה "דיג מכמורת", ובה עוסק מספר מצומצם של דייגים בארץ. סגנון דיג זה, אם כי מלהיב פחות מהדיג החופי, הבטיח שלל מספק שכן הוא מתבצע באזורים אחרים ומבוסס על דגים שונים מאלו הנלכדים בסמוך לחוף: בעומק הים שוכנים החסילונים (שרימפס), הברבוניות ומיני דגים נוספים החולפים מול חופי ארצנו במהלך נדידתם מצפון אפריקה. כך יצא אבי לתורכיה, לא לפני שכתב מכתב נרגש ומפורט לאגף הדיג, ובו, אולי במעין חשבון נפש, הזהיר מפני המשך דיג יתר וקרא ליצירת תכנית ממשלתית אשר תסדיר את הדגה בארץ, בדומה לנהוג במדינות העולם.
מאז, במשך למעלה מעשרים שנה ועל אותה ספינה תורכית קטנה, באותם האמצעים, ממשיך אבי לצאת לים מידי שבוע. כמוהו עושים עוד מספר מצומצם של דייגי מכמורת, מעט יותר מעשרים דייגים במדינה כולה, יהודים וערבים, אשר התמזל מזלם לקבל רישיון לדיג מסוג זה מידי משרד החקלאות. הדייגים, כתמיד, ידעו שנים טובות ושנים רעות, אך לאורכה של הדרך כולה הצליחו הספינות להביא שלל מספק אל חנויות הדגים והמסעדות, ולכל מי שחפץ בדגי ים טריים ולא בכאלו המגודלים בברכות, כלובים או מיובאים בהקפאה. 
הטענה, כאילו דייגי המכמורת הם-הם האשמים המרכזיים, שלא נאמר הבלעדיים, בהצטמצמות הדגה בארץ ושסילוקם יביא לשיקומה, הינה מטעה עד אבסורדית במספר מובנים ואינה עומדת במבחנים פשוטים של זמן ומרחב. הראשון, מבחינה גאוגרפית, מכיוון שלמעט חפיפה נקודתית דיג המכמורת פשוט אינו מתבצע פיזית באותם שטחים בהם מתבצע הדיג החופי הגוסס מזה שנים. יתרה מכך, גם לא ניתן לטעון שדגי החוף מתרבים או נמצאים בשלב כזה או אחר במחזור חייהם באזורי הדיג של סירות המכמורת: רובם המכריע של דגי החוף מתרבים באזורי הסלע ופתחי הנחלים הסמוכים לחוף, הרחק מהישג ידן של ספינות המכמורת (אך קרוב מאוד לחכותיהם של 70,000 מהעוסקים בדיג ספורטיבי, החגים בקיאק מעל אזורי הסלע, ואל המפעלים הרבים המשליכים חומרים מזהמים לנחלי הארץ ומשם לים).  שנית, הלכה למעשה, ספינות המכמורת אינן דגות בורי או סרגוס, בדיוק כמו שדייגי החוף אינם דגים שרימפס או קלמרי. לגבי האחרונים, אין כל ראייה מוצקה שאכן חל צמצום כלשהו באוכלוסייתם בחופי הארץ. לבסוף, מבחינת כרונולוגית, מסיפורו האישי של אבי ניתן ללמוד כיצד עשרות שנים של דיג יתר בסמוך לחוף (וככל הנראה זיהום ומשתנים נוספים ובלתי נהירים לנו לגמרי) הביאו בהדרגה לחיסול ענף הדיג החופי, עד שנאלץ אבי לעבור לשיטת דיג אחרת- המכמורת, אשר באופן יחסי שגשגה אז כמו היום. לכן, גם בהיבט זה תמוהה הטענה כאילו דיג המכמורת הוא שהשמיד את הדיג החופי.
 
אז מדוע אנו עדים להתקפות חוזרות ונשנות דווקא על דיג המכמורת? כמובן שדייג המכמורת רחוק מלהיות מושלם בהיבט סביבתי. הוא ראוי לפיקוח במספר מישורים, בהם הסדרת עונות מסוימות בהן יופסק הדיג באופן יזום, איסור דיג באמצעים בעלי פוטנציאל נזק משמעותי, הגדרת שמורות טבע ימיות, וכמובן, הגבלה על מספר הספינות הפעילות- אולי אמצעי הפיקוח המשמעותי ביותר. כיום, הפיקוח מתמקד בעיקר במישור האחרון (והקל ביותר ליישום), וקיימת הגבלה חמורה ביותר על מספר הספינות. למעשה, רישיונות דיג חדשים למכמורת לא הונפקו למעלה מעשור, וצי ספינות המכמורת הישראלי מונה סה"כ כ-22 ספינות קטנות יחסית, רובן פעילות באופן חלקי בלבד ומסוגלות לנצל אחוז מזערי משטחי הדיג הפוטנציאלים. לשם השוואה, צי מכמורת בסדר גודל זה ניתן למצוא בכל עיירת דייגים נידחת בספרד, איטליה, יוון או צרפת, שם הספינות חזקות, משוכללות וגדולות בהרבה. ברוב מדינות אילו מיושמת תכנית דיג מקיפה ומתקדמת, צי ספינות המכמורת עולה בגודלו ובכוחו עשרות מונים על זה הישראלי, ולמרות זאת אף לא באחת מהן נאסר דייג המכמורת.
מעבר לפן הסביבתי, היעדר פיקוח פוגע מבחינה כלכלית ומעשית בעיקר בדייגי המכמורת עצמם, ועל כן דייגי המכמורת הם למעשה בעלי האינטרס האמתיים הקוראים ליצירת תכנית ארצית להסדרת הדיג , וכפי שנאמר קודם, תכנית שכזו כבר קיימת ומחכה ליישום. לאור כל זאת, השאלה בדבר פשר התעקשותם של גורמים מסוימים להמשיך ולקרוא בראש חוצות לסילוקם דייגי המכמורת, נותרת בעינה.
 
 
ברצוני להצביע על הבעייתיות שבהופעת השתלחות חסרת תקדים ופסבדו-מדעית זו בדייגי המכמורת דווקא בתקופה בה הם נמצאים בעיצומו של מאבק משפטי קריטי מול כמה שחקנים כבדי משקל במשק. מדובר בתהליך משפטי אשר נקטו קומץ דייגי המכמורת מול חברת "נתיבי גז לישראל" וחברת החשמל, אשר אמורות היו על פי חוק לחפור ולהטמין בקרקעית הים את צינור הגז המחבר בין אשדוד לחדרה, זאת משיקולים ביטחוניים וסביבתיים ברורים. תחת זאת הונח הצינור על קרקעית הים באופן גלוי למחצה ולעיתים אף צף וגלוי לחלוטין, במהלך אשר חסך לחברות הגז את העלות האסטרונומית של הטמנתו בעומק התקני אך פגע משמעותית בשטחי העבודה של דייגי המכמורת. עלות הטמנתו המשוערת של הצינור בשלב זה הינה מאות מיליוני דולרים. על אף הפגיעה הסביבתית והביטחונית, דייגי המכמורת הינם נכון להיום הגורם היחיד, חסר משמעות ככל שיהיה, העומד בדרכה המשפטית של חברת "נתיבי גז לישראל" להותיר את המצב הבעייתי אך הנוח מבחינתה על כנו, דבר העלול גם ליצור תקדים בעייתי ויקר בעבור אלו המבקשים להניח צינורות גז נוספים בעתיד הקרוב. באופן מפתיע, החברה להגנת הטבע שמרה על זכות השתיקה, ובחרה שלא להזכיר את קידוחי הגז כחלק מהקמפיין להצלת הים התיכון, או להתייחס לסכנות שבהנחת צינור הגז באופן גלוי.  
על דייגי המכמורת לעומת זאת, נפתחו שערי הגיהינום.
 
אזכורים ראשונים ניתן למצוא בכתבה שהופיע בעיתון הארץ וכותרתה "סקר שבדק את השפעות קידוחי הגז גילה שגם ספינות דיג פוגעות קשה בקרקעית הים" (צפריר רינת, "הארץ", 26.6.2013). בסקר המדובר, כשדרשה המדינה ממובילי פרויקט הגז לדווח על מידת ההרס הסביבתי הצפוי ממפעל הקידוח, אסדות השאיבה, המערכות לשינוע הגז בים וכן תחנות הקליטה בחופים, נמצא באופן מפתיע שהסכנה האקולוגית האמתית נשקפת דווקא מגורם בלתי צפוי: כ- 22 דייגי מכמורת הפעילים כיום בארץ. למרבה הפלא, קידוחי הגז המאסיביים נמצאו אף כמועילים לסביבה הימית: "הקמת המתקנים בים...תוכל לסייע להתאוששות אוכלוסיית הדגים ושאר בעלי החיים". בהמשך, מתפרסמת כתבה נוספת תחת הכותרת "קבוצה קטנה של דייגים גורמת נזק כספי ואקולוגי ופוגעת בענף כולו", המדווחת על מחקר רחב היקף בנושא הידלדלות הדגה אשר הוצג לאחרונה בכנס החברה להגנת הטבע (אורה קורן, "דה מרקר", 4.11.2013). עפ"י המחקר, האיום האקולוגי המשמעותי ביותר בים התיכון, הפעם באופן מעט פחות מפתיע, הינם אותם 22 דייגי מכמורת. במקום להמליץ על פתרון כולל להסדרת הדיג בארץ, קרא ראש צוות המחקר להפסקת עבודתם של סירות המכמורת.  המחקר, אשר מסקנותיו הועברו לחברה להגנת הטבע ועלותו המשוערת מיליוני שקלים, בוצע ע"י חברה הייעוץ האסטרטגי הפרטית TASC,  ומומן ע"י גורם פילנטרופיחיצוני. מחקר פרטי זה הוא  שעתיד לשמש גם כבסיס לקמפיין היקר והמושקע בגנות דייגי המכמורת המופיע כיום באמצעי המדיה ומקודם באגרסיביות ע"י "דגים באחריות", "הרפורמה להצלת הים התיכון" והחברה להגנת הטבע. המקור אותו מקור, הנתונים אותם נתונים, הדוברים תמיד אותם הדוברים, הסיסמאות אותן סיסמאות והפרופסור המומחה מאמריקה אותו הפרופסור. רק שם הקמפיין והאמצעים משתנים מפעם לפעם. לקולם של ביולוגיים ימיים וותיקים, אנשי אקדמיה בלתי תלויים שהקדישו את מיטב שנותיהם לחקר הדגה בישראל ואשר מתנגדים למסקנות המחקר ומוצאים בו פשטנות, חוסר-יושרה מדעית ואינטרסנטיות, לא ניתנה במה. לעומתם, התרשם השר להגנת הסביבה עמיר פרץ עמוקות ממסקנותיו החד משמעיות של המחקר וקרא לסגור לאלתר את צי ספינות המכמורת הישראלי. לדבריו, מדובר בפגיעה זניחה בכ-20 משפחות בלבד, אשר תביא באורך פלא ותוך שנים ספורות, זאת על פי מסקנות TASC, להתאוששות הדגה בים התיכון, ובהמשך להתאוששותם הכלכלית של העוסקים בדיג החופי.
 
אבי כבר מבוגר, ובקרוב יפרוש. העבודה בים תובענית. אנחנו, ילדיו, פנינו לכיוונים שונים. עשר ועשרים שנים יחלפו. נראה שתקציב או משאבים כבר לא יוקצו לבנייה ואכיפה של תכנית דיג אמתית במדינה. עשרות אלפי דייגים חובבנים ימשיכו לדוג ללא רישיון מעל אזורי הסלע, מפעלים ימשיכו לזהם את פתחי הנחלים. צינור הגז מחדרה לאשדוד, כמו רבים אשר עוד יחברו את אסדות הקידוח בעומק הים עם תחנות הכוח בחוף, ינוחו בגאון ובאין מפריע שתי וערב על קרקעית הים. דבר אחד די בטוח, אוכלוסיית הדגים לחופי ארצנו לא תתאושש בגלל ששלחנו כמה דייגי מכמורת לביתם. העוסקים בדיג החופי לא יקפצו חזרה לחסקה לעת ערב ויניעו במשיכה בוטחת את מנוע סירתם, ולא ישבו עם שחר בארגזים עמוסים בפרי עמלם. ילדים לא ילכדו בידיהם דגים בחוף שרתון.                                                                                          
ומי יזכור שפעם היה פה צי קטן אך גאה של דייגי מכמורת אשר הביאו לשולחננו דגי עומק ופירות ים טריים וממש משלנו, ואולי בגלל זה אף ראו עצמם כחלוצים. כי פעם היה מחקר יקר אחד, מישהו הזמין אותו, והיה שר אחד, והחלטה אחת, והם כבר לא כאן. 
 
תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<